לדברים רבים שקורים כאן ניתן להצמיד את הכותרת הזאת. היום באופן ספציפי אני מצמידה אותה לכתבה הזאת מלמהנט, שכותרתה "בקרוב: תוכנית לאומית לבלימת מגמת ההתאבדויות", כתבה מלפני יומיים.
מסתבר שמספר המתאבדים בישראל נמצא בעלייה מתמדת. מסתבר, שמספר המתאבדים בישראל בשנה אינו רחוק ממספר ההרוגים בתאונות דרכים, "גורם ההרג הראשון בישראל". מסתבר, ששיעור המתאבדים הגדול ביותר נמצא בקרב אוכלוסיית הקשישים. כמו כן, מתבצעים אלפי ניסיונות התאבדות לא מוצלחים בשנה, כשהנתון השמרני מדבר על 4,000.
כתבה שלמה שעוסקת בשיעור ההתאבדות ובתוכנית המופלאה החדשה של משרד הבריאות להתמודדות עם התופעה, ומה לא מוזכר בה במילה אחת? כן, נכון. הסיבות. מה היה כתוב במכתבי ההתאבדות, מה אומרת המשפחה, מה אומרים החברים. מעניין למה. לא נערך שום דיון בשאלה האם במקרה שיעור ההתאבדות הגבוה בקרב קשישים בישראל קשור באיזושהי צורה לכך ש-23% מהם חיים מתחת להגדרת קו עוני שמרנית ומעוותת, ושיעור גבוה אף יותר פשוט סובל – מדלות, מניכור, מבדידות, מקור, מרעב, ממחסור בתרופות. לא נערך שום דיון בשאלה מדוע באמת שיעור ההתאבדות בקרב בני נוער עולים מאתיופיה ובריה"מ לשעבר הוא גבוה יותר מאשר באוכלוסיות אחרות. כן, באמת לא צריך שום דיון. אנחנו הרי יודעים את הסיבות לכך.
אז מה מציע באמת משרד הבריאות לעשות כדי להתמודד עם התופעה? להשקיע עשרות מיליוני שקלים ב"תוכנית לאבחון וטיפול במתאבדים פוטנציאלים". איך הם יעשו את זה? יגבירו מודעות לאמצעי זיהוי לאדם שנמצא בסכנת התאבדות (פסיכולוג יקר, לאבא שלי בן ה-80 החולה בכ-5 מחלות כרוניות אין כסף לאוכל, לחשמל ולתרופות, ואני מובטל ולא יכול לעזור לו. נדמה לי שהוא רוצה להתאבד, כאילו? או אולי: פסיכולוג יקר, אתמול קראתי שוב לשכן האתיופי שלי בן ה-13 "שחור מזוהם" אחרי שגנבתי לו את ארוחת הצהריים וגם הוספתי כמה מכות. נדמה לי שהוא רוצה להתאבד?).
עוד כמה צעדים שכוללת התוכנית הם הצעדים הבאים, שחייבים הדגשה:
- גידור מקומות "מועדים להתאבדות"
- צמצום זמינות של כלי נשק באוכלוסייה (לא קצת סותר את "חוק דרומי"?)
- הגבלה על מכירת תרופות
איך אומרים, יופי נחמה. כאילו שהם לא יודעים שהכלל מספר 1 הוא שמי שבאמת רוצה להתאבד, ימצא תמיד את הדרך גם אם תערים בפניו מכשולים.
ומה יש לפסיכולוגית הארצית של משרד הבריאות ויו"ר הוועדה הבין משרדית למניעת אובדנות, ימימה גולדברג, לומר? שימו לב: "מניעת התאבדויות הוא אינטרס של המדינה, שחייבת לדאוג לחיי אזרחיה. באופן ציני אפשר גם לציין שהמדינה חוסכת בצורה כזו עלות אשפוז של ארבעת אלפים בני אדם". כן, אינטרס של המדינה, אין ספק. ובסוף הכתבה היא חושפת את הסיבות האמיתיות לתוכנית, ואומרת: "אני מאד שמחה ששר הבריאות לקח את זה על עצמו ואני מאד רוצה לקוות שנהיה כמו הרבה מדינות בעולם שמובילות תוכניות דומות". מה לא עושים בשביל הצטרפות ל-OECD.
איחעכןוםארי ארוןארן ראמגכ דמעסמ גדעךגבזנכ 😛 😛 😛 גדכעגדכ עדאר 🙁 😥 :roll:טוררך 🙂 ➡ ➡ ➡ ➡ ➡
😳 😳 💡 😐 ❓ ❗ ❗ 😆 😮 😥 🙄 😛 😳 😀 👿 8) 😕 🙂 ➡ 😈 😐
כדי להוריד את מספר המתאבדים, צריך לעשות את החיים של אנשים לראויים לחיות – אני מסכים איתך כעא"ש.. 🙂
אני בדיליי של תגובות, אך עכשיו ראיתי את שרשור שאר התגובות.
מצטערת, לא ייחסתי אחרי שרשור ודיון את הידיעה הספציפית.
אפשר להגיב בצורה קצת יותר נחמדה,את יודעת..
::
אבי – אני מציעה? משרד הבריאות מציע. אני טוענת שזה בזבוז כספי ציבור ושהמטרה היא לא לפתור את מגמת הגידול במספר המתאבדים, אלא לעשות כאילו שמנסים לפתור את מגמת הגידול במספר המתאבדים, תוך כדי לקיחת 50 מיליון שקל מכספי משלם המיסים ושימוש בהם לצורך ניגוב הישבן של כמה פונקציונרים.
זה בסך הכל מה שניסיתי לומר. לא יודעת איך התחלנו לנהל כאן כל מיני שיחות, שביחד עם מזג האוויר ובנק לאומי, מובילות אותי למחשבות אובדניות (או במינימום מחשבות על הגירה לקפריסין (או כל יעד אחר שאליו יצא המטוס הראשון שאצליח לתפוס)).
נושא טעון..
מייד חשבתי, גם אני, על דורקהיים..
מה שאת מציעה זה התערבות-יתר של המדינה בחיי אזרחיה. מה יהיה אם מי שהולך לזהות מתאבדים פוטנציאליים ולטפל בהם, יהיה מקצוען והגון כמו אולמרט, פרץ, חלוץ וקראדי?
בהקשר זה, מעניין לציין שנשים מנסות להתאבד הרבה יותר מגברים, אבל מצליחות פחות. מסבירים את זה, בין השאר, בנגישות פחותה לאמצעים קטלניים.
כמו שאמרתי, זה שילוב של השניים. אף אחד לא קם בבוקר עם דחף להרוג את עצמו – זה תהליך של שבועות וחודשים ושנים, אבל הרגע הזה שבו מחליטים לעשות את המעשה עצמו – זה בדרך כלל דחף רגעי, איזה פוש קטן שדוחף אותך מעבר לקצה. וכן, זה מנסיון (אני הייתי אובדני משהו במשך כמה שנים טובות, והיו לי המון תוכניות, אבל כל פעם שהיה לי את הדחף, לא היה לי איך. ברגעים היותר שפויים שלי גם דאגתי שלא יהיה לי איך, חרף התוכניות).
נסיונות התאבדות חוזרים ונשנים בדרך כלל מראים על כך שאין שום כוונה להצליח. זה מה שנקרא "קריאה לעזרה". מאוד קל להרוג את עצמך אם את באמת רוצה. מאוד קל גם לדאוג שלא תמותי, אם זה מה שאת רוצה.
הידיעה שבלינק למעלה, שעליה מדבר הפוסט, כאילו?
**
iod – לגבי "גורם ההרג", חשבתי שזה מספיק ברור ומובחן מגורמי מוות רפואיים, אבל note taken. לגבי ראשית דבריך – אני מקווה שאתה לא מדבר מניסיון, אבל אני בסך הכל חוזרת כאן על דברים של אחרים – ניסיונות התאבדויות חוזרים ונשנים וכו' (ולא נמשיך עם הפירוט המבאס). אני ממש לא חושבת שהתאבדות זה עניין של דחף, אחרת, לפחות לעניות דעתי, המספרים היו עולים משמעותית.
"הכלל מספר 1 הוא שמי שבאמת רוצה להתאבד, ימצא תמיד את הדרך גם אם תערים בפניו מכשולים" – לאו דווקא נכון. הרבה אנשים מתכננים התאבדות לאורך זמן, אבל המעשה עצמו הוא אימפולסיבי, ונובע מזמינות של האפשרות להתאבד. אם מישהו צריך לבלות שלוש שעות בלחפש חניה סביב המגדל היחיד שאפשר לקפוץ ממנו, יש אפשרות שעד שהוא יצליח, יעבור לו הדחף.
וגם כדאי להזכיר ש"גורם ההרג" זה לא "גורם המוות" הראשון בישראל. גורם ההרג מתייחס למוות מסיבות לא "טבעיות" כמו מחלות ושאר מרעין בישין.
איזו ידיעה?? 😯
שואה, אבל לאו דווקא מוות. סתם התעצבנתי על הידיעה הזאת.
אני לא חושבת שיש עוד הרבה מה להוסיף לגבי התאבדויות.
עכשיו שוב התחלנו לדון על זה בלימודים…והאמת? זה עושה כ"כ רע מללמוד על זה.
באלו שיטות אנשים נוקטים בשביל להתאבד.
אפשר להגדירם ממש כ"טיפוסים מתאבדים".
אבל עזבי.
מעדיפה נושאים קצת יותר מרעננים.
אני מבינה שאת אובססיבית לענייני שואה ושות'..
למה שאני אתפלא?
אגב, מבחינת לכידות חברתית, אני לא חושבת שישראל אי פעם היתה במצב יותר גרוע כמו היום.
לדעתי, התאבדות היא ההחלטה הכי קשה שבן אדם יכול לקבל, ולכן, בין אם זה יותר לגיטימי או פחות לגיטימי, עדיין מעט מאוד אנשים מחליטים להתאבד. ולפעמים את רואה אנשים שנמצאים במצבים כל כך קשים, שאין להם שום תקווה, ועדיין נלחמים על כל יום של חיים, ובכל מחיר. מבחינה פסיכולוגית, נראה לי שעדיף לחשוב שנחייה לנצח…
(זה לא שלא חשבתי על דרך ההתאבדות המועדפת עלי – בכל זאת, השאלה הפילוסופית הכי חשובה שיש לפי קאמי. אבל זה עניין אישי).
תתפלאי, דווקא למדתי על דירקהיים בשנה שעברה וכן, גם קראתי על המאמר בנושא התאבדויות. אני זוכרת שהוא טען כי בתק' מלחמה ישנה הלכידות גבוהה ועל כן רמת ההתאבדויות יורדת. עדיין .. מה קורה ביומיום? אנחנו לא מדברות על תק' מלחמה, אלא תק' של שיגרה היומיומית.
אני חושבת שהתאבדות היא סוג של מוות הקל ביותר איפשהו…(בליעת כדורים, קפיצה מהגג, ירייה) . התאבדות בשניה ולא מוות בייסורים.
ומבחינה פסיכולוגית, הכי עדיף זה המוות המהיר. לא?
😡
טוב, זה לא ממש נכון. אנשים תמיד התאבדו ותמיד עסקו בהתאבדות. אחרי פרסום הספר "ייסורי ורתר הצעיר", למשל, ב-1774, גדל משמעותית מספר ההתאבדויות בקרב בני נוער "מצועפי עיניים". אפשר לומר שהספר הזה "נתן לגיטימציה להתאבדות" בתקופה ההיא. אם את רוצה משהו קצת יותר מעניין בנושא הסיבות והלגיטימציה להתאבדות, כדאי לך לקרוא את המחקר של דורקהיים בנושא (יש תרגום לעברית). אחד הדברים המעניינים שהוא טוען שם הוא שדווקא בתקופות של מלחמה, שיעור ההתאבדויות יורד. ותקופות של מלחמה לפחות התאפיינו פעם בעוד משהו – לכידות חברתית גדולה יותר. מעורר מחשבה.
אני חושבת שאחוז ההתאבדויות בארץ ובכלל בכל העולם עלה, כי ישנה לגיטימציה להתאבדות. בדיוק כמו שזה נשמע, כך זה נעשה. יותר מדברים על התאבדויות כהתמודדות לפתירת בעיות (בד"כ בכתבות מציינים: "עקב מצב כלכלי קשה בבית -X התאבד, עקב מצב נפשי קשה- Y התאבדה). פיתרון דיי יעיל, לא? 'חת,שתיים והישועה הגיעה.
כמו שיש חשיפה לסמים קשים, רצח, כלי נשק…להאשים את הטלוויזיה? את משרד הבריאות? את המדינה? אני כבר לא יודעת כלפי מי צריך להפנות את האצבע המאשימה… 😯