למרות שיוחאי העליב אותי תוך כדי הזמנתי למשחק החדש שמתגלגל כאן, אני מתכוונת דווקא להיענות להצעה הפעם, מאחר וזו הזדמנות טובה לחדש את הצהרת הכוונות שלי. פתחתי את הבלוג הזה ב-1 ביוני, 2006. הפוסט הראשון, תחת הכותרת "כניעה", הסביר מדוע. רוב מה שכתוב שם עדיין רלוונטי.
אני מאמינה ברעיונות. אני מאמינה בכוחם של רעיונות. אני מאמינה בכוחה של שיחה, בכוחו של דיון. אני גם מאמינה שהדברים האלו הם היתרון היחסי שלי, העיסוק שבו אני יכולה לתרום משהו לעולם. האמונה הזאת לא השתנתה, ואני מקווה גם שלא תשתנה. יש כמה תחומים שבהם ניתן לפעול בכיוון הזה. אחד מהם הוא בלוג.
בניגוד לעבודה פילוסופית, כתיבה בבלוג היא עניין הרבה יותר קצר טווח, הרבה פחות מעמיק, הרבה פחות יסודי. ומנגד, כתיבה בבלוג היא דבר יותר קונקרטי, יותר רגיש למיידי, יותר מחובר למציאות. אלו הם שני קצוות של כתיבה, שמשלימים זה את זה מבחינתי. בפילוסופיה, חייבים לחכות. דברים חייבים לספוג עוד ועוד, להבשיל, להעמיק, לקבל את ממד החוכמה (האהבה כבר נמצאת שם, אחרת אני לא הייתי שם). ובינתיים, דברים מצטברים, ודברים ממשיכים לקרות. זו הדיאלקטיקה של החיים, של הטווח הקצר והטווח הארוך (עניין שאולי שמתם לב שחוזר כאן שוב ושוב, בהקשרים שונים).
אז למה אני כותבת בלוג? מאותה סיבה שאני עושה הרבה דברים, יום-יום, ופעמיים בימי רביעי. כדי לשנות את העולם.
או, במילותיו של המנטור הרוחני שלי, אדורנו:
"The only philosophy which can be responsibly practiced in face of despair is the attempt to contemplate all things as they would present themselves from the standpoint of redemption. Knowledge has no light but that shed on the world by redemption: all else is reconstruction, mere technique. Perspectives must be fashioned that displace and estrange the world, reveal it to be, with its rifts and crevices, as indigent and distorted as it will appear one day in the messianic light… But beside the demand thus placed on thought, the question of the reality or unreality of redemption itself hardly matters".
אהבתי לקרוא את הפוסט.
האמת מרגע שהתחלתי בעצמי לכתוב בלוג, אני מתעניין במדוע אחרים כותבים בלוג.
פעמיים ביום רביעי, אכן. מורשת העכבר האלמותי.
נאה דרשת. (פעמיים ביום רביעי?)
פינגבאק: בין הצג להסתר » ארכיון » ארוחת הערב החגיגית של הבלוגרים
אגב, עוד משהו לצחי – הקטע שציטטתי הוא רק חלק קטן מהציטוט המלא, שמתפרש על עמוד אחד. בעיני זה קטע מכונן, אבל לא מתאים לציטוט מלא בבלוג, אז אם אתה רוצה את כולו פנה אלי באימייל.
מ – למה טיפש? זו אכן שאיפה לא ריאלית, כמו כל שאיפה שמשתמשת במילה "כל". זה לא אומר שאין הרבה מאוד שאיפות ריאליות אחרות לשיפור מצב העולם והאדם. (במאמר מוסגר – ייאוש וציניות זה לא טיפשות המוח, אלא טיפשות הלב. עניין נרכש, שאפשר גם להיפטר ממנו).
מאד נהניתי. אמרת דברים שרציתי לכתוב בעצמי.
ואצלי למשל, (אבל רק בגלל שאני טיפש), הכתיבה שלך גורמת לי להבין עד כמה השאיפה לשלום, אחווה בין העמים וצדק לכל, לא ריאלית.
יוחאי – כפתור הפולניות תמיד עובד…
זה בסדר, לא באמת העלבת אותי…
צחי – קודם כל, הוא לא מדבר על אוטופיה, אלא על "גאולה", מילה שיש לה הקשר הרבה יותר דתי, הרבה יותר "להחליף את אלוהים" סטייל. הרעיון שעומד מאחורי זה, בצורה הכי שטחית שאפשר – הוא שאם אתה מגדיר מראש את ה"עולם המושלם" או "ממלכת החירות" או איך שלא תרצה לקרוא לזה, אז גם הגבלת אותה מראש, וחסמת אפשרויות שיתכן שטמונות במציאות אך טרם הופיעו, התוות מראש דרך שאין שום דרך לדעת בוודאות שהיא לא תוביל לזוועות נוספות ואף גדולות יותר, ושאין בה יותר מדי גמישות ומקום לתיקון טעויות (טו באד פור ריאליטי, דהיינו). כשל יסודי שאנחנו יודעים שכבר הפך למציאות, לא פעם ולא פעמיים. התפיסה הזאת בעיני היא דווקא הכי פחות נאיבית והכי סבירה שיש כדי לפתוח סיכוי להגיע למשהו טוב ובו בזמן להשאיר את הסוף פתוח. זה לא דבר כל כך פשוט להבנה. הרבה יותר קל להבין את "מה שהיה הוא שיהיה" או איזושהי תיאוריה יפה שאומרת לך בדיוק מה לעשות ובדיוק מה יהיה.
וחוץ מזה, תודה על מחמאת הגיל, ולא ברור לי מאיפה הסקת קומוניזם. לתת דברים לחשוב עליהם, ורצוי אף יותר דברים לדבר עליהם, זו בדיוק הסיבה שאני כאן.
אני חייב לציין שחשתי חוסר נוחות עם הציטוט. האם הוא מכוון לכך שעלינו לצייר את העולם האוטופי שבו אנחנו רוצים לחיות, ללא התייחסות לשאלה האם עולם כזה אפשרי בכלל? אני קורא קבוע של הבלוג שלך, וזה די מתאים לרוח הדברים שנכתבים כאן, כלומר: אידיאולוגיה סדורה ומגובשת של ערכים מוסריים, שאדם ממוצע היה מגדיר אותם, איך נגיד, נאיבים? כמאמר הפתגם: מי שלא קומוניסט בגיל עשרים הוא רשע, ומי שקומוניסט בגיל ארבעים הוא טיפש. נשמע כאילו את בשנות העשרים שלך.
אני לא חולק על תפיסת העולם המוסרית שלך. גם אני הייתי רוצה לחיות באותו עולם אוטופי. אני רק חושב שעולם כזה אינו אפשרי. אני גם חושב שהעמדת עולם כזה כמטרה שאליה יש לשאוף ולפעול כדי להשיג אותה, רק מחמירה את המצב הנוכחי, כאן במציאות שבה אנחנו חיים (ע"ע מזרח תיכון חדש).
מה שכן, אני שמח שאת כותבת. זה נותן לי הרבה דברים לחשוב עליהם.
סליחה על הפספוס, וכבר הספקתי לתקן.
תמיד מענין לקרוא אותך ❗