זה לא שאין לי מה לומר. אני פשוט מרגישה שאין יותר מדי טעם לדבר. יום השואה 2007 במדינה הזאת הוא סתם עוד יום של חול. וולמארט והפמליה ממשיכים להפריח אוויר חם מהפה, טומי לפיד ממשיך להשמין. ברדיו כבר שנים לא מתאמצים למצוא שירים שיש להם איזושהי רלוונטיות לשואה, או לפחות לשתוק, ואת כל הסרטים שיש כבר ראיתי. וחוץ מזה, אחרי שרואים משהו כמו "מוסר השילומים" של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז ,אין כוח להמשיך בחגיגות. זה לא שהיה שם משהו שלא ידענו קודם. ועדיין, לראות את זה מול הפרצוף ובמרוכז, בכל זאת עושה משהו.
אז ישבתי קצת על מאגר השמות של "יד ושם", ארגון הגיבורים והקדושים המעונים (כן כן, זה שמו של המוסד באנגלית). היה יכול להיות אפילו נחמד, לנוכח העובדה שדווקא מצאתי כמה ממצאים מעניינים מכל מיני בדלי פרטים שהובאו לידיעתי לאחרונה, אם המאגר המזורגג שלהם לא היה נופל כל חמש דקות.
***
קראתי באיזשהו מקום לאחרונה, לא זוכרת כבר איפה ומי אמר, שמי שכותב הוא כבר אופטימיסט, כי הפסימיסט לא מרגיש שיש טעם לומר משהו. מה אני אגיד לכם, קצת נגמר לי הסוס. אני מרגישה שהמקום הזה הולך לעזאזל, והאמת, אני לא בטוחה שכל כך אכפת לי. מישהו לא טיפש ולא צעיר אמר לי לאחרונה שהתקווה היא הכרח מוסרי, אפילו אם אין שום סיבה לתקווה, ושזה לא נתפס שלמישהו לא יהיה אכפת מגורל האנושות. אבל מה לעשות שמספיק לראות תוכנית הצלת חיות באנימל פלנט כדי להגיע למסקנה שבני האדם הם באמת דבר מיותר בכוכב הזה, ומה לעשות שאם אין שום תשובה קבילה ל"למה", אז ההכרח המוסרי כבר לא מרגיש כל כך חזק?
***
אם לקח השואה שלנו הוא ניוון ואטימות מוחלטים כל כך, מושרשים כל כך, עלובים כל כך, אם כל מה שלמדנו מהסבל הנורא הזה הוא איך לסחוט ולגנוב בשם רגשות האשמה כלפי חוץ והבירוקרטיה כלפי פנים, אז אפשר להביא מאה אלף עדויות שלפני 2000 שנה השתינו כאן יהודים, ועדיין לא תהיה לנו שום זכות על כלום. כשאת החובות הכי בסיסיות שלנו אנחנו לא חושבים אפילו שצריך למלא.
מדינה יהודית? הצחקתם אותי. קחו את הטלאים הכתומים, החורבות הפאתטיות בחברון ו"זכות הקניין", מיי אס. קחו את מצעדי החיים שלכם וה"רק מילאתי פקודות" (אח, בנק לאומי, החוק אומר, מה?), קחו את האיסורים והחרמות, את הביזוי והחרפה והזילות והגזענות והשוביניזם והטמטום והשחיתות. תמשיכו להגן על החירות המדהימה לעשות את כל זה, ולהכפיש את כל מי שרוצה שיהיה אחרת. כן, אין לנו ארץ אחרת. כי אף אחד מאיתנו לא מזיז את התחת והולך לשבת בכיכרות בשמש בגשם בברד וברוח כדי שהיא תהיה אחרת. כי אף אחד מאיתנו לא צועק במלוא גרונו עד שהגרון ניחר כדי שהיא תהיה אחרת. כי כל מי שעושה את זה הופך אוטומטית ל"שמאלני" "בוגד" או "פוסט ציוני טפו". זירמת האפתיות, השמרנות ("ערכים" קוראים לזה אנשים כמו גדי טאוב. "תכנים"), ה"הגנה העצמית" הלמינגית החמימה, היא כל כך הרבה יותר נוחה.
ובאמת, בשביל מה לעשות משהו? למי יש כוח להילחם בטחנות רוח? עוד כמה שנים, והם ימותו. ולא יהיה דור שלישי, אם זה תלוי באריאנה מלמד (בשבילי, לרוע המזל, זה כבר מאוחר מדי). למה צריך את זה, להבין לאן דברים יכולים להגיע, לחיות עם הפחד הזה, לחיות עם התובנות האלו, עם הרגישות הזאת, לחשוב שאפשר לעשות משהו נגד החזרה הנצחית של ההיסטוריה, שאנשים יכולים להשתנות. סבבה, אין בעיה. רק שאף אחד לא ידבר איתי על זיכרון, על גרמניה, על פולין או על הכחשה. את מה שישראל עושה היום בתחום הכחשת השואה, אף דביל אוסטרי, בריטי או פרסי לא יצליח לנצח.
***
אה, אגב, לגבי השטות הזאת של קוד אתי לבלוגרים, יש לי רעיון מופלא – קודם כל נפתח קוד אתי לחיים – אולי אסא כשר פנוי להובלות – אחר כך נדבר.
תודה
כמובן, זה רק בא להראות שלאופטימיות אין, בדרך כלל, בסיס.
@דרומי: זה מעניין, אבל הפסימיות שמעניינת אותי לא קשורה להלך רוח פסיכולוגי או חוסר איזון נפשי.
עידן – מחקר שראיתי במהלך התואר הראשון (מצטער, אין לינק) קבע שבוחן המציאות של בעלי דיכאון קליני הרבה יותר ריאלי משל 'בריאים'.
כלומר, כששאלו אנשים האם הם יצליחו במשימה\האם דברים יקרו כמו שהם רוצים, התחזית של הדכאוניים הייתה נכונה יותר משל ה'בריאים', ברוב המקרים…
הדבר הזה שהיא כתבה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3388026,00.html
זה הופיע תחת הכותרת "לא יהיה דור שלישי".
מצטערת, אני יודעת שהייתי צריכה לשים לינק. פשוט לא התחשק לי. עכשיו אתה מבין על איזו פסימיות דיברתי? אפתיות וסוציופתיות, שלא לומר דיכאון וייאוש. הדבר שסובלים ממנו 99% מתושבי המדינה הזאת. גם אני נדבקתי לכמה שעות.
סליחה, אבל לא הבנתי את הקשר של אריאנה מלמד.
פסימיות היא דווקא גישה סבירה והגיונית לחיים בעולם שלנו. השאלה היותר קריטית היא אם זו פסימיות שמובילה לאפתיות וסוציופתיות, או פסימיות שמאפשרת חיים מפוכחים ותפקוד בריא פלוס מינוס כאדם. אלוהים יודע שהעולם שלנו מלא בחרא ואנחנו מנסים לצוף. אולי הבעיה היא דווקא עם האופטימיים?
כשצפיתי אתמול בסרט של אורלי וילנאי וגיא מרוז הרגשתי כאילו אני בתוך חלום בלהות. וכמו בסיוט הייתי משותקת, הגרון התייבש לי ולא יכולתי לזוז. עד עצם הרגע הזה אני פשוט לא מסוגלת להרגע.
אני לא חושבת שזו בעיה של זיכרון. יותר בעיה של תסכול משתק. מה אפשר לעשות, כשאת רואה איך עיתונאים מנסים נואשות להיפגש עם שר האוצר ונתקלים בבריחה, כי הוא בדיוק עסוק בלהסביר לאן הלכו כספי מצעד החיים ולהפיץ שמועות על מצב בריאותו הלקוי מצד אחד, ומנגד משיגים פגישה תוך עשרים שניות עם שר האוצר ההולנדי, כלכלה קצת יותר משמעותית משלנו? מה אפשר לעשות כשאת שומעת על ניצולי שואה שהמדינה מוציאה בכפייה מאברבאנל – מוציאה בכפייה, פור הבנס סייק, מאחר והם מאשפזים את עצמם כדי לא להיות לבד? מה את עושה כשאת רואה את החברים מוועדת התביעות טוחנים בפלאזה, ודוחפים החוצה ניצולת שואה שחיה בחודש על הכסף שהם מוציאים בארוחת צהרים אחת, כי זה ממש לא לעניין להתפרץ באמצע ישיבה? מה את עושה כשאת שומעת את פקיד הבנק מספר לניצולת השואה שהוא לא יכול לתת לה 1,000 שקל, כי היא במינוס של 3,600, בזמן שהמדינה הזאת קמה על 800 מיליון הדולרים, שחלק מהם מגיע לה, בזכות ולא בחסד? ומה את עושה כשהפקיד בבנק לאומי מספר לך שזה החוק, שצריך לשערך וכו' וכו' וכו', וצוחק כששואלים אותו אם הוא יכול להעביר את הכסף, שהוקצה למטרה הזאת, עכשיו לאנשים שצריכים אותו? את שואלת את עצמך, איך זה יכול להיות? מה, הם לא בני אדם, האנשים האלו? הם לא מבינים? לא נותר בהם שום רגש אנושי? ומה עוזר לי הרגש האנושי שלי, מה עוזרות לי הצעקות שלי? אחרי שגדולים וטובים ומשפיעים ממך דופקים את הראש אלף פעמים על קירות שונים, ולא רק במקרה של ניצולי השואה, אלא בכל היבט של חיי היום יום במדינה הזאת, אחרי שאת רואה שכל הפגנה על העניין הכי צודק מצליחה לגייס בערך שלושה אנשים, אני לפחות אומרת לעצמי שאולי צריך להפסיק לבזבז את הזמן על לנסות להשיג משהו בישראל, ולפחות לעזור לניצולי השואה האלו להגר לגרמניה, הצד היחיד שממלא את חלקו בהסכם, כדי שיסיימו את חייהם בכבוד.
למזלי אין לי טלוויזיה (בעצם זה לא עניין של מזל, ניתקתי את כל החיבורים האפשריים) כך שאני לא רואה את כל הסרטים בטלוויזיה, שתמיד נראים אותו הדבר ומאבדים ממשמעותם עקב כך.
כך שאני יושבת מול המחשב עם דיסק השואה החביב עליי, הפרטיזנים של וילנה. דרך אגב, מסתבר שיש סרט תיעודי על הפרטיזנים מוילנה, ומיד הזמנתי אותו מאמזון. מי יודע, אולי אראה לראשונה את סבא בסרט.
ולעניין שלשמו התכנסנו, למרות שאין לי טלוויזיה, אני קולטת שדרים סמויים מהאוויר שיום השואה הזה הוא בסימן ניצולי השואה שאין להם כסף לתרופות שלא לדבר על אוכל. כתב על זה יפה יוסי שריד במאמר בהארץ, משכיחי שואה
"לו פעם, פעם אחת בלבד, מצעד החיים לא היה צועד, היו האנשים החשובים משקיעים יותר בחיים ופחות במצעדים"
אבל מנסיון העבר, נושא זה עולה בדיוק ליום אחד, בדיוק כפי שהעניים עם המקרר הריק שלהם עולים ביום שלהם, ולמחרת כבר נשכחים.
מסתבר שאנחנו עם עם זכרון קצר מאד (הכותבת נכללת).
אין שום טעם בפסימיות מהסוג הזה. גם לא הצדקנות המלווה אליה. ולא אמרתי לרגע שלא התקלקלתי לגמרי – המקום היחיד שבו אני לפעמים מוציאה את עצמי מהכלל הוא התקווה, ופסימיות בעיני היא קלקול משמעותי. אני רק מקווה מאוד שהוא זמני, כי בכל זאת, באיזשהו מקום, אני עדיין מאמינה שאנשים יכולים להשתנות.
אייל – ממש לא ציפיתי שמישהו יגיד לי תודה על הפוסט הזה… (וכן, בלי תקווה אכן אי אפשר לחיות).
איזה דכאון.
מה הטעם בפסימיות חוץ מהצדקנות המלווה אליה? (כולם חרא, אבל לפחות אני עוד לא התקלקלתי לגמרי).
שינוי עמוק ואמיתי לא קורה במהפכות בכיכר. המהפכה התעשייתית לא קרתה בגלל הפגנות סוערות. גם לא מהפיכת המידע. מה שצריך זה חזון, ומסה קריטית של אנשים שיאמינו בחזון הזה ויפעלו להגשימו. אנשים פסימים הם אנשים בלי חזון. עדיף להיות אופטימיים, להעמיד חזון, ולהדביק אנשים אחרים בחזון הזה. לא להתלונן, אלא לחלום.
קצת דיכא אותי העניין הזה של פוסטי יום השואה בכל מקום – מובן וצפוי אבל אם הבלוגספירה נשמעת כמו התקשורת הכללית בשביל מה צריך אותה?
עד שהגעתי הנה. תודה!
אבל בלי תקווה אי אפשר לחיות אז נמשיך להאחז במה שיש, וגם לכתוב. גם את.