עם כל הכבוד שיש לי ליהודה פוליקר – ויש לי כבוד רב ליהודה פוליקר, כפי שיעיד כל מי שמכיר אותי – כשמדובר במוזיקה ליום השואה אני מעדיפה הארד-קור. השיר הזה, באופן ספציפי, רלוונטי היום יותר מאי פעם, ומוקדש בחום לחברים בבנק לאומי, כל שאר הבנקים, קק"ל, החברים בוועדת התביעות, ממשלת ישראל, טומי לפיד וכל שאר המרעין בישין, שהדליקו את הגפרור הזה, וממשיכים לנפנף עליו במיטב מסורת יום העצמאות. הנה התקווה שלי – אולי פתאום החולירות האלו יצמיחו משהו שדומה ללב או מוח או כל דבר שקשור לאנושיות, ויתחילו להפר פקודות. אם כי נראה לי שהם יעדיפו להמשיך ולהסית נגד אחמדיניג'אד והצרפתים. למה לטרוח, כשתמיד אפשר במקום זה ללבות שנאה ופחד. נוסחה מנצחת לא מחליפים.
שריפה, אחים, שריפה
עיירתנו בוערת כולה
בה רוחות שחורות יסערו
להבות חורבן יבערו
עקבותיה לא נשארו
היא עולה באש
ואתם חובקים ידיים
בלי הושיט עזרה
בלי כבות את אש הלהב
אש העיירה
שריפה, אחים, שריפה
קרובה חס וחלילה השעה
כי הלהבות יתמידו
את כולנו פה ישמידו
רק שרידי קירות יעידו
מה שפה היה
ואתם חובקים ידיים
בלי הושיט עזרה
בלי כבות את אש הלהב
אש העיירה
שריפה, אחים, שריפה
רק בידכם בלבד היא העזרה
חיש הושיטו יד אוהבת
והצילו מהמוות
בדמכם כבו שלהבת
חיש כבו בדם
מרחוק אל תעמודו
כי האש עולה
אל נא תחבקו ידיים
השריפה גדולה…
שיר נוסף יפהפה- שמעתי קטע קצר ממנו ביום השואה האחרון – ואני חייבת להשיג את המלודיה – אפשר להתחיל עם המילים. יש בו שורה " אל מול רקיע"
אם משהו יודע – יותר מאשמח
רותי
ועכשיו גם השיר הזה מובא בביצוע מרגש במיוחד על ידי "הבלוגר המזמר"…
סביר להניח שראיתי אותו, אבל ראיתי כל כך הרבה סרטי שואה, ובשלב זה של חיי הדברים שאני מזדעזעת מהם, הדברים שגורמים לי למרר בבכי, זה לא סרטי שואה וזוועה, אלא עדויות של ניצולים, בלי שום אפקטים חוץ מהסיפור עצמו. ואם אתה כבר רוצה לדבר על בושה, מה תגיד על זה שאני מחזיקה גם את פונאר וגם את העיירה הבוערת בנגן שלי?
כן, האמת שגם אני רציתי להביא את פונאר, אבל התביישתי.
ראיתם את הסרט שהיה בזמנו על פונאר? מצמרר ממש.
שכחתי מה היה שמו. חבל.
ומה עם שני הבתים הנוספים? (כן, כן, אני יודעת את כל השיר בע"פ ואפילו ניגנתי אותו פעם באוהל יזכור ביד ושם. חוויה מכוננת).
וגם זה:
" אל פונר דרכים הובילו – דרך אין לחזור …"
או במלואו:
שקט, שקט, בני, נחרישה!
כאן צומחים קברים,
השונאים אותם נטעו
פה מעברים.
אל פונר דרכים יובילו,
דרך אל לחזור.
לבלי שוב הלך לו אבא
ועמו האור.
שקט, בני לי, מטמוני לי,
אל נבכה בכאב!
כי בין כה וכה בכינו
לא יבין אויב.
גם הים גבולות וחוף לו,
גם הכלא סייג וסוף לו,-
ענותנו זאת
היא בלי גבולות,
היא בלי גבולות.
פונר ואש בעיירה זו חווית יום השואה הכי בסיסית שלי. וכמוני כמוך – נשארתי בהארד-קור מימי בית הספר והטקסים בקיבוץ.
אתה צוחק עלי? שחוק? אצלנו בבית חושבים שעמוד האש צריך להיות ההמנון של מדינת ישראל. אבל אני לא מחשיבה אותו כשיר שואה.
שלום.
אני בדרך כלל לא מגיב כאן, אבל לא יכלתי להתאפק:
זה באמת ה-שיר. אין כל ספק.
אם כי ישנו עוד אחד:
עמוד האש.
עכשיו, הוא קצת יותר שחוק מ"שריפה", ועשו לו זילות גדולה לאורך הדרך,
אבל גם הוא ה-שיר.
לפחות לדעתי.
ממש לא חשוב לי להיות מודרנית ועדכנית בכל הנוגע לשירי שואה. זה ה-שיר.
הכרתי את השיר הזה בביצוע המעולה של salem לפני שהופתעתי לשמוע אותו בטקס יום השואה בתיכון
השיר הזה קצת שחוק ומיושן. מזכיר לי את הטקסים בבית הספר, את החזרות האינסופיות ואת הנזיפות של המורות.
לי יש שיר אחר שהמנגינה שלו מתחברת עם כל סיפורי השואה המצמררים. בפעמים הראשונות ששמעתי אותו ממש נהיה לי קר. כתבתי עליו אצלי.
אני מודה לך מקרב לב.
ביצוע מופלא של השיר "העיירה בוערת", שטרם נשמע, מוגש כאן:
http://shorashim.blogli.co.il/archives/200
בלוגרים גם שרים.
הו, אני כל כך אוהבת את השיר הזה.