תמיד אחרי אירועים מזוויעים כמו הטבח בווירג'יניה מתחילים אנשים לתהות את התהיה המוצדקת למדי, האם הכתובת היתה על הקיר. האם ניתן היה למנוע. האם ניתן יהיה למנוע אירועים דומים בעתיד. ולעיתים קרובות – קרובות מדי, למעשה – הדיונים בעניין הזה הופכים מדיונים ראויים ורציניים לקשקושים דביקים, מלאי צביעות ומחליאים. קראתי כל מיני קלישאות ביומיים האחרונים, אבל עניין המחזות די הגדיש את הסאה…
צ'ו, דרום קוריאני עם גרין קארד שטבח 32 בני אדם באוניברסיטה בווירג'יניה שלשום ואז התאבד, היה מתבודד. לא סתם מתבודד, אלא מהסוג שאנשים שנתקלים בהם חושבים שהם בעלי פוטנציאל להיות רוצחים סדרתיים. הוא למד אנגלית כמקצוע ראשי, היה אנטיפת בצורה קיצונית, דחה כל ניסיון להתיידדות מצד חבריו לכיתה, וכתב טקסטים רוויים באלימות. עד כדי כך רוויים באלימות, ששלחו אותו ליועץ או משהו כזה. לפי טענת שוטר אנונימי אחד, בתיק של צ'ו או בחדר שלו נמצא מכתב מודפס בן 8 עמודים שבו הוא מקלל נשים ובני עשירים, וטוען כי "גרמתם לי לעשות את זה".
מישהו, חבר לכיתה או משהו כזה, העלה לרשת את שני המחזות שכתב צ'ו. "מר בראונסטון" ו"ריצ'רד מקביף" (אגב, מקביף זה לא הרשע מ"חזרה לעתיד"?). הוא כותב: "כשקראנו את מחזותיו של צ'ו, זה היה כמו משהו מסיוט. המחזות כללו אלימות מעוותת ומקאברית, תוך שימוש בכלי נשק שלא הייתי אפילו חושב עליהם".
הבחור כותב שהיסס אם לפרסם את המחזות או לא (רק בגלל שהוא לא ידע אם זה חוקי או לא), אבל, "הייתי חייב לשים את עצמי בנעליו של האדם הממוצע שחוקר את הסיטואציה הזאת. הייתי רוצה לדעת כל מה שיכולתי על הרוצח כדי להבין מה היה יכול לגרום לבן אדם לעשות משהו כזה, ובתקווה למנוע דבר כזה בעתיד. בנוסף, אני מקווה שזה יעזור לאנשים להתחיל ולגלות אכפתיות כלפי אחרים, לא משנה כמה שהם נראים מוזרים, בגלל שאם זה היה סוג כלשהו של ניסיון להשיג תשומת לב, אז הוא היה צריך לקבל אותה לפני זמן רב".
נשמע נכון וטוב, אז הלכתי לקרוא את המחזות. זה בסדר, הם די קצרים. לתדהמתי גיליתי כמה דברים:
א. הם לא משהו.
ב. הם כוללים הרבה קללות, שמנוסחות בצורה די ילדותית.
ג. רוב האלימות, לפחות בבראונסטון, היא מדומיינת. לגבי ההתעללות המינית לכאורה שבה מאשימים את בראונסטון, נראה כי זו מטאפורה, נוסח "פתח לי את התחת" שלנו.
ד. כלי נשק שהחמוד מלמעלה לא היה חושב עליהם – לא מצאתי דברים כאלו. ציפיתי למצ'טות מיוחדות, משהו מהתיק של מנגלה או לפחות לדברים שראיתי בלונדון דאנג'נס. כלום. בשיא של מקביף האישה מאיימת על בעלה במסור חשמלי, כי היא חושבת שהוא הולך להרביץ לה והטריד מינית את הילד שלה. נו, באמת. מסור זה כלי נשק שלא היית מסוגל לחשוב עליו?
סתם תהיה, כמה הרוויח הסרט האמריקני "המנסרים מטקסס", על כל גרסאותיו והמשכיו? או אולי הסרט "המסור", והמשכיו? אני אגיד לכם – "המסור" הראשון נעשה בתקציב של 1.2 מיליון דולר והרוויח – שימו לב – 102,917,722 דולר ברחבי העולם. יותר מחצי מזה – בארה"ב לבדה.
אז מה למדתי מהמחזות האלו? קשה לי לומר שלמדתי משהו על צ'ו או על מה שגרם לו לעשות את מה שעשה. אם לא הייתי יודעת שכותבם הוא הטובח מוירג'יניה, הייתי יכולה לחשוב שיש כאן בן אדם ששואף להיות תסריטאי סרטי האימה סוג ז' הבא (לפעמים זה דווקא די משתלם, מאחר וחלקם הופכים לקאלט מטורף), ומי יודע, אולי אפילו יש לו סיכוי. האמריקנים האלו לפעמים הורגים אותי עם הצביעות שלהם.
***
ובכל זאת, כמה נקודות למחשבה – מתיאורים שונים של ההתנהגות שלו עולה בהחלט תיאור של סוציופט או בן אדם שסובל מדיכאון כבד. ואכן, בכמה מקומות אמרו שצ'ו לקח אנטי-דפרסנטס (כנראה תוצר של הייעוץ?). שותפיו לחדר אמרו שההתנהגות שלו קצת השתנתה בשבועות האחרונים – שהוא התחיל לקום יותר מוקדם (חמש וחצי במקום שבע) או לישון יותר מאוחר ויותר כבד, ונהיה יותר אלים ובלתי צפוי.
עוד פריט מידע מאלף כאן הוא הדברים שאמר סוחר הנשק שממנו רכש צ'ו את אחד מכלי הנשק שבהם השתמש. "הוא היה ילד קולג' נקי ומסודר. אנחנו לא מוכרים כלי נשק אם יש לנו איזושהי מחשבה שהרכישה היא חשודה", אמר הבחור, בעלי חנות הנשק Roanoke Firearms ג'ון מארקל. צ'ו רכש את הנשק והתחמושת 36 ימים לפני הטבח. הוא שילם 571 דולר. מאחר והוא היה תושב חוקי וקבוע (עם גרין קארד) ולא הורשע בשום עבירה, הרכישה היתה לגיטימית לחלוטין.
מעניין באמת איפה נמצאת הבעיה. ומה בדיוק צריך להבין ולעשות כדי למנוע את הישנותה.
***
עוד משהו מטריד בכל הסיפור הזה הוא ההיסטריה שנכנסו אליה בדרום קוריאה. הנשיא, נשיא המדינה כאילו, רץ להתייעצויות דחופות ושחרר שלוש הודעות הזדהות מ"עומק ליבו". עיתונים בקוריאה סיפרו על חייה הקשים של משפחת צ'ו במדינה. הקוריאנים בארה"ב הביעו צער, בושה, התחילו לגייס תרומות, ובעיקר, התחילו לחשוש – מ"פעולות נגד" שיופנו כלפי דרום קוריאנים בארה"ב, באשר הם דרום קוריאנים. גם כאן, מעניין איפה נמצאת הבעיה.
אגב, לפי משרד ההגירה והמכס האמריקני, יש יותר סטודנטים דרום קוריאנים בארה"ב מאשר סטודנטים מכל מדינה אחרת. בשנה שעברה הגיע מספרם של הסטודנטים הדרום-קוריאנים בארה"ב ל-93,728, לעומת 76,708 מהודו ו-60,850 מסין. זה סתם מעניין.
***
וחשבתי רק שכדאי אולי לציין שהיום נהרגו לפחות 183 בני אדם בפיגועים בבגדד. לא יודעת למה, נראה לי רלוונטי לכאן.
אני בדיוק כותב מאמר על זה שצ'ו סונג הוי הרג את הווב 2.0.
אני לא סופרת הרוגים ליום, לפחות לא פומבית, אבל יש מי שסופר את ההרוגים. הלינק שאני מצרפת כאן נוגע לתקופה שבין 2003 ל-2006. בינתיים היו עוד כמה.
http://edition.cnn.com/2006/WORLD/meast/10/11/iraq.deaths/
דווקא נדמה לי שראיתי מתישהו סרט אימה סוג ז' שהתרחש באפריקה, ושיחק על מוטיב הוודו וקסם שחור מהיבשת השחורה וכו'.
בשם אלוהים, המחזות שלו פשוט איומים. אני יכולתי לכתוב דברים טובים יותר, ואני בקושי יודעת לכתוב פוסט.
את סופרת את ההרוגים ליום? כדאי שמישהו יעשה את זה, אבל היה צריך להתחיל עוד מההתחלה.
אמריקה עוברת תהליך של קסנופוביזציה, שהוא קצת סיכזופרני. הרי השפה המדוברת ביותר בארה"ב בעוד כמה עשרות שנים תהיה ספרדית, קוריאנים וסינים לומדים ברוב הפקולטות הטכנולוגיות וכו'. מצד שני התגובה נגד המוסלמים היא רק הקצה – כל מושג זכויות האזרח התערער מאוד באמריקה בזמן האחרון. צריך לזכור שאמריקה היא מדינה שמדברת יפה יפה, אבל כשהחרא מגיע למאוורר, מקימה מחנות ריכוז לאכלוסיה היפנית-אמריקאית.
גם שר המלחמה זו דוגמא, או מלון רואנדה.
הסיפור של דרפור נשמע לי די מקאברי, אבל לא רק שזה נכון, זה אפילו פרוייקט משותף של גוגל ומוזיאון השואה בוושינגטון.
הנה, צ'ק דיס אאוט.
http://www.ushmm.org/googleearth/
עשו סרטים, אבל לא כאלו שכוונו להיות רווחיים כמו סרטי אימה סוג ז', או רווחיים באופן כללי. יהלום הדמים, שאיכשהו היה אמור להיות כזה סרט, נכשל קשות מבחינה מסחרית.
ריאליטי מדרפור? באמת?
למה? כמה ממלחמות האזרחים הכי אכזריות בעולם התרחשו שם, ועשו לפחות על חלקן כמה סרטים, בלי הת'נק גוד ובלי כלום. אם כי במקרה של אפריקה, המציאות עולה על כל דמיון, ולא מדובר בסרטי אימה סוג ז'… (ועכשיו הבנתי שגוגל מתכוונת לשדר שידור ישיר מאזורי האסון בדרפור. ריאליטי שחבל על הזמן. מעניין כמה רייטינג זה ישיג).
כן, באמת קשה להאמין. אלא אם הוא צורך את הקולנוע שלו דרך כאן (וזה לא שהם משכירים רק סרטים כמו צלילי המוזיקה\הקוסם מארץ עוץ, הם גם עורכים סרטים ומוציאים מהם סצנות "לא ראויות", מה שכבר הוביל לכמה תביעות).
אפריקה?
אני חושב שהיא משמשת בעיקר תפאורה לסרטים מז'אנר "*thank god for white people" או לסרטי הרפתקאות מלאי חיות נדירות\תרבויות עתיקות, מה גם שהיא לא ממש אטרקצייה תיירותית, כך שאפשר להראות רק את הילידים הורגים אחד את השני – עלילה עם פוטנציאל שבירת קופות קטן למדי.
סובלימציה באמת נשמעת יותר סבירה. ו 300 ספרטנים חמושים בנשק חם שרכשו בצורה חוקית כנראה לא היו עושים כל כך הרבה כסף.
*לא מונח שלי, למרבה הצער.
מה שרציתי לטעון הוא שכל אלו סרטים שמסור חשמלי או דברים דומים מככבים בהם – לא סביר שאותו חמוד שהעלה את מחזותיו של צ'ו לרשת לא ראה את אחד מהם, שמע על אחד מהם, מכיר באופן כללי את תופעת סרטי האימה סוג ז' האלו. וחוץ מזה, למיטב ידיעתי, אף אחד מהתסריטאים של הזוועות האלו (שאני חייבת לציין שאני מחבבת מאוד) לא הלך וביצע טבח בשום קמפוס או מקום אחר.
וחוץ מזה, מה עם אפריקה?
אני יכולה להבין למה להרוג עשרות אלפי וואטאבר עם נשק קר זה להיט גדול יותר באופן כללי מאשר כל שימוש בנשק חם. אבל אני תמיד חשבתי שזה דווקא סוג של סובלימציה, לא הסבר אפשרי ל"נפשו של רוצח" (בלעע).
טוב שמישהי עושה את העבודה השחורה עבורינו (ע"ע קריאת המחזות).
היה מעניין לקרוא, תודה.
טל.
טקסס (ובניו):
הראשון 30,859,000
השני 8,025,872
השלישי 5,765,562
הרביעי (לא ממש המשכון, יותר סוג של רימייק ועוד עם רנה זלווגר) 141,626
הרימייק 80,148,261 (פה אפשר להכניס בדיחה גרועה על זה שהסדרה הייתה צריכה דם חדש)
הפריקוול לרימייק (?!) 39,511,038
*המסור (משפחה יותר קטנה, אבל גם בתהליך התרחבות)
השני 87,025,093
השלישי 80,150,343
וזה עוד בלי להזכיר את הוסטל, שגם הולך לפתוח עוד סניף (יפה שאמריקאים צריכים להגיע עד מזרח אירופה כדי להרצח בדרכים אקזוטיות, לא?)
47,277,326
אה, ודרום אמריקה זו גם אופציה, אבל פחות מושכת (כנראה שהרוצחים צריכים להיות סדיסטים אירופיים עשירים ולא רופאים ברזילאים ששולפים איברים להשתלה בעניי ארצם מתיירים מעצבנים – Socialized health care never sounded so good כתב האוסטין כרוניקל)
7,025,803
(רוב המספרים ב IMDB מדברים על ארה"ב בלבד)
ועדיין, עד כמה שלהציג אמריקאים נטבחים זה עסק משתלם כלכלית, מסתבר שלהרוג עשרות אלפי פרסים עם נשק קר זה להיט יותר גדול.
הטענה של נציגי הקהילה שלהם היתה שאחרי 911 היה backlashing נגד מוסלמים בארה"ב – טענה לא כל כך מופרכת. נכון שהפרופורציות קצת שונות, אבל יש כאן גם את עניין הניפוח התקשורתי (שממשיך גם הבוקר עם התמונות המפחידות והוידיאו שהפסיכופט שלח ל-NBC וכו').
לגבי הבהלה בקרב הדרום-קוריאנים, אני לא בטוח אם מדובר פה בבעיה בחברה האמריקאית (שמצדיקה חששות כאלו), או אולי בעיה בקרב החברה הדרום-קוריאנית (שמניחה לגבי אחרים שכך הם ינהגו, אולי משום שכך הם היו נוהגים בארצם במקרה הפוך). לא מכיר את החברה הקוריאנית בגרוש, אבל קשה לי לראות מהומות כנגד קוריאנים בארה"ב בזמן הקרוב.
ברוכה הבאה, ותודה
ללא ספק, הפוסט הכי טוב שקראתי בנושא עד כה
וקראתי בעיקר עיתוני רשת
(פעם ראשונה, אומרים שלום. שלום ) 🙂
וואלה, תודה.
הרשע מבחזרה לעתיד,שמו ביף בלי המק (מקפליי זה השם משפחה של הגיבור)