מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם
האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול…
יש בשיר הזה, "מחכים למשיח" של שלום הגדול, מעין ביטוי מזוקק של תמצית הישראליות המיואשת. ניצול ציני של מיסטיקה ורוחנית, גישת ה"הכל ביזנס", "הכל כסף", הימורים, קפה שחור, סיגריות, טיפשות, ראש קטן ויהירות שלטונית. אולי בגלל זה משמיעים אותו כל כך הרבה בימים האחרונים? אולי בגלל זה אני שמה לב לזה שמשמיעים אותו?
פרופ' אביעד קליינברג כתב היום טור ב"ידיעות אחרונות", שכותרתו: "למה הלכתי להפגנה". הביאו לי איזשהו מאמר כאן על "ההפגנה הלא נכונה". קצת קונטרה לא תזיק.
קליינברג תוהה למה לא נתקל באנשים שהכיר בכיכר, ואומר שנדמה שהאינטליגנציה נותרה ברובה בבית. והוא שואל, למה? ועונה.
סיבה אחת, אומר קליינברג, "כי זאת ההפגנה הלא נכונה – ההפגנה הנכונה היתה צריכה להיות נגד עיוות הצדק האינהרנטי בסטרוקטורות שלטוניות פוסט-קולוניאליות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיח הכיבושי ובנגזרות הפלוצנטריות שלו. לו היתה זאת ההפגנה, היינו מגיעים. כיוון שההפגנה היתה סנטימנטלית ופשטנית, לא הגענו".
עוד סיבה: "כי ההפגנה הזאת באה בעקבות כישלון במלחמה. הפגנה ראויה היתה צריכה לבוא לא בעקבות כישלונה של מערכה צבאית וביטויי האדישות, חוסר היכולת והציניות שממשיכים להתגלות אחריה, אלא בעקבות משהו ראוי יותר – למשל ההידרדרות השערורייתית באיכות מוספי התרבות. או הכיבוש".
ועוד סיבה שנותן קליינברג, סיבה שדנו בה כאן ובמקומות אחרים: "כי היו בהפגנה יותר מדי אנשים לא נכונים. היא היתה פופוליסטית. אם האספסוף המיליטריסטי-קולוניאליסטי-שוביניסטי נמצא שם, אנחנו לא נגיע. למה לא היו שם רוסים ואנשי עיירות הפיתוח ותושבי היישובים הבלתי מוכרים ואתיופים חסרי בית ונשים מוכות ומשוררים פלסטינים מיוסרים?"
וקליינברג מתייחס גם ל"טיעון המחץ האולטימטיבי" – ההפגנה הזאת תעלה לשלטון את ביבי נתניהו. ברררר. והוא ממשיך: "בואו ניקח את הטיעון הזה צעד קדימה. הבעל הזה מכה את אישתו, אבל עד שלא נקבל אישור שהגבר הבא שלה הוא מלאך, נשאיר אותו ואותנו בבית. האיש הזה הוא גנב, אבל מנין לנו שהבא אחריו לא יגנוב? הנהג הזה נוהג בגילופין, אבל עד שלא נמצא מחליף אלרגי לאלכוהול, נותיר אותו על ההגה. ויש כאן טענה מסוכנת יותר: אנחנו מוכנים לבקר את השלטון רק אם זה משרת אותנו. יש לנו מחליף? טוב. אין? איבדנו עניין".
ובשלב המסקנות, הוא אומר: "ממשלה כושלת צריך לסלק כדי לקבוע בבירור את עקרון האחריות, כדי להעביר מסר של יושרה דמוקרטית. אנחנו נבקר ביושר גם אם העניין לא ישרת את המחנה שלנו. אחר כך צריך לתת לעם לבחור. אם יבחר בביבי נתניהו, זה בסדר גמור. זאת הדמוקרטיה.
אומר לכם מדוע הייתי שם – כי המלחמה היתה רק הביטוי המובהק ביותר של כשל המערכות הפוליטי והמוסרי שהממשלה הזאת מייצגת, כי אני מאמין באחריות כמסר חינוכי ארוך טווח, גם אם התוצאה המיידית שלה אינה לרוחי, כי אני מאמין שטהרנות היא סוג של צדקנות שמחירה גבוה מדי בחברה דמוקרטית, כי אני עדיין מאמין שאפשר לשנות דברים וכי כדי להביא לשינוי צריך לשתף פעולה עם אנשים שדעתם שונה משלי".
***
ביפן, אגב, מספיקה פופולריות נמוכה מ-10% כדי לגרום לראשי ממשלה להתפטר (Noboru Takeshita, Yoshiro Mori). למנכ"לים שם מספיקה תקלה במערכת המיחשוב שגרמה לנזק כספי לחברת ברוקרים כדי להתפטר. ראשי חברת הרכבות משתחווים בטלוויזיה ומתפטרים אחרי תאונה קטלנית. ממש חייזרים, היפנים האלו.
ומי עוד נאחז בקרנות המזבח ומסרב בכל תוקף להתפטר? פול וולפוביץ. אביר המלחמה בשחיתות והמלחמה בעיראק, שכיהן כשגריר באינדונזיה תוך כדי הסתחבקות עם משטר רודני ורצחני שהואשם אחרי שהעיפו אותו בעושק של 35 מיליארד דולר מכספי המדינה. שנים אחרי זה, אחרי שבוש כפה אותו על העולם כנשיא הבנק העולמי, הוא פותח במערכה נגד השחיתות, במסגרתה הוא מציע למנוע הלוואות מעניי המדינות שממשלותיהן מושחתות. כמובן שאף אחד לא מוכן לשמוע על זה, והוא מרכך. אחר כך, מסתבר שהוא סידר לחברה שלו (כן, מסתבר שיש מישהי שמוכנה להתקרב לאיש החורים בגרביים) ג'וב נחמד במשרד החוץ והעלאת משכורת נחמדה. ומינה כל מיני יועצים לשעבר שלו מהפנטגון לתפקידים נחמדים. אבל שהוא יתפטר? מה פתאום. הכל קמפיין השמצות נגדו, אומר עורך הדין בנט. כולם אשמים, חוץ ממנו. והחברה שלו בכלל התעצבנה מהסידור.
פרוייקט ברטון וודס מונה את ההאשמות נגדו: פרט לעניין ריזה (החברה), הוא מואשם במסירת מידע מטעה למועצת הבנק, הפרת נוהלי העסקת עובדים במקרה של היועצים רובין קליבלנד וקווין קלמס ובמקרה של ראש מחלקת היושרה המוסדית סוזאן ריץ פולסום. מינוי נוסף שלו, היועצת המשפטית אנה פלאסיו, שכרה עובדים חסרי הכשרה הולמת לתפקידים בכירים במחלקתה. הדירקטור חואן חוזה דאבוב, שמונה גם הוא על ידי וולפוביץ, פעל למחיקת דברים הקשורים לתכנון משפחה (בעיקר כל מיני דברים שקשורים ל"רבייה") מאסטרטגיית הסיוע למדגסקר ומאסטרטגיית הבריאות של הבנק (שנחשב לאחד התורמים הגדולים ביותר בתחום בעיקר למדינות אומללות ונגועות באיידס ושיעורי ילודה גבוהים) (אבל בסוף העניין נחשף והשינויים בוטלו), וכן ניסה להסיר התייחסות לשינוי האקלים ממסגרת ההשקעה באנרגיה נקייה של הבנק.
טוב, נו, לפחות יש לוולמארט מודל לחיקוי. רק חבל ששם יש אופציה שהדירקטורים יפטרו אותו, וכאן הדירקטורים מתעסקים בלתרץ למה טוב יותר לשבת בבית ולהעמיד פנים שהמציאות לא קיימת.
וחוץ מזה, צריך לעצור את רצח העם בעיראק.
הנה עוד משהו שקשור…
הכי מיואשת? לא יודעת. לי דווקא נראה שאני האחרונה במדינה הזאת שחושבת שיש עוד דברים שאפשר לעשות כדי לשנות. דברים ממש, כאילו. בפועל. הטיעון של עליית ביבי, אגב, הוא הטיעון העיקרי ששמעתי נגד דרישת האחריותיות. היה גם עניין הפייגלינים.
אם אתה טוען שאכן אין כאן שום דמוקרטיה, אז צריך להתחיל ולהתארגן כדי להיאבק בדיקטטורה, וזה סוג שונה לגמרי של מאבק, ואם לשפוט מההיסטוריה, אפילו של דרום אפריקה אם תרצה, אז מדובר במאבק אלים למדי. אם, לפחות פורמלית, יש כאן עדיין משהו מהדמוקרטיה, אז מה שזה אומר הוא שלאזרחים עדיין יש כלים כדי להיאבק בריקבון, בשחיתות ובייאוש בדרכים דמוקרטיות. איפשהו, עדיין נראה לי שלאזרחים יש כאן כלים להיאבק בצורה דמוקרטית. עדיין נראה לי שהמערכת מאפשרת תיקון. ועדיין נראה לי שהשיטה בהחלט יכולה לעבוד.
איפשהו, לא נראה לי שאפשר להקביל את זה לאפרטהייד, שם הכיבוש, הנישול והאפליה המוחלטת חלו על הרוב הכמעט מוחלט, וכאן יש כאן מספיק אנשים בעלי זכות בחירה שסובלים מהטמטום של הכיבוש והצורה שבה מטפלות ממשלות ישראל לדורותיהן בסכסוך הזה, שסובלים מהנישול ומהאפליה, ושהיו יכולים ליצור מציאות שונה, אילו רק היו עובדים ביחד, ולא מתפצלים שוב ושוב לעשרים מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה, או עסוקים בלהסביר זה לזה למה השני הוא קשקשן וחרא.
חוץ מזה, לא נראה לי שהקיצוניות שבהשוואה הזאת היא פרודוקטיבית, או שאפשר ללמוד ממנה משהו. מה שמעניין אותי זה אך ורק דברים שבסופם אפשר למצוא אפשרות לשיפור. אפילו אם בצעדים קטנים. בעיני, זה ההיפך מייאוש. אבל כמו שאמרתי, ריאלית, אפשר אולי להאמין בדברים האלו, אבל כדי ליישם אותם צריך עוד הרבה אנשים. וזו הסיבה היחידה שאני טורחת לכתוב את מה שאני כותבת, מתוך אופטימיזם חסר תקנה, שאולי באיזשהו דיון אני אשמע משהו שיש בו איזושהי תקווה.
ואולי אוסיף עוד:
זה כאילו היו מקיימים הפגנה בזמן משטר האפרטהייד בטענה שראש ממשלת האפרטהייד נכשל בניהול אחת המלחמות שלו, ועוד היית מסבירה לי שצריך ללכת להפגנה כי אמון הציבור במערכת זה הבסיס לדמוקרטיה.
ואת מאשימה את מי שלא הולך להפגנות בייאוש?
התפקדות למפלגות, קצת אידיוטיזם אבל כן אפשר להשפיע על הדיון שבתוכם במידה מסוימת. טוב, לנסות להשפיע.
הפגנות המונים – כנראה שאת צודקת.
פעילות שטח, או פעילות ישירה – כן, מזכיר אקומול, אבל יש לה ערך רב.
אכן דילמות קשות אבל את נראית לי מיואשת יותר מכולם כאן:)
אשר למילה אחריותיות או whatever – לא התכוונתי בהכרח לתמוך בה. כמו שאומרים, רק ציינתי עובדה.
ולא, אני לא חושב שהטיעון של עליית ביבי הוא הטיעון הראשי של מי שהתנגד או לא הלך להפגנה. זה טיעון אינסטרומטנלי אך לא העיקרי. העיקרי הוא בכך שההפגנה הסיטה את הדיון מהדיון האמיתי.
מה שמתקשר לויכוח שיש לנו כנראה על מה הם הדברים הבסיסים ביותר. אני לא חושב שאפשר בכלל לדבר על דמוקרטיה בתנאים של הכיבוש והנישול וההפליה. ואם ההפגנה מאחדת בשם "אמון" "אחריות" וכו' את כולם תוך עיוורון שהתשתית של דמוקרטיה, קרי הסכמת הנשלטים ואזרחות שווה, לא מתקיימים אז היא משתתפת באילוזיה שיש כאן דמוקרטיה ושהבעיה היא באחריות וכו'.לכן השוותי אותה להפגנות של שינוי שיטת הבחירות בשנות התשעים שגם הביאו אנשים רבים, ואפילו הצליחו להביא לאסון הבחירה הישירה.
אני לא רוצה להגיד מה דעתי על המילה "אחריותיות". וחוץ מזה, יופי שהכריזו. אתה משתמש באופן קבוע במילה כרוכית? שח רחוק? שסעת? ולדעתי, חשוב יותר למצוא קודם תרגום טוב יותר למילה humanities.
"לא כל הביצים" זה מאוד נחמד, אבל לעניות דעתי זה להמשיך לדבר כמו שדיברנו עד כה זה היום כמו להמשיך ולבנות את הבניין למרות שיסודותיו רקובים. היום אני משוכנעת לגמרי בדבר הזה שכבר העלתי לגביו סברות רבות בעבר – הבעיה נמצאת בתחום הבסיסי ביותר, התנאי ההכרחי לקיומה של דמוקרטיה לדעתי – אמון בשיטה, אמון ביכולת לפעול בתוך השיטה כדי להביא לשינוי, כשהשינוי נחוץ. אני חושבת שהוויכוחים האלו הם מאוד חשובים, כי הטיעון ה"רציני" היחיד שמשמיע הצד השני שלו הוא טיעון "הרע במיעוטו", חס וחלילה שנלך להפגנה שתוביל לזה שיתקיימו בחירות ו-X יעלה לשלטון. לפני שנטפל בזה, לדעתי, לא נוכל לעשות שום דבר אחר. אפשר אולי לעשות את זה בכל מיני דרכים, אבל זה חייב להיות מוקד הדיון. נדמה לי שזה לא. וגרוע מזה – נדמה לי שרוב האנשים לא ממש מעוניינים לקיים את הדיון הזה מתוך הפרספקטיבה של מה אפשר לעשות. ואני לא מדברת על אנשים ש"רק מדברים" (הביקורת הפלצנית הרגילה נגד ה"פלצנים"), אלא על ייאוש, או יותר נכון – ויתור מראש.
אני באופן אישי כבר לא יודעת כלום. התפקדות למפלגות נראית לי היום כמו אידיוטיזם מדרגה ראשונה. הפגנות המונים – כנראה שלא יקרו בשביל כלום. ופעילות שטח – בחלקת אלוהים הקטנה וכו' – עד כמה שהיא דבר מוערך ואף נערץ בעיני – בהקשר הרחב יותר של הדמוקרטיה הישראלית והכיוונים שאליהם היא הולכת, נראית לי כמו טיפול בסרטן באמצעות אקמול.
לא הכירזו על משהו כמו
אחריותיות?
אני חושב שצריך לחבר איכשהו את הלקחים מההפגנה הזו לדיונים שהיו לנו פעם.
את תמיד חלמת הרי על הוצאת חצי מיליון איש לרחובות. זה לא קרה בגלל משהו שמאחד את רוב הציבור (שאולמרט לא ראוי ואף מסוכן), זה אפילו לא קרה בגלל משהו שמאחד 100% מהציבור (שצריך להפסיק התעללות האוצר בניצולי שואה).
אפשר להמשיך להתפלמס עם מיעוט קטן מאוד ומשכיל מאוד שראה בהפגנה כזו סכנה ליציבות הדמוקרטיה, ראייה קצרת טווח (נקבל את ביבי וביבי זה יותר גרוע ממה שעכשיו), או את אלה שרואים בסילוק אולמרט כיעד לא מספיק לברית קצרת טווח עם הימין (כולל ימין קיצוני – לידי עמדו בנות "מנהיגות יהודית" וחילקו עלונים). כל הויכוחים האלה לדעתי לא רלוונטיים. מה שרלוונטי הוא שחלק גדול מהציבור שכן הזדהה עם המסרים האולי בנאליים מדי של ההפגנה (מנהיגות חלולה מגיע לנו יותר אנחנו השולטים וכו) לא טרח להגיע. לא בגלל "שיהיו שם כתומים", לא בגלל ש"ראש ממשלה מחליפים בבחירות", לא בגלל "רק לא ביבי". בגלל מה? לא יודע. אולי זה יעזור במשהו להבין
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/856764.html
בעיני השורה התחתונה היא כפי שחשבתי גם קודם שלא ניתן לשים את כל הביצים בסל אחד – כולל סל הפגנות ההמונים, כולל סל ההתפקדות למפלגות. לכל כלי במאבק יש יתרונות וחסרונות משלו, אף כלי לא מושלם.
רעיון לפוסט: תכריזי על תחרות המצאת מלה עברית ל"אקאונטביליטי" – האם הבלוגים יתרמו משהו לשפה העברית?
והנה עוד משהו בנושא, הפעם משלי
http://www.notes.co.il/gross/31862.asp
ולדי – אני חושבת שזו הפואנטה שניסה להעביר קליינברג…
הופמן – איל גרוס השאיר לי את הקישור הזה אתמול. תודה בכל אופן.
אפי – וואלה, לא ראיתי את זה. כמו שאתה רואה, גם אני חושבת שזה רלוונטי יותר מאי פעם…
מה שמדהים אותי בוויכוח בענייני ההפגנה הוא שאני לא מוצאת שום התייחסות אינטליגנטית לרעיונות חיוביים מצד המתנגדים. ולא רק בענייני ההפגנה, אלא בעניינים רבים אחרים. הטענה שלי לגבי הייאוש, התבוסתנות והשיתוק האזרחי בישראל היא לא משלשום, ועוד לא קיבלתי עליה שום תשובה מעוררת תקווה, ולו הקלושה ביותר.
צודק גדעון לוי – זה מאוד מטריד שאפילו בהפגנה הזאת, לא היה שום גילוי של זעם אמיתי. הוא צודק גם בזה שהוא אומר שלהיות "נגד פוליטיקאים" גרידא זה לא טוב. אבל נשמת אפה של הדמוקרטיה היא להיות נגד הפוליטיקאים של היום, לבחור בין אלטרנטיבות, ואם אין אלטרנטיבות, אז ליצור אותן. אם אין דבר כזה, ואם אין שום accountability, שום דרישה לשקיפות ולאחריות כתנאי ראשון לכל דבר אחר, אז מה כאן דמוקרטי בדיוק? ואיך יהיה דמוקרטי? מה קרה, כולנו מוכנים בשמחה ובששון ללכת כצאן לטבח לכיוון של טוטליטריזם פאשיסטי או סתם טוטליטריזם מושחת? וזה צריך להתחיל מאיפשהו, וזו צריכה להיות האחדות היחידה שיש לחתור אליה, הקריאה לנקודת התחלה חדשה, וזה מה שהיה צריך להיות בהפגנה הזאת (אגב, זה די נאיבי מצידו לטעון שאין שום דבר שיכול לאחד בין ביילין לליברמן).
אז מה, המצב כל כך טוב עכשיו שאין שום צורך לעשות לגביו משהו דרמטי, אקט של שינוי מהותי? אולמרט זה באמת הכי טוב שיכול להיות עכשיו? כאילו, חסרים אנשים במדינה שיכולים לעשות עבודה טובה יותר? או שאין שמה שאומרים לי בעצם הוא שאין שום דבר שאפשר לעשות, שלטון נבחר הוא כוח טבע שאין להזיזו, לא משנה מה הוא עושה, והמסקנה של בן אדם שחפץ בעתיד או בחיים נורמלים זה שצריך להתחיל לארוז?
אני רק תוהה איך זה שמשפט המחץ שלי בתגובה שלי לפוסט של ולדי בנושא קיבל כותרת 🙂
ניסיתי להשאיר את הקישור הזה. אז הנה הוא.
זה לא רק שהקהל הזה לא אוהב הפגנות המוניות, הוא משוכנע כי יש צבא של ניצבי הפגנות שיעשו את העבודה עבורו, בעוד תפקידו יתמצה בליהוג וגיבוב בסגנון 'אוי, אוי, אוי מה נעשה עם המצב פוסט קוליניאלי שדחפנו את עצמנו אליו וגו".
בעצם לא וגו', עושה רושם שאנחנו אף פעם לא גומרים עם הלהג הזה. וזה גם אנחנו, כי רובנו לא הינו שם, ולא הינו במקומות חשובים אחרים כדי לעשות מעשה.
אני פשוט חושש שמרבית האנשים, שמסוגלים להבין את המשפט: "עיוות הצדק האינהרנטי בסטרוקטורות שלטוניות פוסט-קולוניאליות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיח הכיבושי ובנגזרות הפלוצנטריות שלו", הם לא קהל שאוהב התקהלויות המוניות, קל וחומר עצרות והפגנות.
כשהשמיעו את "מחכים למשיח" לפני ההפגנה ביום חמישי חשבתי שמישהו שם ניסה לשים לב לרשימת השירים.
מסכים עם קליינברג, מסכים איתך ומבואס מהתירוצים של כל החברים שלי. כנראה שזה באמת מגיע לנו (השחיתות, הייאוש, חוסר האונים, המלחמה הבאה, המלחמה הקודמת).
אני לא אוהב את הדרך בה הוא התנסח אבל יש משהו אחד במה שהוא אומר: הפגנה כזו הייתה יכולה להוכיח שלציבור יש את הכוח להעיף ראש ממשלה במהלך קדנציה. רק הידיעה שדבר כזה אפשרי עשויה לגרום למנהיגינו להשתמש ביותר שיקול דעת.