ערוץ יס דוקו, אני חייבת לומר, לא מפסיק להפתיע אותי. במקרה ישבתי מול הטלוויזיה איזה יום. במקרה זפזפתי, ובמקרה הגעתי לאיזשהו סרט שנקרא "הניסוי של בנין". מאחר ולא היה שום דבר שקשור לחתולים באנימל פלנט, אמרתי טוב נו, נראה מה זה. ובכן, הסתבר שבבנין, מדינה באפריקה, שגובלת בבורקינה פאסו, ניז'ר, ניגריה וטוגו, התכוננה לה דמוקרטיה לפני 17 שנים. הסרט, שצולם בשנה שעברה, עקב אחרי הבחירות לנשיאות המדינה, ובאופן מיוחד (לפחות בחלקים שראיתי) אחרי פעולתה של התקשורת החופשית במדינה (40 עיתונים, שתי תחנות טלוויזיה, כמה תחנות רדיו וכו').
בנין היא לא בדיוק המקום שהיינו מדמיינים לעצמנו כשאנו חושבים על דמוקרטיה פעילה ומתפקדת. המדינה נמצאת בתחתית דו"ח הפיתוח האנושי של האו"ם. אין בה פאקינג מים, ובקושי יש בה אדמה שאפשר להשתמש בה לחקלאות. 8 מיליון אנשים בערך. תוחלת החיים היא בערך 53. שיעור יודעי קרוא וכתוב – 43% בקרב גברים, 22% בקרב נשים. וכמובן שיש גם איידס. והם גם קולטים פליטים ממדינות שכנות, אגב. הטכנולוגיה שלהם פרימיטיבית עד כאב, והפוליטיקה שלהם, כמו גם התקשורת, די מושחתת. מועמדים מחלקים מזומנים וכו'. אבל מצאתי את עצמי מסתכלת בסרט הזה וחשה תחושה קלה של קנאה.
קנאה? בחור הדלוח הזה? כן, קנאה. כי הם מתנהגים כמו אנשים שנמצאים בהתחלה של משהו. הפוליטיקה נחשבת שם לדבר חיובי, שאנשים מתרגשים ממנו, מתלהבים ממנו, מאמינים בו. נהגי המוניות, שנחשבים לקבוצה אלקטורלית חשובה מאוד, ממש מובילי דעה, קוראים את כל העיתונים כל יום כדי לדווח לציבור מה קורה. ובמהלך מערכת הבחירות – 26 מועמדים – וכל המדינה סוערת ונרגשת. ואלימות? לפחות בקטעים שראיתי, אנשים התווכחו בצעקות (נהגי מוניות, כמובן), אבל שום דבר רציני. באסיפת בחירות אחת דווח על שני מתים. חיכיתי לראות את המכות, ואז הסתבר שאחד מת מדום לב, השניה מהתקף לב. טוב, נו, מדינה חמה עם חרא של מערכת בריאות.
אנחנו, לעומתם, חושבים שפוליטיקה היא דבר מלוכלך. יום בחירות הוא יום טוב ללכת לקניון, מערכת בחירות מרגשת רק כמה פרשנים, ואת המנהיג המושחת וממשלתו הרקובה יש להשאיר, כי רק אלוהים יודע מי ינחית עלינו אלוהים אחריו.
***
מיכה לינדנשטראוס הוא בעיני מבקר עם ביצים מפלדה, ובן אדם שיודע איפה הוא חי. הוא יודע שלמבקר המדינה אין שיניים, אין סמכות ואין יכולת לדאוג לזה שהביקורות שלו והמלצותיו אכן יבדקו ויטופלו. ולכן הוא עושה את הדבר היחיד שיכול בן אדם כמוהו, שנראה שעוד אכפת לו מהמקום הארור הזה, לעשות – פונה לציבור. הוא מקווה, כנראה, שהציבור ירים את הכפפה, וירים את המדינה עד שהדברים יטופלו.
אבל מה אפשר לעשות עם כל זה:
- מפעל הפיס עבד ללא נהלים וחילק מתנות ותרומות
- כשלים בהתמודדות מול הקסאם והמנהרות
- ההתנתקות עלתה כפול מהמשוער
- בביטוח הלאומי פועלים מאכערים תמורת שירותי מין
- אולמרט התערב שלא כדין לטובת עיריית ת"א
- הליכוד השתלט על המועצות הדתיות
- היערכות לקויה לטיפול במגיפת שפעת העופות
- כשלים בבחינות הבגרות, אי סדרים כספיים במוסדות להשכלה גבוהה
- מס הכנסה: לא גובים קנסות מעברייני מס
- רשות המסים: מחדל במאבק בחשבוניות הפיקטיביות
- כתוצאה מטיפול רשלני של השרים הממונים, תפקוד לקוי של הוועדה לבחינת מינויים של דירקטורים בחברות ומחסור בפיקוח מצד הרשות, פועלות מספר חברות ממשלתיות – ובהן כמה מהגדולות ביותר – בניגוד לחוק, ומבצעות פעולות המנוגדות לעתים לאינטרס בעלת השליטה בהן – מדינת ישראל
- זכויות יתר לעובדים בקופות חולים, התעלמות של חלק מהקופות מהנחיות משרד הבריאות בהקצאת תרופות והעדפת בני משפחה בטיפולים בבתי חולים ממשלתיים
- גנזך המדינה לא ערוך להתמודד עם שימור מידע אלקטרוני
- מענקים ליו"ר רשות שדות התעופה
- מרמים אותנו במשקל ובמונה ואיש לא עושה דבר
- למשרד התקשורת אין שיניים, והוא לא פועל לאכיפת החלטותיו
- משרד התיירות ומשרד התחבורה מפקחים באופן חלקי ולוקה על התיירות ושירותי התיירות
- שכר מופרז ומינויים ללא מכרז בבנק ישראל
- הרכבת רכשה קרונות משומשים
- אי סדרים בפעילות הבנקים לזרע
- והחשוב ביותר: ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה לא דנה ב-80%-90% מהנושאים שבהם עסקו דו"חות המבקר ב-2006-2002.
??
זה יותר מדי. מאיפה בכלל מתחילים?
***
כל מקום, כל דבר, כל סדק וכל פינה שאתה נוגע בהם, מגרד קצת, היא יוצאת החוצה. מהחברות הממשלתיות דרך ביטוח לאומי ועד לבנק הזרע, פור גודס סייק. שוקי קורא לזה "האולמרטים", אבל האמת היא שזה תוצר של שנים רבות של הזנחה. ובכל זאת, אפשר לומר ש"האולמרטים" הם השינוי הדיאלקטי, השינוי הכמותי שהפך לאיכותי. בכל מערכת אנושית יש פוליטיקה ויש שחיתות. מתחת לרמה מסוימת, המערכת מתפקדת. מעליה, המערכת משותקת. יותר מדי זמן לא ניקינו את הבית, והפטריות התפשטו עד שקיבלו חיים משל עצמן, והשתלטו על מרכז העצבים.
התחושה היא תחושה של סוף. אנשים לא יודעים להגיד לך שום דבר שקשור לאופק או לתקווה. אף אחד לא יכול לדמיין לעצמו איך יראו חייו כאן עוד עשר שנים. אף אחד לא יכול לדמיין לעצמו איך תיראה מדינת ישראל בגיל 100. אף אחד לא אומר מה צריך לעשות עכשיו שיש לו איזשהו סיכוי, ולו הקטן ביותר, להביא לשינוי. אף אחד לא יכול להגיד איך לדעתו נצליח להגיע לפתרון עם שכנותינו. מקסימום, יגידו לך שהסכסוך הזה לא יסתיים אף פעם. או כל זמן שמישהו עדיין עומד. מקסימום, יסבירו לך שיכול להיות יותר גרוע. או למה אי אפשר לעשות כלום.
אנשים גם מדברים מדי פעם על ה"גישה הכוחנית של ישראל", מדיניות האלימות וכו', אבל כשאני מסתכלת על האלימות היום, זה לא נראה לי כמו גישה או מדיניות. כן, יכול להיות שזה תוצר של הכיבוש המשחית, ולא בסרקזם. בהחלט יכול להיות שמשם זה התחיל, ואין שום ספק היום שהוא השחית. אבל היום זה נראה כמו תוצר של תסכול שהולך וגובר, ואימפוטנציה שגורמת לנו להוציא את זה בעיקר אחד על השני, ולא על מי שצריך להוציא את זה עליו, ולא בדרך שצריך להוציא את זה עליו. בקיצור, ללא שום אופק של תקווה. סתם, תסכול שמתפרץ לרגע ואחר כך דועך לייאוש שקט. שיעשו מה שהם רוצים. למי אכפת.
***
הסטודנטים שובתים כבר חודש. לפעמים מוציאים קצת קיטור ביחד עם המשטרה. זה מאוד נחמד. אני באופן אישי חושבת שמאבק שמתמקד בעניין שכר הלימוד הוא מאבק אידיוטי. אבל אפילו אם אני נותנת להם את היתרון שבספק, ומניחה שהמאבק אכן עוסק בעתיד ההשכלה הגבוהה, באיכות התמורה שמקבלים בעד שכר הלימוד (גרועה מאוד, אגב, ורק הולכת ומתדרדרת) או אפילו בביקורת רחבה יותר על הקפיטליזם האיום והנורא, עדיין, איפה בדיוק הם חושבים שהם חיים?
זה שכמה פובליציסטים שפרנסתם מהתלהמות מקשקשים כל מיני שטויות נגד השביתה, זה עדיין לא אומר שזה מעניין מישהו. שום דיון ציבורי לא יתעורר מהשביתה הזאת. שום דבר לא יקרה. וגם אם ייחתם בסוף ההסכם הטוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אף אחד לא יעמוד בו, כמו שהחוק נאכף רק כשנוח, שכר משולם רק כשבא, וספקים מחוייבים במע"מ, אבל את הכסף רואים רק בגלגול הבא. ועכשיו יש לנו שוב שביתת רעב. כמו ב"מהפכת" 1998. מי יודע, אולי הפעם במקום פיצה יהיו בורקסים
***
היום אין לי מסקנות חיוביות. אני בעיקר מתגעגעת לעצי הלינדן. אולי התייאשתי. אולי אני סתם זקוקה לחופשה. או בקיצור, נעבור את הקיץ, ואחר כך נראה. העיקר שלחתול עברו הקרדיות.
כן, בדיוק בגלל זה יש אלימות מינית כלפי נשים. אין ספק. אבל כנראה שאין גבולות לטמטום של מגיבים עלומי שם באינטרנט.
עכשו גם בחורות התחילו לקרוא לעצמן כוסיות, מבלי להבין שבגלל ביטויים והתיחסויות כאלה יש אלימות מינית כלפי נשים. אבל כנראה שאין גבולות לטימטום הנשי.
הם לא הסכימו להסכם המביש של האולמרט היום. מה את אומרת? ב-98' הסטודנטים הסתפקו בהרבה פחות. תזרקי איזה מילה טובה…..
פינגבאק: נגיסה מהתפוח
ברמה מסויימת את עונה לגבי האיך – 'איך צריך להתנהל'. ואני מסכים שהתנהלות אחריותית זה דבר חשוב, לדוגמא (ומעכשיו אני אטפל לנקודת האחריותיות ואמצוץ לה את הדם, סתם כדי להקל עלי את בניית הטיעון).
השאלה שלי היא לגבי רמה אחרת של איך – איך צריך להגיע לגישה אחריותית. נניח שאולמרט ופרץ יניחו מחר את המפתחות על השולחן – האם סגנון הניהול הציבורי ישתנה באחת? הרי היו לנו כאן שני ראשי ממשלה שהודחו בבושת פנים באמצע קדנציה וגורשו מהכנסת. זה שיפר את האחריותיות? אם זה לא רק ההדחה, אז מה זה כן?
נדב – אני עונה לך בדיוק לגבי האיך. חבל שאתה לא מבין את זה. אולי ננסה שוב?
ליאת, לנוכח העובדה שעברנו לדיון במייל, אני מקווה שאת מבינה כבר שאין כאן שום ציניות, למען השם, ושאם יש זלזול, אז הוא מבוסס, שוב, למען השם. לגבי ההסתדרות, אמרתי הסתדרות רק בגלל צרפת. ברור שאני לא מצפה מהם לשום דבר. בלי פוליטיקה מיי פאקינג אס.
מקס – הללויה, אני רואה שאתה סוף סוף עושה את המעבר. ת'נק גוד.
1 זה יפה מאוד, ובדיוק מה שהייתי רוצה, אם כי למיטב ידיעתי ועדת שוחט אמורה לכלול נציגי סטודנטים, כך שזו לא בדיוק הבעיה שלה (בכל מקרה, תמיד יהיה צורך גם ברואי חשבון). והשאלה אם לא יצא ממנה כלום או שכן יצא ממנה כלום תלויה אך ורק בכמה הדיונים יהיו פומביים, שקופים, ועד כמה לפחות חלק מהצדדים לא יתנו לנושא הזה לעבור לסדר היום ולשקוע בנבכי השכחה לעוד שמונה שנים. לגבי 2, פשוט לא נתקלתי בדיבורים כאלו מצד סטודנטים כלפי הסגל, והסגל שנתקלתי בו בימי הלימודים האלטרנטיבים וכו' נראה זחוח מדי.
לגבי 3, אם מגזרים אחרים היו חושבים בערך כמוני, הם היו משתפים פעולה. לא רק עם הסטודנטים. אחד עם השני. זה כבר היה מספיק טוב. חיבור למצב החינוך באופן כללי, כמו שהצעת אצלך, זה בהחלט אחד הדברים החשובים כאן.
התשובות שלכם מאוד נחמדות, אבל אני פשוט לא מצליחה להשתכנע שמישהו מהסטודנטים למד משהו מהכישלון הקולוסלי של 98, או שמישהו מהם יהיה מוכן להקשיב בראש פתוח לדברים אחרים. ב-98 עשיתי את מה שאת ממליצה, ליאת, ושלחתי מכתבים עם שאלות ועם הצעות וכו'. כולם היו עסוקים מדי בללכת מכות עם שוטרים מכדי להתייחס לזה או לכל דבר אחר. אבל אפילו אז היתה פחות אלימות בתגובות שקיבלתי מצד אנשים שלא הסכימו עם דעתי מאשר היום. והיום, אני פחות נהנית מויכוחים אלימים מאשר פעם. מה לעשות, הזדקנתי.
אמנם לא ממנהיגי ההפגנות, וגם כבר לא ממש סטודנט, אבל כן השתתפתי בהפגנות וחטפתי מכות וכו', תשובות לשאלות 1,2 ו-3:
1. נראה לי שאחרי כל המילים היפות והרעיונות הגדולים, ביטול ועדת שוחט במתכונתה הנוכחית והקמת ועדה אחרת (כן, כן, גם ממנה לא יצא כלום, אני יודע) שכוללת לא רק רואי חשבון אלא גם נציגי סטודנטים וסגל. בנוסף, החזרת מיליארד ורבע שקלים לתקציב. אלה לא מטרות המאבק, אבל זה הסולם לרדת אתו מהעץ.
2. את זה את צריכה לשאול את הסגל. הסטודנטים באים אליהם בטענות לגבי זה בדיוק כמוך.
3. לא נתקלתי במישהו שחושב כך, והנסיונות לחבר את המאבק לנושאים אחרים, ומצב החינוך בבתי הספר בראשם, אכן נעשים. מעבר לניהול הכושל, הסיבה שמגזרים אחרים לא משתפים פעולה היא שהם חושבים בערך כמוך.
(מקס הזועם).
תגידי לי מה את רוצה מהם למען השם? את יודעת שהם פנו להסתדרות ולעיני בבקשת תמיכה שישבית לשעה את המשק לתמיכה ובהסתדרות אפילו לא טרחו לענות להם. הם גם יושבים עם רן ארז ומנסים לגרום לו להפעיל את המורים, שיבואו להפגנות, להיכנס לבתי הספר לדבר עם תלמידים והוא אמר "שידיו כבולות והוא לא יכול להשתמש בתלמידים" , הם יושבים לשולחן אחד עם נציגי אירגון ההורים שטוענים שאין להם בכלל כוח בשטח. הם מנסים לגייס את תנועות הנוער, שדווקא בכיוון הזה יותר ניכר רצון לשיתוף פעולה. מה את לדעתך הם צריכיםלעשות.? איך לדעתכם יהיה המאבק המושלם?
תפעילי את המוח ותני להם גם רעיונות, זו מלחמה קשה את יודעת… ולמען השם תפסיקי לזלזל בי ובכל מי שמנסה לעשות משהו, אז אני אולי נאיבית וחולמת ולא מי יודע מה מרכסיסטית כי לא קראתי את כל מה שנכתב בנושא מהמאה ה-19 אבל בחייך give me a break .
את כל ההצעות שתעלי אחרי שתפעילי את מוחך לאחר שתכבי את כפתור הציניות בבקשה תשלחי לאיתי ברדה : itaybarda@gmail.com
ולשונשיין : itai.shonshine@gmail.com
לבועז טופורובסקי מת"א – chair@post.tau.ac.il
אני לא צוחקת , הם באמת צריכים רעיונות .השטח מלמטה לוחץ חזק מאוד והם באמת נלחמים לבד מול טחנות רוח.
וחוצמזה תבואי מחר ב-16:00 להפגנה בי"ם מול הכנסת, יש הסעות מכיכר אנטין באוניב' בת"א ב-14:00 תשפטי בעצמך אם יש שינוי באוירה או אין שינוי או מה שאת רוצה אבל תבואי. יהיו גם מורים וחניכי תנועות הנוער ונראה מה יהיה.
את יכולה גם לשלוח מייל בעצמך לדובר ההסתדרות eyal@histadrut.org.il ולשאול את הנבלות האלו למה הם יכולים להתנהג אפילו יום אחד כמו כל איגוד מקצועי סוג ז' באירופה ולהצטרף למאבק הסטודנטים. אפשר למות מהאופורטוניזם שלהם.
את עונה לי לגבי ה'מה', אני שואל לגבי ה'איך'.
בראשית המאה ה-20 היה נהוג לומר על שלושת הזרמים העיקריים בסוציאליזם – קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים ואנרכיסטים – שהיעדים שלהם מאוד דומים (חברה נטולת מעמדות ללא קניין), אבל הדרך שונה מאוד. ועל הדרך הזו לזרמים האלה היו אינספור עימותים, חלקם אלימים מאוד.
אני לא חולק עלייך על היעדים – אני חושב שהם חשובים, גם אם לא הייתי מציב אותם באותו סדר כמוך. אבל השאלה הגדולה היא לא למה את רוצה להגיע, אלא איך את רוצה להגיע לזה. ועוד לא ממש הבנתי את התשובה שלך לשאלה הזו.
נדב – התשובה לשאלתך היא כן לגבי הרדיקלי, לאו דווקא לגבי ה"רחב". אין דבר כזה, "פתרון לכל תחלואי החברה". מה שכן צריך לקרות זה שינוי רדיקלי בצורה שבה אנחנו פותרים דברים. ואתה יודע מה משגע אותי – הדבר האחרון שאני מדברת עליו הוא מהפכה. ואני חוזרת על זה שוב ושוב ושוב, אבל משום מה זה נורא נוח להאשים אותי במהפכנות. שינוי רדיקלי בצורת ההתייחסות, באופן הפתרונות, בדיון שמתבצע ובהצעות דרכי הפעולה, וכמובן, בנורמות, הוא רחוק מלהיות מהפכני במובן הצר של המהפכה. הוא יהיה מהפכני, כי אף אחד כאן לא רגיל לקיים דיון או לחשוב לטווח רחוק או לחשוב שצריך יותר מאופציית פתרון אחת, למשל. יש לנו מחלוקת לגבי סוג כזה של "מהפכה"?
ליאת – לא יצא שום דבר משום דבר בלי ביקורת. איך תתקני טעויות בלי ביקורת? איך תראי כשלים בלי ביקורת? איך תשימי לב שאת הולכת עם הראש בקיר בדרך אחת ושכדאי לבדוק עוד דרכים בלי ביקורת? שום מאבק רציני לא יכול להתקיים בלי ביקורת. ושום מאבק שרוצה "להחזיק מים" לא יכול להדוף ביקורת באלימות ולהישאר מאבק רציני.
מה שאת לא מבינה כנראה הוא שכדי ששביתת סטודנטים מהסוג הזה תצליח, היא חייבת לגייס לצידה כוח משמעותי יותר. לבד, זו סתם התפרעות של ילדים. ושביתת סטודנטים, למרות מה שמספרים לך פובליציסטים משועממים, לא מזיקה בשום דבר למשק, ולא באמת מעניינת אף אחד – חוץ אולי מסטודנטים ששילמו על הסמסטר, שלא ממש בא להם למשוך את זה לתוך הקיץ, לעכב את התואר שלהם (שאולי יאפשר להם לעוף מכאן. נכון, אין בריחת מוחות, אין ספק…), או שיתייחסו אליהם בצורה פחות רצינית במקומות עבודה כי "הם מהשנה שבה קיבלו פטורים", ועכשיו מתחילים להיכנס ללחץ. צריך להיות לך מאוד אכפת שאת מאפשרת לאנשים האלו, דהיינו, לסגל הבכיר, למרק את מצפונם, בלי שהם עושים שום דבר שיכול לסייע למאבק שלך להצליח באמת, ולא לדעוך בקול ענות חלושה ולהסתיים מתוך עמדת חולשה שתגמור כל אופציה למאבק דומה במשך עשור.
את חושבת שיש שינוי אווירה. לדעתי את נאיבית. בעיקר כשאני שומעת דיבורים על "מלחמת המעמדות". זה כל כך פרובינציאלי, כל כך קטן, כל כך ראש קטן, כל כך קטנוני, וכל כך ילדותי, לנסות ולנהל מאבק סטודנטים קונקרטי על בסיס של "מלחמת מעמדות" או "שינוי תודעתי". עשית פעם קורס על מארקס ואחרי מארקס באוניברסיטה? על בעיית מעגל הקסמים שמעת? על הפלישה של מבנה העל לתוך הבסיס? זה כל כך לא פשוט היום, "מלחמת מעמדות" ו"שינוי תודעתי". הרבה פחות פשוט ממה שהיה אז. היום אנחנו אחרי סטאלין, אחרי ההתרוששות היחסית, אחרי הרבה דברים שלא מאפשרים יחס כל כך פשטני לעניין. אפילו המארקסיסטים האדוקים ביותר, אני מקווה, יודו בכך. הפנאטים אולי לא.
בכל מקרה, מאבקים קונקרטיים לא מנהלים על חזון אוטופיסטי. מאבקים כאלו מועדים מראש לכישלון. אבל מה אני אגיד לך, לפחות תהנו קצת במלחמה שלכם בטחנות רוח. אחר כך המצב יהיה הרבה יותר מבאס.
אני רק מנסה להגיד שמביקורת כל היום לא יצא שום דבר.
אז הם לא יצאו לרחובות גם עבור עוולות אחרות, אז הם לא יצאו להגנת החלשים והמעונים באשר הם, אז כן הרבה מהסטודנטים שייכים למעמד הבינוני והמאבק שלהם לא נבנה לפי כל התיאוריות הנכונות והיעדים אינם ברורים אבל הם עושים משהו ולא יושבים בבית. הרי אם הם היו מקבלים את ההעלאה של שכר הלימוד וממשיכים לסדר היום אז היית תוקפת אותם שלא מעניין אותם מכלום. אם הם היו מפגינים רק נגד ההעלאה ולא אומרים סיסמאות שנוגעות לחינוך בכלל ולמה שקורה במדינה בכלל אז היית אומרת שהם אופורטוניסטים שחושבים רק על עצמם. נראה שלעולם אי אפשר לרצות אותך מה….? ועוד רבים כמוך שמסתכלים מהצד כמו הזקנים מהחבובות ומצקצקים בלשון ואומרים אם אני הייתי מנהל את המאבק הייתי עושה ככה וככה .
ולגבי שאלותייך:
1. מה שעושה או לא עושה הדרג הבכיר זה לא הבעיה של הסטודנטים זה כבר עניין של הסגל הבכיר החבורת אימפוטנטים הזו. ודןןקא בגלל זה צריך לגלות יותר סולידיות עם הסטודנטים לאחר שהסגל האקדמי לא איתם.
2. היעדים עכשיו לדעתי צריכים להיות פשוט לא להתקפל. זה יהיה הרסני לדמוקרטיה בישראל. אם הסטודנטים לא יצליחו אני לא רואה שום קבוצה שבכלל תעיז לצאת למאבק ורק בגלל זה את צריכה לתמוך בהם שלא יישברו. הישג מבחינת הסטודנטים יהיה יישום ועדת וינוגרד, ואם הם ינצחו זה ייתן רוח גבית להרבה מאבקים ומאבקים שבדרך ואם לא זה יגרום לייאוש ותיסכול טוטאליים. עצם העובדה ששונשיין וברדה לא קיבלו את ההסכם השוחד הנבזי שהציע להם אולמרט למכור את הדור הבא של הסטודנטים אומר שיש פה שינוי בגישה. עצם העובדה שנציגי העברית רוצים לשבת ולסגור הסכם ומאות מפגינים בחוץ לא לאפשר להם למכור את המאבק אומר הרבה.
3. כל הסכם שהסטודנטים יקבלו עכשיו לא ישנה את התמונה. יש שינוי אוירה והסטודנטים חברו להרבה גורמים שפעם לא היה סיכוי שישמעו עליהם. אני יודעת שבמאהל בי"ם היו נציגי נכים ומורים והקלדניות והרבה אנשים שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר אצל הסטודנטים אחרי המאבק הזה. התגבשו קבוצות והתארגנויות ספונטניות בכל הארץ, יש אסיפות וכנסי הסברה על 'מלחמת המעמדות' , ממי שלי כל מהפיכה מתחילה מצעדים קטנים, זה ממש לא קורה ביום אחד., שינוי תודעתי יוצר שינוי חברתי בסופו של דבר. תני להם צ'אנס
אני מסכים איתך לגבי האימפוטנטיות של השביתה הזו, אבל לגבי סעיף 3 שלך – אני חושב שאני מתחיל להבין את המחלוקת העמוקה בינינו. האם את חושבת ששום שינוי, שאיננו שינוי שורשי (או בלטינית, רדיקלי) לא יכול להביא לשיפור במצבנו?
כי את אומרת שגם אם השביתה תצליח מעל המשוער, ויחזירו את כל מה שביבי קיצץ להשכלה הגבוהה ויוסיפו עוד, ושכר המינימום ירד לאפס (לא יקרה, אבל נניח לצורך הדיון) – המאבק עדיין לא ראוי, כי הוא לא התמקד בפתרון שורש לכל תחלואי החברה.
האם את שואפת למהפיכה? אם כן, איזו?
אם התשובה היא כן, אני חושב שהדרכים שלנו נפרדות מאוד. אני הפסקתי להאמין במהפכות כבר די מזמן.
וחוץ מזה, יש לי שלוש שאלות לתומכי המאבק הנוכחי, שהייתי שמחה לקבל עליהן תשובה.
1. מה ייחשב בעיניכם להישג? באיזה מקרה תגידו, השגנו את המטרות שלנו, עכשיו אפשר להפסיק?
2. למה קניתם את הסיבון היפה של הסגל האקדמי הבכיר, שזרקו אתכם לכלבים כל כך יפה ב-18 באפריל, ניתקו את ענייני השכר שלהם מוועדת שוחט, ועכשיו, כשהם רגועים ועם בטן מלאה, ממרקים את מצפונם על ידי תמיכה שהם לא מפסידים ממנה שום דבר ולא לוקחים בה שום סיכון? אם אכפת להם כל כך מעתיד ההשכלה הגבוהה, למה הם לא זרקו את ההסכם עם יולי ולמה הם לא שובתים ממש לצידכם? שאלתם אותם את השאלות האלו במסגרת השיעורים האלטרנטיבים ומכתבי התמיכה?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3389147,00.html
3. אתם באמת חושבים שמצבה של ההשכלה הגבוהה מנותק ממצבם של שאר מוסדות המדינה? אתם באמת חושבים שבאמצעות "פתרון" בהשכלה הגבוהה, ואפילו הפתרון הטוב ביותר האפשרי, תשיגו משהו שיגלוש לתיקון של שאר בעיות החברה בישראל? אתם באמת חושבים שמאבק כל כך מצומצם, אפילו אם הוא עוסק ב"השכלה הגבוהה" כולה ולא רק ב"שכר הלימוד", בצורה ובאידיאולוגיה לכאורה שלפיה אתם מנהלים אותו, יכול להיגמר במשהו גדול יותר משוחד? אם כן, תסבירו לי בבקשה איך זה אמור לקרות.
ליאת, זו טענה כל כך מגוחכת שקשה לי להגיב עליה, אבל בכל זאת. מה שעשיתי זה כתבתי את הפוסט הזה ואמרתי את האמירות האלו. אם אין לך שום דבר חוץ מהתקפה באמתחתך בתשובה לביקורת, ואת מאלו שתומכים במאבק, איך אומרים, אבוי למאבק. ולא, את "עקב הברזל" לא קראתי, אבל את "האדם החד ממדי" דווקא קראתי, ועוד מבחר מכתבי מארקס והאסכולה שאותה את מצטטת כאן, באופן חלקי, מוטה וחסר כל הבנה.
הסטודנטים לא עושים כאן שום דבר שונה ממה שהם עשו ב-98, ולעניות דעתי, הם לא עושים שום דבר שונה ממה שעושים בני נוער שמתפרעים במועדונים או במגרשי כדורגל. תצטרכי יותר מסימני קריאה כדי לשכנע אותי שקורה כאן משהו אחר חוץ משחרור קיטור של חבורת ילדים, תחת סיסמאות יפות ואצטלה של מאבק, שאני הראשונה שאגיד שהוא חשוב מאוד, אם לא הכי חשוב שיש, אבל שהם ממש לא מבינים אותם או יודעים איך לעשות אותו.
בחורה משכילה כמוך בוודאי קראה את ’עקב הברזל’, דרך מערכת החינוך וכלי התקשורת שוטפים בעלי ההון את מוחם של הצעירים בטלנובלות ובהחדרת המסר שרדיפת תענוגות הפרט היא מהות הקיום האנושי. אז איפה בדיוק את רוצה שתצמח להם תודעה מעמדית, האדם הוא תוצר סביבת החברה בה הוא גדל. הסטודנטים היום עברו רדיקליזציה (לא כולם) אבל רבים והמדינה היום זה גם לא המדינה שהיתה ב-98’. יש היום כשל מערכתי טוטאלי של ההנהגה והמאבק המעמדי ברור מאי פעם. 3% תומכים בממשלה ואנחנו יודעים בדיוק מי הם ה-3% האלו. אז תני להם קצת קרדיט תהיי יותר אופטימית זה מונע אולקוס וסרטן. צאי לרחוב איתם תניפי כמה דגלים אדומים. עדיין הסטודנטים עושים כאן דברים שלא נראו במחוזותינו. הייתי בשבוע שעבר באוניב' ת"א שבה למדתי והייתה לי תחושה של יום הדין. מאות סטודנטים צועקים "מהפיכה אדומה" ומתופפים. הבעירו איזשהוא צמיג מעל הבניין שבכניסה הראשית ונראה מרחוק (מכיוון הקניון) כאילו האוניב' עולה באש. פוסטר אדום ענקי אין השכלה אין מדינה נפרש על הבניין, עשן בכל מקום וגדודים של יסמניק"ים.
היחידים אותם צריך לגנות ולבוז להם מעל כל במה אפשרית הם ראשי ההסתדרות וראשי הוועדים הגדולים. להם אין תירוץ של העדר תודעה מעמדית, הם חיים אותה יומיום. שונשיין וברדה התעלו פי מיליון מעל עופר עיני וחבריו כשדחו את הסכם השוחד של אולמרט למכור את הדור הבא של הסטודנטים. על הסכמים מסוג זה ההסתדרות והועדים חותמים כל יום!
יש לי רק דבר אחד להגיד לך : ישמור אותנו האלוהים מהציניים ואלו שרק יודעים לתקוף ולבקר.
מה את בדיוק עשית לאחרונה כדי לשנות את המצב ?
למה לקנא? לפחות אנחנו רואים את הסוף..
ברור. כמו שאמרתי לטל בע"פ, מעולם לא היינו בצרפת. ואגב, הסיסמא של עיני מחזירה אותי לענייני בנין מלמעלה…
ועל זה נאמר – פחחח
שההסתדרות תתגייס למען הסטודנטים? מה היא, ארגון עובדים? עם יו"ר הסתדרות שמחפש 'הסתדרות בלי פוליטיקה' ומקסימום בריתות עם מעסיקים, לא הייתי בונה על הכיוון הזה כתקווה.
לא סתם שגריר סין הפורש אמר שמה שהוא לוקח מישראל זה את דרכו של לינדנשטראוס להילחם בשחיתות (שיהיה לו בהצלחה, אגב).
ולטל – למרות שאמרתי לך את הדברים כבר בע"פ, אני אחזור על משהו שנדמה לי שכדאי שיופיע גם פומבית. לדעתי, הסטודנטים צריכים לפעול עכשיו באחת משתי דרכים – או להפסיק את השביתה מיד בלי שום הסכמים ושום דבר, מתוך עמדה של כוח ולא אחרי שנדחקו עם הגב לקיר ונאלצו לקחת כל עצם שזרקו להם, לקרוא לזה "היערכות מחדש" ולמצוא דרך לתעל את זה להמשך של קמפיין שלא כולל שביתה, או לגייס את איגודי העובדים, ההסתדרות וכו', ובאמת לעשות שביתה שבאמת תפעיל לחץ. כמו שזה נראה עכשיו, זה יגמר בדיוק באותה צורה כמו ב-98, ז"א, התפוררות פנימית של המאבק, התקפלות מתוך עמדה של חולשה, קבלת איזשהו הסכם מאולץ שלא יכובד, ואובדן כל לגיטימציה לחידוש המאבק במשך תקופה ארוכה.
עם כל המושחתים, פושעים, ובלתי מתפקדים שבחרנו להנהיג אותנו, לפחות דאגנו שיהיה לנו מבקר מדינה ראוי.
אבל היות וכבר יש כאן מהלך של מחאה ציבורת, שאלתי היא האם היעדר "מטרות מעשיות" אומר שהמצב אבוד מראש, או אולי יש משהו שעוד אפשר לעשות בשלב הנוכחי (נגיד, אני או את) ??
לפי מה שהבנתי, אין דבר כזה ביטול הסמסטר. לזה אני ממש לא מתייחסת. אני לא רוצה לדכא אותך או משהו כזה, אבל גם לפני 8 שנים היתה תחושה מאוד טובה בהתחלה. ואני האחרונה שאגיד לך שסטודנטים לא יכולים לשנות. לדעתי, סטודנטים הם בדיוק האנשים שיכולים להוביל שינויים גדולים. הם פשוט לא עושים את זה.
את המטרות שציינת אני מכירה. הראשונה מטומטמת בעיני, ואני לא אפרט כאן למה (זה יהיה ארוך מדי פשוט). שתי האחרות הרבה יותר רציניות. כשדיברתי על מטרות או אג'נדה, דיברתי על המטרות או האג'נדה המעשיות. הריאליות. ז"א, איך מעוררים ומקיימים את הדיאלוג עם הצדדים הרלוונטיים (נגיד, שרת החינוך). איזה סוג של מו"מ מנהלים. מהן הפשרות שמוכנים לקבל ובאיזו דרך מוכנים לקבל אותן, ומתי מוכנים להודות בתבוסה של דרך אחת ולפנות לדרך אחרת. ממה שראיתי, אין דברים כאלו, ואין דבר שיכול להזיק יותר למאבק כזה, לתת לו מכה לעוד עשר שנים, מאשר כניעה מתוך עמדה של נחיתות, והתפוררות השורות בגלל חוסר אג'נדה מהסוג הזה, כמו שקרה ב-98 וכמו שמתחיל לקרות כבר עכשיו.
לגבי שביתת הסטודנטים, אני חושב שיש פה סיפור יותר מורכב מזה שאת מתארת. ביום שלישי הלכתי למפגש סטודנטים באונ' ת"א שעסקה בהפגנה. ישבנו שם 3 שעות ועלו הרבה דברים מאד מעניינים.
1) הכוח – לשביתה סטודנטיאלית יש כוח ומפעילה לחץ. זה משהו שלא ידעתי קודם לכן. הסיבה לכך היא שסטודנטים הם גם עתודאיים שאמורים להשתלב בצבא וגם רופאים שאמורים לאייש מסרות עבדים בבתי חולים. ואם אתה לא מטפל במחזור לימודים אחד, אין לך אמצעים לטפל בשני. 2) הרוח – יש שם אנשים עם רוח אמיתית של "בוא נשנה". וזה הרגיש הרבה יותר טוב מרוח הנכאים שאת מתארת היטב. האם יש הרבה כאלה ? לא המון. אבל גם קצת זה מרגיש יותר טוב מכלום.
3) המטרות – הן די ברורות,
אפשר לקרוא עליהן באתר המאבק:
http://studentfight.org.il
ולפחות השלושה הראשונות היו ברורות מההתחלה. להל\"ן הרשימה: הפחתת שכר הלימוד ב- 50% על פי המלצות וועדת וינוגרד, והצבתו על סך של כ- 5,300 ₪. – מינוי שופט בדימוס החף ממשוא פנים שיעמוד בראשות הוועדה לבחינת מצב ההשכלה הגבוהה. – הצבת שלושה נציגי סטודנטים אשר יהיו בעלי זכות הצבעה בוועדה. (בשנים הקודמות ישבה נציגות כזו בוועדה – כיום אין בה אף גורם סטודנטיאלי שיאזן את התמונה). – הצגת רפורמה כוללת לתחום ההשכלה הגבוהה לרבות הצגת חלופות משלנו. – הגדלת התמיכה בפרויקט פר\"ח. (פרויקט חונכות של ילדים ע\"י סטודנטים)
4) בועז. עיין ערך יושב ראש האגודה, דיבר מול הקהל במפגש. ועשה עלי רושם טוב. הוא פוליטיקאי ללא ספק, אבל זה לא מפריע לו לעסוק במשהו שבאמת ניראה חשוב ושניראה שחשוב לו. הוא שיכנע אותי שמה שעוסקים בו הוא חשוב ושמי שעוסק בו רציני. ושאם יהיה מעורבות סטודנטיאלית, אז משהו יהיה אפשר להזיז פה.
5) התפתחות – לפי הבנתי, ממה שבועז אומר, נישמע שמלכתחילה מטרת המאבק הייתה שינוי הדרדרות ההשכלה. ושבמובנים מסויימים וועדת שוחט והעלאת שכר הלימוד הייתה רק תירוץ להתחיל את כל המפולת. אולי זה נכון ואולי לא – כרגע, מבחינתי, זה כבר לא משנה. אנחנו במיקום שבו אנחנו מפעילים לחץ שמיום ליום הוא גדל. ביטול סמסטר, על אף שהוא נוראי עבור הסטודנטים, הוא לא פחות (אם לא יותר) נוראי עבור מדינת ישראל, הצבא, שירותי הבריאות, הרווחה, הכלכלה, האוניברסיטאות ! – כך שהלחץ שאנו מפעילים הוא יותר ויותר גדול. ואני מקווה שהלחץ הזה יישאר בתודעה הציבורית, ויתפוס תאוצה. בקיצור – לא נורא שהמאבק לא מנוהל הכי חכם שאפשר. מה שחשוב הוא שיש תחושה של מאבק, והתפתחות של מאבק שמנסה לשנות את פניה של החברה. אני מאד מקווה שזה יצליח לנו.
לא ממש. מה שאני אומרת זה שמשחקי ילדים שלא יודעים איפה הם חיים זה לא השתתפות במשחק הדמוקרטי. וגם לא מלחמות בטחנות רוח. מה שאני רואה ושומעת זה מאבק חסר אג'נדה, חסר סדר, חסר מטרות, חסר נקודת יציאה או אופציות להישגים. כשמטפסים על עץ בלי להכין שום סולם, זה נראה כמו מרד נעורים מטופש, ולא כמו פעילות פוליטית בתוך המציאות. לדעתי, מאבק הסטודנטים היום, אם הוא מייצג משהו בכלל, זה בדיוק את המיאוס מהפוליטיקה והאדישות.
אגב, ב-1998 הייתי שם. בדיוק בגלל זה אני אומרת את מה שאני אומרת. אז זה התחיל בשיא ההתלהבות, ונראה אפילו שיש שם אג'נדה לשחזור של 68, אבל תוך שבועיים זה איבד כיוון, והפך למה שהמאבק הנוכחי היה מלכתחילה. גם אנחנו חסמנו כבישים והוכינו על ידי המשטרה. וגם אצלנו בסופו של דבר מי שנשאר בסוף של המסטיק חסר המטרות הזה לקח כל סולם שזרקו לו, אפילו בדמות פיצה משרה נתניהו. הייתי חושבת שזמן כל כך קצר אחרי, פחות מעשר שנים, כאילו, לפחות אפשר ללמוד משהו ולעשות משהו שונה.
מצד אחד את קובלת על המיאוס מפוליטיקה והאדישות, מצד שני את מפגינה בדיוק את אותו היחס כאשר את לא מבינה את מי שמנסה כן להשתתף במשחק הדמוקרטי – כמו הסטודנטים במקרה זה.