[סוף סוף יש לי פוסט אורח, ועוד משני אנשים מכובדים, רציניים וחכמים, שמקדישים את מרצם וזמנם לפעילות מבורכת ולביקורת מבורכת לא פחות. הם – חררדו לייבנר וגדי אלגזי – מסבירים כאן למה ההסכם שכנראה יחתם בין הסטודנטים לממשלה הוא הסכם מסוכן. ואני, למרות שהתנגדתי לשביתה – ולא בגלל שאני חושבת שהנושא לא חשוב, אלא בגלל האופן שבו התבצעה המחאה הנוכחית, אמרתי כאן כבר שעדיף לצאת בלי הסכם בכלל מאשר לצאת עם הסכם תבוסתני שלא ישנה שום דבר במצב הקיים, או הסכם למראית עין שלא יהיה שום דבר חוץ מסולם שזרקו לסטודנטים כדי שיוכלו לרדת מהעץ. הסכמים מהסוג הזה, לדעתי, יפגעו בסיכוי להרים שוב את המחאה אם יהיה בכך צורך, ואין לי שום ספק שיהיה בכך צורך. ועכשיו הם ידברו].
***
ההסכם המוצע העומד בשעות האלה לבחינת הסטודנטים הוא בעייתי ביותר. (נוסח ההסכם מיום ששי אחה"צ).
יש בו שני סעיפים חשובים. בסעיף הראשון אין שום התניה אפקטיבית, המונעת יישום חד-צדדי של המלצות ועדת שוחט על-ידי הממשלה. נציגי הממשלה והסטודנטים מתחייבים להידבר ביחס להמלצות הוועדה (לא על אלטרנטיבות כלשהן – וגם לא על כל מסקנות הוועדה אלא רק על נושא שכר הלימוד!) וההידברות "תסתיים בהמלצות מוסכמות". אלה דיבורים יפים ללא כיסוי: הצדדים יגיעו להסכמות, רק אם אחד מהם יוותר ויתור משמעותי, והסטודנטים – ללא ההפגנות, ללא תומכיהם, ללא השביתה, ללא תמיכתה של דעת הקהל העומדת לצידם כרגע – הם אלה שייאלצו לבלוע צפרדעים כדי להגיע ל"המלצות מוסכמות". לחץ להגיע להסכמה אינו התנאי החיוני – שאין כופים על הסטודנטים המלצות ללא הסכמתם. חמור מכך: הממשלה אינה מתחייבת לבצע גם הסכמות אלה: הן "יונחו בפני הממשלה". יש אם כך שני תסריטים מסוכנים: הראשון, בליעת צפרדעים בעמדת חולשה כדי להגיע ל"המלצות מוסכמות"; השני – הסטודנטים עומדים על שלהם, אין המלצות מוסכמות – והממשלה מחליטה כרצונה.
הסעיף השני חמור לא פחות. הסחיטה התקציבית שהפעיל האוצר נגד המוסדות להשכלה גבוהה בעינה עומדת: הממשלה אינה מתחייבת בסעיף זה בפשטות, להחזיר את הכספים שנלקחו מן המוסדות, אלא לעשות זאת "במסגרת יישום הרפורמה במערכת ההשכלה הגבוהה כפי שתאושר בממשלה." זוהי התניה מוסווית אך אפקטיבית לא פחות. זהו כסף מסומן: הוא ניתן "במסגרת יישום הרפורמה", ואם לא תיושם – לא יוחזר. הביטוי ועדת שוחט לא נזכר, אך כיוון ששום רפורמה אחרת לא מוזכרת, ברור היטב למה הכוונה. הסעיף משאיר בידי הממשלה מכשיר רב-עוצמה, שבאמצעותו תוכל לכופף שוב ושוב את האוניברסיטאות, את המרצים והסטודנטים.
במלים אחרות: כאשר לא תהיה הסכמה על נושא שכר הלימוד עם הסטודנטים או כאשר המרצים יתנגדו ליישום המלצות ה"רפורמה", הממשלה תוכל לעצור את הזרמת הכספים או להימנע לחלוטין מהחזרתם. מתי ובאילו תנאים ייווצר אותו משבר של אי-הסכמה בין הממשלה לבין הסטודנטים ובעקבותיו בלימת העברת התקציבים – את זה תחליט הממשלה בהתאם לנוחיותה הפוליטית. אפשר להניח, שהמבוי הסתום יוכרז, למשל, בחודשי הקיץ, כאשר אגודות הסטודנטים יתקשו להיאבק ולהפעיל לחץ או בעיתוי פוליטי נוח יותר לממשלה.
ההסכם הנוכחי, אם ייחתם על ידי הסטודנטים, ישאיר את הקונפליקט פתוח לקראת השנה הבאה או לזו שאחריה וישאיר את היוזמה בידי הממשלה. מבחינה טקטית הסטודנטים עלולים לאבד את התנופה העצומה שהשיגו במאבק המדהים, שניהלו בשבועות האחרונים. תמיכתה של דעת הקהל, האפשרות לגייס כוחות נוספים יילכו לאיבוד. בחתימתם על הסכם כזה יעניקו הנהגות הסטודנטים לגיטימציה להתניית החזרת התקציבים ביישום הרפורמות הניאו-ליברליות הרות-האסון, שמכינה לנו ועדת שוחט. זו כבר לא שגיאה טקטית אלא בכייה לדורות.
חררדו לייבנר, גדי אלגזי
אני מסכימה על המצוי, ובכל זאת חושבת שכדאי לדבר על הרצוי…
שמעתי את קולות המרצים האלו באימייל. אני שוקלת לשאול חלק מהם את השאלה הזאת שהעלת (ושאלתי אותה גם כאן, למעשה), מאחר ולפחות אחד מהם מעוניין להמשיך ולקיים את הדיון הזה, אבל זה נראה לי קצת חסר טעם עכשיו. ואולי לא. מי יודע.
סמסטר של לימודים לאנשים שרוצים לסיים הוא לא דבר קטן. מובן שהוא לא שקול מול "עתיד ההשכלה הגבוהה" אבל הוא הרבה יותר מוחשי ממנה, והרבה יותר נוגע לכל אחד מהסטודנטים באופן אישי. אמת, מאבקים דורשים הקרבה, וזה בדיוק מה שלא ראיתי שהסטודנטים מוכנים אליו, ולכן כתבתי את מה שכתבתי. ויש כאן גם בעיה של אמון במערכת (מה שווה הסכם שאת חותמת עליו אם אח"כ מגיע מישהו אחר והופך אותו, מה שווה וועדה בראשות שופט אם אחרי כמה שנים באה ממשלה חדשה, ומקימה וועדה חדשה כשבראשה ראש המתנגדים לוועדה הוקדמת), והעובדה שהסטודנטים מפולגים בעצמם סביב הרבה שאלות, ובפרט השאלה האם מאבק הסטודנטים הוא הדבר החשוב ביותר במדינתנו המתפרקת.
אגב, את קולות המרצים שרוצים להצטרף לשביתה לא שמעתי, לא בתקשורת ולא במסדרונות האוניברסיטה. אם הם כל כך רצו להצטרף, איפה הם היו חודש וחצי?
חבל על מי שמת. עכשיו השאלה היא רק מה הלאה. ויכול להיות שהתשובה היא בריחת מוחות…
למקרה שזה נשמע ההיפך, אני ממש ממש מסכים. כסטודנט אני מאמין שהכוח שלנו במאבק היה המוכנות לוותר על הסמסטר לטובתו. מעבר למראית העין, יש לדחיית יציאתם של מהנדסים, רופאים, אקדמאים וכו' לשוק השפעה כלכלית מכריעה.
באמת האמנתי שהסטודנטים יכולים להוביל שינוי אמיתי, לא רק בשכ"ל ולא רק בהשכלה הגבוהה. חבל.
על איזה ביצים מדובר? סמסטר של לימודים? מה זה בדיוק סמסטר של לימודים, או שני סמסטרים, או שלושה, לעומת עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל? אם הם לוקחים על עצמם להוביל את המאבק, כפי שלקחו על עצמם, אין כאן עניין של לשמור על הביצים. אין מאבק כזה, רציני כל כך ומול כוחות חזקים כל כך, בלי הקרבה. למעשה, לא זכור לי שקראתי פעם על מאבק כלשהו שהנאבקים לא היו מוכנים להקרבה. לפעמים זה לאבד סמסטר, לפעמים זה היה לשבת בכלא, ולפעמים זה הגיע עד כדי לאבד את החיים. מי שרוצה מאבק יפה ונעים ומנומס שלא ידרוש ממנו כלום חוץ מחודש חופש מול כוחות פוליטיים מושחתים כל כך, עדיף שלא יתחיל בכלל. לא ככה זה עובד בחיים.
(וזה לא שאני חולקת על זה שקשה לחבורת סטודנטים להרים כזה מאבק בלי גיבוי של כוח רציני יותר, אבל דווקא עכשיו, כשהמרצים משמיעים קולות של הצטרפות, דווקא עכשיו חותמים על דבר כזה?).
קל להאשים את הסטודנטים (ואפילו צודק ברמה מסויימת), אבל לא ראית את ההסתדרות מצטרפת למאבק, ואפילו לא ארגוני המרצים. קצת מביש שהסטודנטים לבדם הם אלו שצריכים להשיג את (ההבטחה ל)החזרת מליארד שקל למערכת ההשכלה הגבוהה. ועד ראשי האוניברסיטאות מצדו הסתפק בלאיים לפני שבוע לדפוק כל סטודנט שלא יחזור ללימודים. כשזה המצב, גם לשמור על שתי הביצים שלך זה לא משהו טריוויאלי, ובסופו של דבר אין לך אחרות…
ועוד דבר קטן – הסיום של המאבק בקול ענות חלושה עם הסכם-לא-הסכם, בלי השיגים משמעותיים, בלי להפוך את המאבק לחברתי, בלי לנצל מומנטום של סטונדטים שהרימו את עצמם מהכסא, מומנטום של שביתה – זה כמו להגיע למקום שני בטור דה פראנס. אולי שמרת על שתי הביצים שלך, אבל אתה לא מעניין אף אחד יותר אפפעם.
בדיוק.
אני חושב שעצם ההצעה של הסכם פלואידי מצביעה על חוסר נכונות בסיסית לקיים אותו. מה גם שבמציאות הנוכחית, המשמעות של הסכמים ארוכי טווח המנוגדים לאידאולגיה הניאו-ליברלית שמוביל האוצר היא אפסית. אלו כנראה ימצאו את דרכם למגרסה הקרובה בחוק ההסדרים הבא עלינו לרעה.
להפסיק בלי הסכם או להמשיך indefinitely, זה מה שהצעתי. אף אחת מהאופציות האלו לא טובה, אבל לדעתי לשתי האופציות האלו (בהנחה שהחזרה ללימודים בלי הסכם לא תפסיק את ההתארגנויות והדיונים שקיימים באיזושהי צורה היום. לגבי המשך השביתה, אין צורך בהנחות), בניגוד לחתימה על ההסכם הנוכחי, יש סיכוי לא להוציא את כל הרוח מהמפרשים של המשך המאבק הרחב יותר ומאבקים עתידיים של סטודנטים (כיוון שאף אחת מהן לא קובעת "הישג", שכולנו יודעים שבכל מקרה הוא לכאורה, ושאחריו אפשר לנוח ולשכוח שהיה מאבק).
וגם אני לא מתיימרת לכלום, רק אומרת את דעתי…
בהחלט.
לא התכוונתי שההסכם טוב ושאין בו את כל הבעיות שאת מדברת עליהם, וכו' וכו' וכו',
אבל שהוא מצד שני גם לא ריק מתוכן לגמרי כפי שהשתמע אולי.
אלא אם כן נגיד אכן שכל התחייבות ממשלתית היא ריקה מתוכן, שזה מה שאת אומרת פחות או יותר, ובצדק.
אפשר לדבר על חובת השלטון לקיים הסכמים והתחייבויות שיש לה גם עיגונים משפטיים אבל לא אכנס לזה. המציאות מכה בנו. הסכם קונקרטי יותר עם התחייבויות מיידיות היה בהחלט רצוי בהרבה. השאלה אם אפשר יהיה להשיג כזה ואם לא האם באמת כדאי להפסיק כהצעתך בלי הסכם. אין לי תשובות ואני לא מתיימר להחליט בשביל הסטודנטים מה הם צריכים לעשות כרגע. כפי שאמרתי מספר פעמיים המאבק נגד מה שקורה להשכלה הגבוהה עלול להיות גדול על השביתה הזו וצריך היה להיות מאבק של האוניברסיטאות, הסגל האקדמי והסטודנטים, למרבה הצער זה רחוק מלהיות המצב.
היא אולי לא תודיע על זה, אבל כמו שעשתה – הממשלה הזאת וקודמותיה – במקרים רבים אחרים – היא תמסמס את זה, תתעלם מזה, לא תאכוף את זה.
אני באמת צריכה לתת לך דוגמאות להתנהלות כזאת של הממשלה, ובאופן ספציפי, של משרד האוצר? כסף שאמרו שיועבר אבל משום מה לא הועבר, תוכניות גרנדיוזיות שנפתחו בקול תרועה רמה ונעלמו בקול דממה דקה, תקציבים שמיועדים למשרדים לפי חוק התקציב אבל משום מה לא מועברים אליהם ("תת-ניצול" קוראים לזה. עלק תת ניצול), פסיקות בית משפט שלא יושמו, חוקים שלא נאכפו? אחרי שיחזור השקט, הם פחות או יותר יעשו מה שבא להם, בלי קשר לשום דבר שעליו הוסכם. ואז איך תרים שוב מחאה? איך תיצור שוב מספיק מורל ומספיק תנופה, ומספיק אמונה ביכולת לעשות משהו?
זה נשמע מדכא, ולמעשה, זה באמת מדכא, אבל אני באופן אישי, לנוכח המציאות הקיימת, לא מאמינה יותר לשום הודעה לעיתונות שיוצאת מבית מדרשם של הספינולוגים של הממשלה הזאת, וגם של הקודמת. ראיתי יותר מדי שקרים, יותר מדי סיבונים, יותר מדי עיסוק בתדמית תקשורתית וחוסר עיסוק בעשייה כלשהי (כמו למשל ביבי נתניהו הרפורמטור ושר האוצר הטוב ביותר שהיה לישראל אי פעם – ואני אפילו לא מדברת כאן על העוולות החברתיות). אני לא מאמינה שהם יתנו אגורה שחוקה לניצול שואה אחד, אני לא מאמינה שהם יחזירו שני גרוש ממה שהם התחייבו לאוניברסיטאות, אני לא מאמינה שהם יעשו שום דבר כדי ליישם את מסקנות וינוגרד, ואני לא מאמינה להם כשהם אומרים לי שהם חיסלו מחבל. מבחינתי, הם הלכו וירו בסתם מישהו שהם מצאו ברחוב וסיפרו לי שזה מחבל. אני לא רואה שום סיבה ושום דרך שבה אוכל להאמין לדברים האלו. יש לך סיבות ודרכים כאלו? אני אשמח לשמוע.
בכל מקרה, לגבי ההסכם הנוכחי, נדמה לי שממש לא צריך לחתום על הסכם שממש נותן להם את האפשרות לעשות את הדברים האלו על מגש של כסף. לפחות שיהיו בו דברים מפורשים יותר, טווחי זמן קצרים יותר, לא יודעת, דברים קונקרטים שאפשר יהיה לעקוב אחריהם עכשיו, לא בעוד ארבע שנים כשאולמרט כנראה כבר לא יהיה בארץ ולאף סטודנט כבר לא יהיה כוח לכלום. מישהו צריך לפחות להפגין רצינות ולא לקנות את הסיבונים השקופים האלו במדינה הזאת.
יש לזה צדדים לכאן ולכאן. אמנם כתוב שההסכמה עם הסטודנטים "תונח" על שולחן הממשלה. אבל אם נציגי הממשלה מחויבים לניהול מו"מ עם נציגי הסטודנטים עד שתושג הסכמה, והסכמה זו צריכה להיות מונחת על שולחן הממשלה, הרי שמדובר במשהו שכבר הסכימו עליו עם הממשלה, והממשלה לא יכולה סתם להתנער מזה: זה לא סתם משהו שמונח על שולחן הממשלה, אלא משהו שהוא פרי מה שהממשלה הסכימה לו במו"מ: הרי הממשלה לא תנהל מו"מ עם הסטודנטים ותגיע להסכמה ואז אותה הממשלה תודיע שמה שהוסכם בינה ובין הסטודנטים אינו למעשה בעל שום משמעות. אפשר וצריך לדרוש כאן חישוק של הנוסח אבל אי אפשר גם להתעלם מזה שהצורך של הממשלה לנהל מו"מ ולהגיע להסכמה עם הסטודנטים אחרי הועדה הוא לא דבר חסר משמעות.
אשר להחזרת הכספים יש בגרסה החדשה של ההסכם לוח זמנים יותר מדויק. למותר אגב לציין שהמאבק על החזרת הכספים האלו היה צריך להיות מאבק של האוניברסיטאות, הסגל והסטודנטים ולא רק של הסטודנטים כפי שזה מצטייר עכשיו.
אני מסכימה איתך על המציאות. דיברתי על העיקרון, ועל מה שהיה הגיוני לעשות בהתאם למטרות שלקחו על עצמם מובילי המאבק הזה, אבל אני לא תולה תקוות גדולות מדי, ולא תליתי גם בימים הראשונים של השביתה, בסטודנטים הישראלים ככוח "מהפכני" (או לפחות כזה שיזיז משהו).
ייתכן שאת צודקת בעיקרון, אבל כמו שהעניינים נראים מהמקום בו אני עומד, הסטודנטים היו בעד השביתה כל עוד לא היה איום ממשי על הסמסטר. למיטב הערכתי, הרצון עכשיו הוא לתפוס מה שאפשר, ולחזור ללמוד. יכול להיות שיש סטודנטים שחושבים אחרת, אבל יהיה להם קשה מאוד להחזיק את כל השאר בשביתה כשברור שהתוצאה שלה היא ביטול הסמסטר.
דווקא כאן אני לא כל כך מסכימה. אם הסטודנטים לא מוכנים לאבד את הסמסטר, אז למה הם בכלל התחילו עם השביתה הזאת? אם זה המצב, אז אין שום סיבה שלממשלה יהיה אכפת, אז הסטודנטים מראש באו מנקודת חולשה. כשפותחים במאבק מהסוג הזה, עם ממשלה מהסוג הזה, שמסוגלת לרצוח אלפי אנשים בשביל כלום, להתעלל בעורף שנמצא במלחמה אחרי המלחמה או במהלכה בלי שום סיבה חוץ מהשחיתות שלהם, ולהשמיד כל חלקה טובה העיקר שלאיזה מושחת יתווספו עוד כמה מיליונים לחשבון הבנק שלו באיי קיימן או לתיק הנכסים שלו בחו"ל, אז למה מצפים בדיוק? השכלה גבוהה, זה מה שמעניין את אלו שעשו את מלחמת לבנון השניה? זה מה שמעניין את האיש שמכר את ירושלים? זה מה שמעניין שלטון שכבר זמן רב לא טורח לכבד שום הסכם אם לצד השני שלו אין כוח ו/או כסף? שחותר תחת כל מוסד ביקורת ותחת כל המערכת המשפטית? נגד מי הם חשבו שהם נאבקים? הם נולדו אתמול? הם לא יודעים איפה הם חיים? הם לא רואים מה קורה?
כמו שאני רואה את זה, אם הסטודנטים שמנהלים את המאבק הזה רוצים לשמור על שמץ של כבוד עצמי ושמץ של הגינות ויושרה, יש להם שתי אופציות – או להמשיך את השביתה indefinitely, כי מה חשוב הסמסטר, או הסמסטר הבא לצורך העניין, לעומת המטרות של המאבק הזה, או שחוזרים ללמוד בלי הסכם, ועוברים לצורות מאבק אחרות. לקחת את הסולם הזה לא יפגע רק בסטודנטים, אלא בכל המדינה, בכל אופציה של איזשהו מאבק, בכל סיכוי לשינוי כלשהו. ולממשלה יהיה מה להפסיד, אם המאבק ימשיך וילך ויתרחב. הנה, עכשיו חלק מהמרצים רוצים להצטרף. זו כבר התחלה. מי יודע, אם הסטודנטים ימשיכו לעמוד על שלהם, הם יראו למיואשים אחרים שאפשר גם אחרת, שלא חייבים להתכופף, ואותם מיואשים יצטרפו למאבק.
עם כל החסרונות של ההסכם, בשורה התחתונה הסטודנטים לא מוכנים לאבד את הסמסטר למען המאבק הזה, ואחרי 40 יום של שביתה, אין הרבה זמן להציל את מה שנשאר.
קשה גם לא להתרשם מהאדישות שמפגינה ממשלת אולמרט כלפי כל המחאה הציבורית לגביה – בעניין הזה כמו בעניין המחאה על המלחמה (ובאיזה עניין לא, בעצם?). התחושה היא שנבחרי הציבור יעשו הכל כדי להשאר בכסאותיהם; קחו לדוגמא את הצבעת האמון בממשלה מלפני שבוע-שבועיים, שבה 63 ח"כים תמכו באופן פעיל בממשלה. נראה שדעת הקהל בארץ פשוט לא מטרידה כהוא זה את היושבים בשלטון, וזה לא מצב שמעודד מעורבות פוליטית (אלא אם הכוונה היא "לשרוף את המועדון", ולא נראה שלשם הדברים הולכים). יש גם לא מעט אדישות של הציבור כולו, ובתוכו ציבור הסטודנטים לגבי המאבק: למרות שהשביתה בגדול נשמרת (אני לא מכיר הרבה מקרים של שבירת שביתה) הפגנות הסטודנטים הם אירועים קטנים שלא עושים הרבה רעש. חלק מזה בוודאי נובע גם מחוסר בהירות של מטרות המאבק, מה מוצע מהצד השני ושאר הפרטים הטכניים. וכמובן שכל זה מתווסף לייאוש הכללי מהפוליטיקה בארץ, ולתחושה ש"ממילא אין אלטרנטיבה". (בהערת אגב: יש גם לא מעט טעם לפגם בעובדה שאחד ממנהיגי המאבק הוא סטודנט במכללה למנהל, שלא משתתפת בשביתה מלפני שלושה שבועות. קל להאשים אותו בצבירת הון פוליטי על חשבון הסטודנטים, כאשר אפילו את המחיר המינימלי של השביתה הוא באופן אישי לא ישלם.)
בשורה התחתונה, כמו שאני רואה את זה, אחרי קרוב לחודש וחצי של שביתה, הסטודנטים מיצו את הארסנל שלהם (או לפחות את החלק שהם מוכנים להוציא מתוכו). היריב שמולם קשוח יותר, והם ממצמצים ראשונים – ברור שגם האוניברסיטאות חוששות לבטל את הסמסטר (וזאת הסיבה שהאולטימטום המטופש עדיין לא מומש), אבל ברור גם שאי אפשר יהיה להמשיך עוד הרבה בלי להגיע למצב כזה. הממשלה מצדה לא מראה שיש לה מה להפסיד מהמשך המאבק, ולסטודנטים יש הרבה. במצב הנוכחי המאבק הזה אבוד – הסיכוי היחיד לשינוי הוא ביציאה מהמאבקים המגזריים למאבק בסדר גודל המוני הרבה יותר. אבל זה, למרבה הצער, לא סביר כאן ("נו, עכשיו כשיש קסאמים על שדרות אתם מתעסקים בזוטות?").
חלק מהבעיותיות שמשרטטים כאן לייבנר ואלגזי נובעת מהרעה החולה של הא-פוליטיות במובנה הנבוב ביותר שפושעת בכל פינה טובה ופחות טובה של ישראל בזמנים האחרונים.
הטקטיקה הא-פוליטית [כביכול!] נעשת מתוך ניסיון [די עלוב] של הנאבקים להגדיר מטרות עמומות ככל הניתן כדי לסחוף למאבק כמה שיותר אנשים. בפועל, נוצרה כאן קבוצה שרבים ממנה לא יודעים על מה ב-ד-י-ו-ק היא נאבקת, ועוד רבים יותר, מחוץ לקבוצה זאת, נשארו עם אותה אי בהירות.
כדי לצאת עם ידינו העליונה, עלינו ראשית להבהיר קודם לעצמנו על מה אנחנו נאבקים. כנראה שעה אחת קודם באמת הייתה יפה יותר, אך לתחושתי, לייבנר ואלגזי עושים צעד חשוב כאן, כאשר הם מפרקים את ההצהרות הגדולות והריקות למסקנות אופרטיביות ותרחישים מוחשיים.
פינגבאק: עבודה שחורה
זה בפירוש סולם בשביל לרדת מהעץ, ותו לא.
אבל לא לנציגי הסטודנטים ולא לממשלה זה כלל לא משנה, מפני שככל הנראה, שני הצדדים יוצאים מנקודת ההנחה שלא הם יהיו אלה שינהלו את המשך המאבק.
ספק אם ממשלת אולמרט תחזיק מעמד עוד זמן רב, בטוח ששונשיין וברדה (וגם יתר ראשי האגודות) יסיימו את הקדנציה שלהם בקרוב ויפנו לפוליטיקה – הרי לשם זה הם מלכתחילה הגיעו לאוניברסיטה ונכנסו לעסקנות האגודתית הרגילה. שחקנים חדשים ייכנסו הן לתפקידי הממשלה והן לתפקידי ה"נאבקים" בפארסה הזו, והסטודנטים ילכו אחריהם כמו עדר, משום שהעם הולך כמו עדר אחרי הרועה התורן, והסטודנטים הם בסה"כ מדגם די מייצג של העם.
סבר פלוצקר כתב אתמול שממילא אף אחד לא יעלה את שכר הלימוד, אלא אם יקרה פה אסון כלכלי. שכר הלימוד יישאר כמו שהוא, ההבטחות בהסכם של אולמרט יישארו על הנייר (כמו יתר ההבטחות של "קדימה", ומי בכלל מאמין להן מלכתחילה?!), ואיכות ההשכלה הגבוהה תמשיך לרדת, מפני שטיפול סימפטומטי, כפי שהוא מוצע בהסכם, הוא בבחינת כוסות רוח למת.