אני לא מיזנטרופית. טוב, נו, אולי קצת. בסדר, די הרבה. אבל לולדי קשה לי לסרב. בכל מקרה, זה לא הסיפור הכי מעניין בעולם. או בקיצור – ביקשתם, אז תסבלו.

את ילדותי ונעורי העברתי בעולם הפרינט הכרוך. בתיכון, למרות שהייתי במגמה מדעית, כלומר – חננה לכל דבר (איך אמרו אצלנו, "המתמטיקה היא אופיום למדעית"…), במחשבים תמיד הייתי גרועה להחריד, והמקסימום שהצלחתי לעשות זה לולאות אינסופיות בבייסיק (וזה אולי המקום המתאים לומר תודה ליניב הרפז, איש יקר). בצבא הדבר הכי מהפכני שעשיתי עם המחשב היה ללמוד הקלדה עיוורת עם התוכנה המעצבנת ביותר בעולם שעשתה את הרעשים המעצבנים ביותר בעולם (מה לא עושים כדי לעצבן את הטיפשה שקוראת לעצמה רל"שית…). אפילו בתחילת דרכי באוניברסיטה, ראיתי מעט אינטרנט (אבא שלי התחבר אז, ואחרי "שיחה" של חמש דקות עם איזה אידיוט בשם "קליגולה", ככל הנראה ילד בן 13, חרמן כמובן, ויתרתי על העניין).

בסוף תואר ראשון, אחרי כמה שנים של עבודה בתרגום, יצאתי לעבוד מחוץ לבית. איכשהו עסקי התרגום שלי התגלגלו כך שהעבודה שהשגתי היתה בעריכת אתר אינטרנט שעסק בחדשות אינטרנט, מחשבים והיי-טק (ואני רק רוצה לציין כאן, פור וואנס אנד פור אול – נמר וטיגריס הן שתי חיות שונות לחלוטין). מכורח הדברים, נאלצתי להיכנס לעניינים. כמובן שבעיני, ההיבט הכלכלי היה תמיד הרבה יותר מעניין. בכל זאת, ניאו-מארקסיסטית (או משהו כזה). מההיבט הזה חוויתי את תקופת הבועה והתפוצצותה (וכמובן, אי אפשר לשכוח את התערוכות והכנסים. ימים יפים…). משלושה גיוסים ליום לשלוש פשיטות רגל ליום, מ-5,000 ל-1,000. הטרנספורמציה הזאת היתה פחות יפה. בינתיים גם עברתי מקום עבודה, בחזרה לפרינט, אבל באותו תחום, והעצבנות הפוליטית שלי הלכה וגברה. אז גיליתי את הטוקבקים. זה היה קצת התמכרות, לפחות בכל הנוגע למאפיין ה-tolerance, אז עברתי לפורומים, בהשתתפות דלילה. בינתיים ההורים שלי נסעו לשבתון בניו-יורק, ואז האימייל הפך לדבר חיוני.

ואז הגיע ה-11 בספטמבר 2001, וההשתתפות הדלילה הפכה לאינטנסיבית, באותו יום מסיבות של חרדה (ובאיזה פורום בחרתי לשכך את החרדה שלי – פורום התנחלויות ב-ynet…). וכשהחרדה עברה, זה הפך ל"מקום שלישי", כזה שאינו עבודה ואינו בית, אפילו שההשתתפות בו נעשתה מהבית ומהעבודה (כמובן שלא על חשבון העבודה עצמה. במקום עבודתי דאז היו שעות מתות בהגדרה). ביליתי שעות רבות בפורומים. קהילות נוצרו והתגבשו. ואז גיליתי את העובדה המאוד מצערת שקהילה וירטואלית, אמיתית ככל שתרגיש, היא דבר שקל מאוד להרוס. קל מדי.

וזה הוביל לשנים רבות של אביונות וחיפוש עצמי, במהלכן התייעצתי עם חברים, ישבתי בחדרים חשוכים בהלכי רוח לא חוקיים, חשבתי על דא ועל הא, התעסקתי קצת עם משקלים… אופס, גלשתי לסיפור של מישהו אחר, סליחה (רגשות אשמה על אי ציון יום המגבת הבינלאומי. can't help myself)… או בקיצור, אחרי הגילוי החוזר והנשנה הזה, ויתרתי על עניין הפורומים, יצאתי מבית הקפה הווירטואלי, ופתחתי בלוג. אחרי הכל, תמיד רציתי סלון משלי.

בכל מקרה, האינטרנט, גם בתקופת התמכרות הפורומים הקשה, לא היה בשבילי שום דבר חוץ מעזר או אקסטנציה של העולם הממשי, המחשב היה תמיד כלי, ואני עד היום לא מסוגלת להתלהב מטכנולוגיה שאין לי מה לעשות איתה (כאילו, ויסלח לי שוקי, אבל מי לעזאזל צריך את הטאבלטים האלו?).

אמרתי שאני מיזנטרופית, ומאחר וחובת ההוכחה עלי, אני לא אזמין אף אחד. כל מי שחשבתי להזמין כבר כתב (או התחמק), וחוץ מזה, מה זה לא בא לי להעליב אף אחד (נו, טוב, אני לא מיזנטרופית, סתם פחדנית עלובה). וחוץ מזה, אני דוגלת בחירות. מי שבא לו, שיכתוב. (אבל אם כבר מדברים, עידן כבר כתב? אולי הוא יודע איפה יוסי?) (שוקי, אגב, חושב שהמשחק הזה לא זז. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי).