"בשולי הכיכר עמדו מזרקות בדמות בעלי חיים מיתולוגיים. במרכז התרוממה מזרקה גבוהה יותר מכל השאר, וקרניה יצרו עץ זוהר. אך לא מים ניתזו כלפי מעלה, וזרמו בגזע ובענפים, היתה זו אש. והגיצים ציירו תמונת גשם עלים תמידי.
"כיכר החימה הקדושה" – זה היה שם הכיכר.
הכיכר שכנה בעיר הבירה של המלך הצעיר, והיתה פרי עיצובו. הוא רצה בבניית מזרקת האש כמחאה. זו צריכה היתה לסמל את עץ החיים שבער בזעם קדוש על רשעות העולם, בער קיץ וחורף, יום ולילה. זו היתה אש שלעולם אסור שתגווע.
ובדיוק כשם שלעץ שורשים באדמה, לובתה האש מחדר הסקה תת קרקעי גדול, שהיה גם מקום אכסונו של הדלק.
עץ האש ניזון בדרך יוצאת דופן. למעשה, צריך היה להזין אותו בכל מה שנכתב ונדפס בלא צורך על פני הארץ – בעיתונים, בספרים, במסמכים רשמיים ופרטיים וכן הלאה.
אך מי יכול היה להחליט מה מיותר ואין בו צורך?
הכל צריכים היו להיות מסוגלים לכך.
שומה על כל אזרח לתרום את תרומתו לאש, ולא באמצעות מענקים כספיים, אלא דווקא באמצעות הבאת פסולת נייר. על כל אחד ואחד מוטל היה לבחון בקפדנות כל מה שקרא וכל מה שכתב בעצמו. והיה אם אין בזה דבר מה ראוי למחשבה או בעל ערך רב בדרך אחרת, כי אז חייב הוא ללכת בלא דיחוי אל עץ האש. התברר שהיתה זו כמות מדהימה, שיכולה היתה למלא את המכסה היומית ללא כל קושי. רק אלה שבאו ממשרדי הממשלה יכלו להבעיר את עץ האש לבערת תמיד.
המלך עצמו השתתף באופן פעיל באיסוף, וטענו שהוא נדיב מאוד בכל הנוגע לנייר הממלכה. אך הוא עצמו לא חשב כך.
תרומות גדולות באו גם מהמוציאים לאור, והסופרים בארץ נתנו את כל ספריהם הדקים ביותר. בשעות המוקדמות של הבוקר יכולת לראותם חומקים לדרכם אל "כיכר החימה הקדושה", ועבודת לילם מוסתרת מתחת למעילם. הסופרים היו מעטים, אך תרמו לעץ האש בקביעות.
ועם זאת, העיתונים היו עשירי ממדים, והמלך התיר זאת מפני שקיומם חולף – היום הם כאן ומחר מזינים את עץ האש; אך הוא נהג כך גם כדי לתת לציבור להעמיק את הבנתו.
ביום שיכבה עץ האש, איים המלך, אזי יסגרו בתי הספר בארץ ובתי הדפוס יעמדו ממלאכתם. ואולם, דבר זה יכול להצביע אך ורק על דבר אחד: על אדישות רוחנית.
אם שיפוטם של בני האדם ירד לשפל מדרגה כזה, והם יסכימו לכה הרבה ממה שהם קוראים וכותבים בעצמם עד שעץ האש לא יהיה ניזון כלל – כי אז הגיעה השעה שילדיהם יהיו אנאלפאביתים, כך שתהיה בידם שעת כושר להתחיל מבראשית וללמוד לחשוב בעצמם…"
[מתוך ספרה של מריה גריפה, "ארץ אי שם", ספר מסדרת "מרגנית – ספרי מופת לילדים ולנוער", שהולך איתי בכל אשר אלך].
רציתי לומר לך שאפילו אם יש לך התלבטויות באשר לקיומו של הבלוג הזה מבחינת עצמך, את חייבת להתחשב בקוראים הקיימים ובאלו שעוד יבואו.
את כותבת בצורה בלתי-רגילה על נושאים חשובים ומיוחדים. וזה נכון לכתיבה שלך אך גם לציטוטים ואפילו לתמונות.
הדבר שהכי מייחד את הבלוג הזה הוא היכולת לחזור ולקרוא פוסטים בו. האמירה הלא צעקנית, כנגד מה שלעתים מכונה פאשיזם ולעתים מכונה השתייכות, תשתלם לכולנו לבטח.
ובעיקר תודה לך. על ההתחלה וברור לי שגם על ההמשך.