בשבועיים האחרונים יצא לי לנכוח בשני כנסים אקדמיים בהשתתפות אקדמאים ממקומות שונים בעולם. רק לפני כמה שעות, למעשה, חזרתי מאחד מהם, שהתקיים בירושלים (עם מוח קצת מעוך, אבל חוץ מזה, יהיה בסדר, למקרה שדאגתם). הראשון היה קצת יותר ספציפי לתחום העיסוק שלי (אם כי במובן רחב מאוד…). השני עסק בכיבוש, בפרספקטיבה גלובלית.
אני עדיין לא, אם אהיה אי פעם, אקדמאית מהשורה. יש הרבה דברים באקדמיה שלא לגמרי מתאימים לטמפרמנט שלי. אני הולכת לכנסים האלו בעיקר כדי לספוג. ולמרות כל החרא, הדוגמטיות, הפנאטיות והצביעות שיש בממסד הזה, עדיין יש הרבה מה לספוג. ולמרות כל ה"הפרטות" (תסלחו לי, אבל הבאז וורד הזאת ממש לא מקובלת עלי, ולכן היא בגרשיים), הקיצוצים, הרוחות הרעות, הייאוש והתסכול, אני עדיין לא יכולה לחשוב על שום ממסד אחר שבו אפשר למצוא ניסיונות לחשוב מחוץ לקופסא, שבו אפשר למצוא את החירות היחסית, למרות הכל, לעשות ביקורת כמו שצריך לעשות ביקורת, או לקיים דיונים כמו שצריך לקיים דיונים. ובתקופה ובמקום שבו אנחנו חיים, אני חושבת שזה מיותר כמעט להדגיש ולשוב ולהדגיש כמה ערך יש לדברים האלו, אפילו שהם נראים לעיתים קרובות כמו בלה בלה בלה חסר תוחלת.
ולכן, אני חייבת לומר, אני ממש לא מבינה את הממסד האקדמי הבריטי.
נניח לרגע לטיעונים הטריוויאלים שנוגעים לצביעותו של חרם כלשהו שמטיל ממסד כלשהו במדינה שמעורבת כרגע – לא לפני עשרים שנה, אלא ברגעים אלו ממש – בכיבוש עיראק, על כל חצי מיליון הרוגיו, ובשחיקת כל העקרונות שעבורם לכאורה הם כובשים את עיראק, כמו חופש, דמוקרטיה, אפילו ביטחון אישי. זה באמת לא העניין החשוב ביותר כאן, ובוודאי שלא משהו שמצדיק או מוריד מחומרתו של הכיבוש הישראלי.
אין לי גם שום דבר עקרוני נגד מכשיר החרם כשלעצמו. חרם צרכנים, למשל, יכול להיות בעיני כלי דמוקרטי חזק מאוד בידי האזרחים. עניין הסנקציות הכלכליות למטרות הפעלת לחץ חיצוני על מדינות הוא הרבה יותר בעייתי בעיני. לפחות מאז שאני עוקבת אחר הדברים, אני רואה בעיקר שימוש דמגוגי וסלקטיבי במכשיר הזה, שנשאר פעמים רבות ברמת ההצהרה בלבד (כמו במקרה של הסנקציות הקודמות על צפון קוריאה. ולמעשה, גם הנוכחיות). מה שבטוח, הסנקציות הכלכליות תמיד פוגעות קודם כל וראשית לכל באוכלוסיה האזרחית, ולא בשלטון המושחת שלה. ובמקומות כמו צפון קוריאה, התקווה שדבר כזה יסייע לדחוף את האוכלוסייה האזרחית להעיף את יקיר המדור היא מגוחכת. הם כבר סובלים 11 שנים מרעב, ניתוק מהעולם החיצון ושטיפת מוח אינסופית. אין ספק, עוד קצת רעב, או קצת פחות חשמל, זה מה שיזיז אותם.
אבל חרם אקדמי? על ידי אקדמיה? את זה אני לא מצליחה להבין. בחיי. יש לנו בעיות קונקרטיות. לא רק ברמת המעשים, אלא גם, אם לא בעיקר, ברמת המושגים, החשיבה, תהליכי קבלת ההחלטות. גם בישראל, גם בבריטניה, ופרקטיקלי בכל העולם. אנחנו חיים בזמנים מעניינים, כמו בקללה הסינית העתיקה. יש לנו אקדמאים שהם קול הממסד הפוליטי. ויש לנו גם אקדמאים שהם לא. יש לנו אנשים שמסוגלים לחשוב רדיקלית, יש לנו אנשים שעוד לא התייאשו. עכשיו זה הזמן לקרוא ליותר דיאלוגים, פרטיים וציבוריים, ליותר כנסים בינלאומיים ואינטר-דיסציפלינריים בסוגיות בוערות, ליותר התאגדויות והתגודדויות ושיתופי פעולה וסדנאות וסיעורי מוחין. לא לחרם.
חרם אקדמי זה לא חרם צרכנים ולא סנקציות כלכליות ולא הפעלת לחץ מסוג כלשהו על שלטון כדי שישנה את דרכיו הרעות. מבחינה פרקטית, לא ברור לי מה בדיוק הם חושבים להשיג בזה. האם נדמה להם שבעקבות החרם, כנופיה של אקדמאים מכובדים שמאמריהם ידחו על ידי כתבי עת בריטיים חשובים יעלו על הכנסת ויפילו את הממשלה? אמנם ידוע שאין בעולם דבר מסוכן מפיזיקאים שמתנפלים על חוכמולוג, אבל איך אומרים, נו, באמת. ואם נפסול את המטרות הפרקטיות, נישאר רק עם זה – חרם אקדמי הוא הפסקת הדיאלוג הקריטי הזה, בכל תחום שהוא, באופן חד צדדי. הסיבה שאיש אקדמיה יסכים לדבר כזה היא באמת נעלית מבינתי.
(ולא, אין לי אינטרס אישי בעניין. בחיים לא הייתי מנסה אפילו להתקבל לאוניברסיטה במדינה שדורשת חצי שנת הסגר לחיות מחמד. זה פשוט לא אנושי) (וזה בלי להזכיר אפילו את העלות ואת ערך הליש"ט).
נהדר 🙂
כן, ברור לי שהסיפור מורכב. ברור לי שאין "אנחנו" ו"הם". יש אנשים עם מורכביות אישיות ותרבותיות מורכבות מאד. יש דינמיקות קבוצתיות ואישיות רבות. יש רצונות אישיים, סבל אישי וגם שמחות אישיות. אם אנחנו רוצים לפתור את הבעיה, עלינו להבין את המורכבות האנושית, הגיאוגרפית וההיסטורית הזאת לעומק.
אינני מסכים איתך, שרק אחרי שנפתור את הבעיה נלמד את המורכבות. כבר שנים רבות אנו מנסים למצוא לעניין פתרון, ועדיין לא הצלחנו לפתור אותו. אינני מאמין שהפתרון יבוא מהפוליטקאים והגנרלים שלנו. שנינו יודעים שרובם לא היו יכולים לנהל בסטה בהצלחה, לא שכן מדינה.
בעבר, ערב מלחמת לבנון השניה יצאה קריאה של כמה אנשי רוח, למנוע את המלחמה. אחד מאנשי הרוח הללו היה הפילוסוף יוסף אגסי. הם טענו שאנו הולכים לעשות שטות, ושהמנהיגים שלנו טיפשים. יצרתי איתו קשר ושאלתי אותו" "בסדר אז המנהיגים שלנו טיפשים" היכן אנשי הרוח שלנו? למה הם לא מנהיגים? למה הם לא מציאים פתרונות ישמים.
אני חושב שגם אנשי הרוח שלנו כשלו. כבר שנים הם מדברים באוויר. אינם מחוברים למציאות, ולא יוצרים פתרונות שאדם הגיוני יכול להסתכל עליהם ולהגיד "ואו… יש כאן פתרון הגיוני". אנשי הרוח שלנו תקועים כבר שנים בתוך פרדיגמות שלימדו אותם כשהם היו בשמו"צ או בנוער העובד והלומד. הם מנותקים מכל חיבור אמיתי למציאות שאותה אנו חיים, ולכן שום אדם הגיוני, ממקבלי ההחלטות, לא מוכן לשמוע להם!
אני הפסקתי להאמין במנהיגנו, או באנשי הרוח שלנו. ברור לי שאנו צריכים לחשוב לבד ומחדש על מצב העניינים. וכדי לעשות זאת, עלינו להבין עד כמה מורכב העניין.
אני מסכים איתך שמדינת ישראל צריכה להיות הרבה יותר אנושית. אך כשיש לך מנהיגות וצבא מאד לא חכמים, כל מה שנשאר זה להשתמש בכוח, כדי להגן על עצמך. בכל זאת, במצב הטיפשות הנוכחי, אני מעדיף שפלסטינאי יהרג, מאשר שיהודי יהרג.אני יודע שמבחינה מוסרית זה רע ורע מאד. אבל בעצב רב ובלא חפץ לב, עלי לומר שבמוסר שלי "עניי עירך קודמים".
אבל ו"אבל" גדול…. לנו יש אחריות לנסות לשנות את המצב. להציע פתרונות ישמים, ולא חלומות באויר. פתרונות שאפשר להפוך אותם למציאות. לא סיסמאות שאבד עליהן הכלח.
אני פוגש המון ערבים פלסטינאים. אנשים פשוטים, לא מקבלי החלטות. אנשים נהדרים, שאומרים לי, תשמע אתם אידיוטים. "הכנסתם נחש לתוך החולצה" הבאתם את מחרחר המלחמה הזה ערפאת לתוך הבית שלכם, ועכשיו אנחנו סובלים. עכשיו יש מלחמת מושחתים בין החמא"ס והפת"ח, ואנחנו סובלים. חלק מהם רוצה לחיות במדינה משלהם, עם הנהגה נורמלית ולא מושחתת עד צוואר, חלק רוצה להמישך לחיות תחת השלטון שלנו באוטונומיה. רבים עזבו לקנדה או ארה"ב, בגלל היאוש מהחמאס והפתח.
הבנה של החברה שלנו ושל החברה הערבית, אולי תוכל לסייע לנו לצאת מהמצב הלא אנושי הזה.
ועל זה נאמר, גם העיוורון הורג. הסיפור שלך הוא לא "עשיית תחרות" ולא שיחה פתוחה, כי ברור לך לגמרי מי צודק ומי לא, מי ה"אור" ומי ה"חושך". אין בסיפור שלך שום ספקות, שום צדדים, שום הכרה בעובדה שמה שאתה מספר זה לא עובדות, אלא הסלקציה שעשית בעובדות, ותפיסת המציאות שבה החלטת לשבץ אותן. כל הסיפור שלך הוא "הם רוצים" ו"הם עשו" ו"אכלו לי שתו לי". זה סיפור של "זה לא אני, זה הוא". וכשמדברים מוסר, מדברים על "אני רוצה" ו"אני עשיתי", ומדברים על אשמה. ולא כדי לומר – אוי אוי איזה נורא אני, אלא מכיוון שכדי למצוא פתרון, חייבים קודם כל לקחת אחריות – כן, המושג הכל כך מושמץ הזה במקום ובזמן הזה. גם כשהיא לא נעימה.
אני באופן אישי לא יודעת מה "הם רוצים". אני גם לא ממש יודעת מי זה "הם". נדמה לי שיש שם לא מעט אנשים, שרוצים כל מיני דברים. וכמו שלא הייתי רוצה שמישהו יטען שמה שאולמרט רוצה זה מה שאני רוצה, אני מניחה שיש פלסטינים רבים שלא היו רוצים לטעון שמה שערפאת, אבו מאזן, הנייה או אנשי הג'יהאד האיסלאמי רוצים זה מה שהם רוצים. למיטב ידיעתי, מדובר בכל זאת בבני אדם, כמוני וכמוך. וכמו שאנחנו רואים כאן לאלו עמדות ולאלו מעשים יכול הייאוש לדחוף, זה ממש לא דבר מסובך להבין למה הם מתנהלים כפי שהם מתנהלים. גם בעניין ה-take it or leave it של ברק, שידוע לכולנו בתבונה וחוכמה מדינית רבה. מה גם שאת כל הסיפור הזה אפשר לספר עלינו. בעיקר את ה"לא מוכנים לפשרות, גם במחיר סבלם שלהם". רק שזה לא בדיוק "סבלם שלהם". יש אינטרסנטים, יש דמגוגים, ויש אוכלוסיה. ותחשוב מי בדיוק סובל, בשני הצדדים.
יש סיפור מורכב. הוא סיפור שאפשר יהיה לדון בו אחרי שתיפתר הבעיה. יש גם את עניין הפתרון היותר רחוק, שתי מדינות או לא. גם זה לא לעכשיו. כרגע יש סיפור פשוט מאוד. עכשיו יש רק אנשים שחיים בגיהנום, ולא בישראל. הדבר הראשון הוא לפתור את מצוקתם, ולא משום שיקול חוץ מהשיקול האנושי. בוודאי שלא להחמיר אותה, בוודאי שלא לסגור אותם בגטו. זה אולי לא נעים לשמוע, אבל זה בדיוק מה ששרון עשה. ואת זה צריך לעשות לא כי זה טוב לנו או רע לנו (אם זה רע לנו, צריך למצוא דרכים אחרות להתמודד עם זה, וכבן אדם חושב, אתה בוודאי לא מקבל את הטענה שיש רק דרך אחת), ולא כי זה נראה טוב או לא נראה טוב, או בגלל איומים בריטים ואוסטרלים, אלא רק בגלל שזו לא התנהגות מוסרית של חברה דמוקרטית ויהודית. בגלל שיש קווים אדומים שלא חוצים אפילו תחת אצטלה של "הגנה עצמית". בוודאי שמעת על קונספט ה"יהרג ובל יעבור".
לעניות דעתי, מה שחסר לנו זה בעיקר חברה שחפצה בחיים. אה, וגם קצת תוכן.
יונית,
אני לא עושה תחרות ביננו לבין הפלשתינאים מי הזיק יותר לשני. ברור לי לחלוטין,שיותר משהפלסטינים הזיקו ללנו, הם הזיקו לעצמם. אינני מחפש מי צודק ומי לא. אני רק אומר שכדי לפתור את הבעיה, צריך להבין שהסיפור מורכב, ואפילו מורכב מאד.
יש לנו נטיה (וגם לבריטים), לראות רק בנו אשמים, ואאנו מאמינים שאם רק נצא מיש"ע, מיד יפתרו הבעיות. אם מסתכלים על ההיסטוריה מאז 1921, ניתן לראות בברור, כי הפלסטינאים תמיד רצו את כל ארץ ישראל, ולא היו מוכנים לפשרות, גם במחיר סבלם שלהם. בזמן הסכמי אוסלו ערפאת דיבר במפורש לעמו, שהוא רוצה את כל פלסטין, אך אנחנו החרשנו, וטענו שהוא אומר זאת רק לצרכים פנימיים והוא בעצם רוצה שלום. לפני פיסגת ברק-ערפאת, כאשר השלום נראה קרוב מתמיד, אמרתי לידידה מגוש שלום, שהולך לפרוץ כאן סיכסוך אלים, והערבים לא יגשו לשולחן הדיונים, אלא יעדיפו לפתוח במלחמה. מסתבר שצדקתי. אם ננסה כיום לצאת בצורה חד-צדדית מיהודה ושומרון, אותו דבר בדיוק יקרה. החמאס והפת"ח (או מי שישרוד), יתחמשו וימשכו בכל דרך בעימות אלים. כפר-סבא, תל-אביב ושאר הערים הקרובות לשומרון יופגזו. במשך 86 שנות סכסוך אלים, הפלסטינים לא שינו את מטרתם, להחריב את מדינת ישראל, ולהקים כאן את מדינת פלסטין. גם כשיצאנו מעזה, הם המשיכו להפגיז ישובים ישראלים, כדי לשמר את הסיכסוך. לו באמת היו רוצים בשתי מדינות, הם היו שותקים, ומחכים שנפנה גם את יו"ש.
נכון, אסור להרים ידים.
נכון שאילו מיד החזרנו את יש"ע לאחר 67, יתכן שכל הצרות הללו היו נפתרות, איך אין בוכים על חלב שנשפך (יש טענות אחרות שלו הינו מגרשים את ערבי יש"ע, כפי שגרשנו את 1.2 מיליון הערבים ב-48, לא הינו צריכים להחזיר את יש"ע).
פגיעה בחפים מפשע, רק מחזקת את הצד האלים של הפלסטינים, ומגבירה את הכוח שלהם להמשיך במאבק. עוני, מחסומים והתעללות מצד חיילים, גם הם רק מחזקים את הצד המילטנטי של הפלסטינים.
כדי לפתור את הבעיה, יש צורך להשתמש בהרבה חוכמה ותבונה מדינית, וכזאת, כפי שאת יודעת חסרה לנו מאד.
על זה נאמר "הטיפשות הורגת".
נדב – לא הסכמתי עם טל שזה מה שהחרם עשוי ליצור. הסכמתי עם טל שזה מה שהם מתכוונים ליצור. יש עדיין איזשהו הבדל בין כוונה למציאות.
טל – אני לא מקבלת את הסיפור הדו צדדי. זה לא סיפור של צבירה היסטורית, וההיסטוריה ממש לא מעניינת אותי. זה לא סיפור של מי רשע ומי לא רשע, מי מוסרי יותר ומי פחות. מה שאני מדברת עליו הוא הבעיה הקונקרטית במצב הנוכחי. ובסיפור הזה, גבולות 67' הם לא גבולות אושוויץ, ומה שעושות החומה וההתנחלויות זה לא להגן על מדינת ישראל. הנזק שגרמה לוחמת הגרילה של השנים האחרונות לחברה הישראלית לא קרוב אפילו לנזקים שגרמו ממשלות ישראל והמסים שאנחנו משלמים לחברה הפלסטינית. או בקיצור, עניין המידתיות או הדו צדדיות כאן הוא מגוחך, והניסיון למצוא באופן מדויק חד וחותך איפה נמצא הצדק, בעיקר כשהוא מתבצע תוך כדי הכחשת המציאות, הוא, איך לומר, מבוי סתום, ודבר חסר עניין.
אני לא מחפשת שום ערך מוסרני. אני מחפשת מוסר בחיים שבבסיסם אינם מוסריים, שבבסיסם אפשר להצדיק אלימות מסוגים שונים, ועוד לטעון שעושים זאת בשם המוסר. זאת מוסרנות בעיני. במוסר שאני מאמינה בו, ענישה קולקטיבית, מעצרים מנהליים, החזקת קטינים בבתי סוהר ללא משפט, מחסומים והגבלת תנועה, מניעת עבודה, הרס תשתיות, ומניעה באופן כללי של חיים נורמלים, היא קו אדום ובוודאי לא משהו שעושה מדינה יהודית ודמוקרטית, אפילו אם "כולם עושים את זה". במוסר שאני מאמינה בו, סגירת הברז הפיננסי כי הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי לא מצאה חן בעיני מקדמי הדמוקרטיה, היא מוסרנות וצביעות מדרגה ראשונה. במוסר שאני מאמינה בו, אין רשעים או חסידי אומות העולם, אלא אנשים סובלים. שחלקם לפחות, דהיינו, הצד הישראלי, בהחלט מסוגלים לעזור לעצמם, או לפחות יש בידיהם את הכלים לכך. בין השאר באמצעות הפחתת הסבל בצד השני.
בדוגמא שלך אין שום חוסר קוהרנטיות, אלא בעיקר דמגוגיה. צר לי, אבל כך הוא הדבר. הניסיון, לפחות מצידי, שבאופן חלקי אפשר לומר אפילו שעלה יפה, היה לעורר דיון בנושא הבעת עמדות הגזעניות, האופן שבו יש להיאבק בהן, וניסיונם של העורכים להסתתר מאחורי מסווה של מדדים "אובייקטיביים" ולטעון שאינם מבצעים שיפוט ושאין להם אחריות. אבל בלי קשר לזה, אני עדיין לא רואה איך בדיוק אפשר להשוות בין "בלוגרים" לבין אקדמיה, וזאת עם כל הכבוד שיש לי לבלוגרים. דבר נוסף – למרות שאני אכן מאמינה שמילים הן מעשים מסוג מסוים, או לפחות פוטנציאל למעשים, נדמה לי שהאקדמיה הבריטית רוצה לפצוח בחרם על קצת יותר ממילים, איך לומר את זה באנדרסטייטמנט. ואיכשהו, עם כל הכבוד לזרובבלה, זה נראה לי קצת כמו לעשות טריוויאליזציה, שלא לומר לברוח מהמציאות, לעשות אנלוגיה בינה לבין הכיבוש, או לטעון שיש בדבריה הגזעניים דאז משהו שיכול לתרום לנו להבנת הגזענות. אני מסכימה איתך שאדם צריך לדעת את האויב, אבל עם כל הכבוד, נדמה לי שהמיין קאמף מספיק כאן, ולא צריך לקרוא כל זבל של כל פקאצה בעניין. הזמן קצר, והמלאכה מרובה.
מצחיק, כי רוב החרמות שאני שומעת עליהם הם חרמות שמגיעים מהצד הפאשיסטי והגזעני של המפה הפוליטית. חרם על ואגנר, חרם על דניאל ברנבוים, חרם על שמאלן X וחרם על שמאלן Y. אם בא לך לדבר על רפלקסים מותנים, לפחות תהיה קצת יותר כן בעניין. ולפחות בקרב השמאלנים שאני מכירה, אף אחד לא מחרים אף אחד. ומצד שני, כפי שאמרתי למעלה, המוח אינו פח זבל, ואין טעם לסתום אותו בהפרעות טריוויאליות. בעיקר לא כשהזמן דוחק, אנשים סובלים ויש בעיות ממשיות שצריך למצוא להן איזשהו פתרון שיאפשר חיים נורמליים או חיים בכלל כאן.
למה אתה רוצה ירידה של רעיונות רדיקלים? אין דבר שאנחנו צריכים היום, במצב האנרציה הנוכחי, יותר מרעיונות רדיקלים. או שמא התכוונת לרעיונות קיצוניים ואטומים? זה לא אותו דבר, אתה יודע.
לגבי החרם האקדמי הבריטי – כמו שאמרתי למעלה, אני חושבת שבהחלט יש דברים נוספים שאקדמיה יכולה לעשות שאינם חרם כדי להשפיע. שיחה פתוחה היא בהחלט הדבר שאני מאמינה בו יותר מכל. מצד שני, רובם לא זוכים ליותר מדי תמיכה, כפי שאמר נדב, אפילו בתחום ההעלאה למודעות התקשורתית. עם כל הכבוד לאוטופיזם, אנחנו חיים בעולם מסוים, ולא יכולים להתכחש לו. ואני גם טוענת, לצערי כי רב, שמדינה שמעורבת בעיראק ושמרציה לא עושים שום חרם לגבי זה, מדינה שהמיועד לראשות הממשלה שלה מטעם הלייבור מקדם במרץ סוג של פטריוט אקט, ומרציה לא עושים שום חרם לגבי זה, ומדינה שיכולה להצטרף בלא כל היסוס למהלך האנטי-דמוקרטי שמוביל בוש לחסימת הסיוע לממשלה הדמוקרטית הנבחרת של הרשות הפלסטינית, ובכך לתרום במו ידיה למצוקתה הקשה של האוכלוסייה הפלסטינית, היא לא בדיוק המדינה שיכולה להרים היום מהלך "דרום-אפריקה" שיעמוד על רגליים מוסריות, או אפילו מוסרניות, מוצקות. וחוץ מזה, תמיד אפשר לצעוק "שואה" אם משהו יתחיל לזוז.
יונית יונית,
כבר ממש קשה לי לעקוב אחר קו מחשבתך. תראי, באופן עקרוני אין לי בעיה שגורמים פנים ישראליים יפנו לגורמי חוץ כדי ליצור לחץ (למרות שבצדק זה לא יתקבל בעין יפה בחברה הישראלית). זה מבחינתי לא העניין. העניין הוא לנסות ולמצוא קוים מנחים למה מותר ומה אסור. קוים שיסבירו את הסיפור הערבי-ישראלי, תחת הבהרה ברורה של איפה נמצא הצדק, ומה אנחנו צריכים לתקן. אני לא מקבל את הסיפור החד-צדדי, שרק אנחנו הרשעים כאן, ואילו הפלסטינאים הם חסידי-אומות העולם הנרדפים על לא עוול בכפם. מאז ראשית הציונות, הערבים פנו לפתרון אלים של הסכסוך. ראי מארועות תרפ"א, תרפ"ט, המרד הערבי הגדול, אי-ההסכמה האלימה להחלטת עצרת האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר, והניסיון להחריב את ישראל ב-1967. מי שפונה לאלימות אל יתפלא שהוא יסבול בחזרה מאלימות. אפילו סיר ג'ון בגוט גלוב, מי שהיה מפקד הליגיון הערבי, והיה פרו-ערבי מובהק, כתב שהערבים הפסידו את כל רכושם בארץ-ישראל, כיוון שפנו תמיד לאלימות ולדרישה מלאה להעיף אותנו מכאן, במקום לשבת למשא ומתן.
אני מחפש ערכים "מוסרניים" כפי שאת כותבת, כיוון שהעולם שלנו מורכב, וללא ערכים ברורים קשה לנו למצוא את הידיים והרגליים שלנו. הנה אתן לך דוגמא לחוסר הקוהרנטיות המחשבתית, מתוך הבולגוספריה:
בפברואר השנה, את ונדב ניסיתם להחרים בפועל את זרובבלה (כאשר שני בלוגרים חשובים, מבקשים להסיר את עצמם מאגרגטורים בהם מופיעה זרובבלה, זה סוג של ניסיון להפעיל לחץ על האגרגטורים, כדי שימחקו את מחשבותיה של זרובבלה מהאגרגטורים). בעוד, שעכשיו, מסיבה לא ברורה את מצפה שה"בלוגרים" המשפיעים בבריטניה (קרי, האקדמיה) לא יחרימו את ישראל.
מה ההגיון כאן?
אין לי ספק ביכולתיכם האינטלקטואליות (את נדב אני מכיר באופן אישי), ואין לי ספק בקוהרנטיות המחשבתית שלכם. הבעיה היא ששנים אנחנו מותנים על ידי הרגלים ישנים, ולא חושבים עליהם. הבעיה היא שבשמאל יש איזה רפלקס מותנה לזהות "פשיסטים, גזענים" ולהחרים אותם. הניסיון להחרים מישהו, בעצם יוצר פלגנות ובדלנות. השמאל כמעט תמיד ניסה להחרים אנשים כמו זרובבלה. אבל אנשים כמו זרובבלה לא נעלמו, הם רק הלכו ותפסו תאוצה. הימין שונא הערבים, מצא לעצמו את הנישות בהן הוא יכול להפיץ את רעיונתיו, והללו, על אף החרם השמאלי, רק הלכו והתעצמו. במקום זה, מלמד אותנו הליברליזם, כי לכל אחד יש זכות להביא את דעתו, בתנאי שהוא לא פוגע בצורה פיזית או גורם לפגיעה פיזית באחר. המנגנון הזה מאפשר לנו לדון ביחד כולנו, לחפש את האמת, ולהתחיל לחשוב בפתיחות על מעשינו. אני מאמין שדיון פתוח יביא להבנה יותר גדולה ולירידה של רעיונות רדיקליים.
אני מבחינתי הייתי רוצה לקרוא את מיין קאמפ של הילטר, להבין את גבלס. אני קורא על סטאלין ואת מרקס. אני קורא ספרי רבנים, וספרי הוגי שמאל. אני קורא נוצרים ומוסלמים, ואינני מרגיש שאני נעשה נוצרי יותר או נאצי יותר. אני פשוט נעשה מודע יותר, ומתחבר ליותר קהלים. אני חושב שאם יש דרך לשלום, היא על ידי שיחה פתוחה בין כולנו, ולא על ידי חרמות ונידויים.
שלך,
טל
הטענות שלי לא היו מוסרניות – דיברתי על האפקטיביות של המאבק
לגבי טענת הנאיביות – מרצים נגד הכיבוש, כנסים נגד הכיבוש, הרצאות נגד הכיבוש וסימפוזיונים נגד הכיבוש יש שניים בשקל בכל אוניברסיטה אירופית שמכבדת את עצמה. זה לא עובר את הפילטר של התקשורת הממוסדת, לא בישראל ולא בחו"ל.
לגבי טענת האפקטיביות – אלא אם לא הבנתי אותך נכון, הסכמת עם טל ש'עלול להיווצר מונטום בו אנו מצוירים כ “דרום אפריקה” החדשה'. המומנטום הזה זו בדיוק האפקטיביות שאנחנו מדברים עליה, לא?
זה די שונה ממה שאמרת – דבריך נגעו לטיעונים מוסרניים. להתחיל מהלך דומה לזה שהתבצע במקרה של דרום אפריקה זו מטרה פרקטית, שיתכן שאף היתה יכולה להיות בעלת ערך ואכן לתרום לסיום הדברים האיומים והנוראיים שאנחנו חתומים עליהם אם העולם לא היה נראה היום כמו שהוא נראה היום, ואם – למרבה הציניות והזוועה – לא היתה שואה.
שלא תבינו אותי לא נכון – אין לי שום התנגדות לסיוע חיצוני למאבק בגורמים השליליים שבתוכינו, בחשיבה הדוגמטית, באטימות, בשחיתות וברוחות הפאשיזם שאינן מאפשרות לנו לעשות את הצעדים הנחוצים כדי לסיים את הכיבוש ולהציל את מדינת ישראל. אני ממש לא מחזיקה בעמדה שאת הכביסה המלוכלכת חייבים לכבס בתוך הבית פנימה, בעיקר כשהבית המדובר הוא מדינה, ועוד מדינה כל כך חסרת לכידות פנימית אמיתית. ולנוכח העובדות המוצקות בשטח, אני גם לא חולקת על הטענה שאנחנו מקיימים אפרטהייד בשטחים שכבשנו, ואף גרוע מזה (עניין החומה בצד המזרחי שכנע אותי סופית. כשרואים את זה בתמונה, יש לזה רק קונוטציה אחת). ז"א, אני ממש לא חושבת שעושים לנו דמוניזציה, לפחות לא מעבר לזו שאנחנו עושים לעצמנו במו ידינו. הבעיה שלנו לא נמצאת בהסברה, אלא במעשים. למעשה, מה שהבעתי בפוסט הזה הוא אמונה, שיש שיגידו שהיא נאיבית, שיש עוד דרכים חוץ מחרם שבהן יכולה להשתמש אקדמיה כדי להגיע לאותה מטרה, והכרה, שיש שיגידו שהיא צינית, בכך שלפעולה מהסוג הזה כיום בעולם כפי שהוא כיום לא יהיה שום אפקט.
פינגבאק: מבט פילוסופי
בלי קשר לביקורת המוצדקת על הדו-פרצופיות, נראה לי שחיזקתם את עמדתי כפי שהובעה כאן למעלה.
המטרה שלהם היא בדיוק להפעיל את אותו הלחץ הבינלאומי שהופעל על דרום אפריקה כלפי ישראל, משום שהם סבורים שקורה כאן דבר דומה. אתם בעצם טוענים שהם עלולים להצליח – ובכך עונים לשאלה שיונית שאלה קודם, מה מנסה החרם להשיג ולמה הוא חושב שהוא יצליח.
מעניין שהקריאות האלו באות דווקא משתי המדינות היחידות בעולם בערך (חוץ מפולין) ששמחו להצטרף למסע הצלב של בוש בעיראק. שלא לומר, עצוב.
כן, והנה בקשה לחרם על ידי האקדמיה האוסטרלית (אני מכניס את כל הטקסט, כיוון שאין דרך ליצור קיצור דרך)
CALL FOR AUSTRALIAN BOYCOTT OF RESEARCH AND CULTURAL LINKS WITH ISRAEL
Despite widespread international condemnation for its policy of violent repression against the Palestinian people in the Occupied Territories, the Israeli government appears impervious to moral appeals from world leaders. It is clear that while the Palestinians are rightly requested to reign in their extremists, the Israelis have elected their extremists to power. The slow, dehumanising and relentless colonisation of the West Bank and Gaza that has been continuing unabated in recent years has now taken an ugly murderous turn of immense proportions. How long are we, the citizens of a Western democracy, going to accept the silence of our government in the face of the current rampage of the Israeli army in the West Bank? How long are we going to look passively at the Israeli crimes of war perpetrated daily and systematically, not as something anomalous, but as a matter of national policy? In the face of our government's unwillingness or inability to act, civil society must step in to exert pressure against the continuation of this savagely anachronistic act of colonisation. In a globalised world, our passivity as citizens of the world in the face of such inhumanity will stain all of us.
Academics and intellectuals as always can play an important role in fostering the growth of such a non-violent movement within civil society. It is in this spirit that we call for a boycott of research and cultural links with Israel. We urge our colleagues not to attend conferences in Israel; to pressure our universities to suspend any existing exchange or linkage arrangements; and to refuse to distribute scholarship and academic position information. We note that while some academics and intellectuals in Israel oppose the government and some also are involved in cooperative Israeli/Palestinian research projects, the vast majority have either supported the current Israeli Army onslaught on the Palestinians, or failed to voice any significant protest against it. The boycott we propose will inevitably also adversely affect those who don't deserve it, and we regret that this has to happen. We ask our Israeli colleagues and friends to bear with us in solidarity. They know as well as we do that what they will endure because of these boycotts is minimal compared to what the Palestinian people and their academics continue to endure. As with boycotts against apartheid South Africa, urgent international action is now required to stop the massacres perpetrated against the Palestinian people.
Signatories(Please note that all signatories are signing in a personal capacity; institutional affiliations are given only for identification purposes).
Sincerely,
כנראה שזו בדיוק הפואנטה.
תראה את זה:
http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=20182
בעיני יש מימד מסוכן יותר לחרם האקדמי. בגלל ההשפעה של האקדמיה על הציבור האינטקטואלי בבריטניה, עלול להיווצר מונטום בו אנו מצוירים כ "דרום אפריקה" החדשה. המכובדות של האקדמיה, יכולה להפוך תייאורים של אפרטהיד, רצח ועם וכיוב, לתיאורים מקובלים. חרם כזה ותפיסה כזאת עלולים להתפשט לשאר ארצות אירופה ולגרום החרמה מלאה של ישראל על ידי אירופה.
האמת שלא הצלחתי למצוא מקור מהאקדמיה הבריטית שיסביר את סיבות החרם. האם את מכירה מקור כזה?
מה אנחנו עושים? כנראה מה שעשינו במהלך שביתת הסטודנטים, או התוכנית להבראת כלכלת ישראל, או מלחמת לבנון השניה, ואת מה שעושה האקדמיה הבריטית בימים אלו ממש. רוחצים בניקיון כפינו ולא עושים כלום. או כפי שממליץ אברום בורג, מוציאים דרכון זר. או איך אומרים, אין קשר בין מחט לתחת. מה שקורה כאן הוא זוועה, ולמעשה, רוב בלוגי עוסק בזה. אבל גם לצפות ממדינות אחרות, כמו בריטניה, או ליתר דיוק, האקדמיה הבריטית המכובדת, לעשות מעשים שיסייעו באופן ממשי לאלו כאן שמתנגדים לדברים שאתה מתאר, זה כנראה יותר מדי. הם לא התפתחו יותר מדי מאז ימי ה"זה לא ג'נטלמני לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ", שקיבל מהם אחד ממתנגדי הנאציזם כשהלך בשנות השלושים המאוחרות לנסות ולשכנע מדינות אחרות לסייע לו במאבקו נגד היטלר. מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה, ושני הקצוות מחורבנים ומותירים אותנו כאן pretty much with nothing.
אבל בינתיים, כשאנחנו מתנגדים לחרם אצל הבריטים, מה אנחנו עושים ביחס לחרם הזוחל שמתרחש אצלנו? שלשום, באוניברסיטת תל-אביב, בטקס חלוקת התארים, העיף הרקטור את הסטודנט שנאם מטעם החוג למשפטים בגלל שנאומו (שעסק בסוגייה פוליטית בכלים אקדמיים לגגיטימיים) היה פוליטי מדי. הרקטור התנצל לאחר מכן, אבל לא בפני הסטודנט, אלא בפני האורחים ש"נאלצו" לשמוע את הסטודנט מדבר.
אתה אולי שומע על החרם רק בתקשורת הישראלית. אני טורחת גם לקרוא תקשורת זרה, וגם אצל הבריטים הוא מעורר לא מעט עוינות. וגם אצל האמריקנים, למעשה. היה איזה זוכה פרס נובל שביטל נסיעה ללונדון בגללו.
לגבי ההערה השניה, אין לי יותר מדי מה לומר. יופי להם. זה לא כל כך קשור לדברים שלי, ואני נוטה לחשוב שהאקדמיה הבריטית היא לא איזשהו גנון.
שתי הערות.
קודם כל, את שומעת על החרם בתקשורת הישראלית. פה זה ברור שהוא יעורר עוינות – אנחנו לא המטרה שלו.
שנית, אסור לשכוח שמדובר במוסד עם אינטרסים מוסדיים. אחת התועלות הגדולות של החרם הזה הוא שהארגון המחרים יכול להחשיב את עצמו עכשיו כארגון הרבה יותר מוסרי.
אז זהו, שאני עדיין לא מצליחה להבין מה הוא עשה, חוץ מלייצר ריאקציה ועוינות (שאם כבר משהו מקבל את רוב תשומת הלב של התקשורת – הרי שאלו הן הריאקציה והעוינות, ולא המחרימים וטענותיהם. וזאת כמקובל בתקשורת וכידוע גם לילדי גנון), ולצאת באופן גורף גם נגד אנשים שבסופו של דבר מחזיקים באותן עמדות (לכאורה, ואני בכוונה כותבת לכאורה, כי מי שמשתמש במכשיר כזה בצורה כזאת, אני מטילה ספק כבד בכנות עמדותיו), כמו מטילי החרם ועושים ימים כלילות כדי לקדם אותן.
(אגב, ברור שאף אחד לא שמע על הכנס, כי הוא היה סגור ברובו ולא פורסם – ועדיין הצליח לעורר עוינות).
אני לא אתווכח איתך לגבי [אי] עמידת החרם בערכים ונורמות אקדמים, כי אני מסכימה איתך.
אני ממשיכה לא להסכים איתך לגבי האפקט התקשורתי שזה הצליח לעשות.
על הכנס שהלכת אליו כמעט אף אחד לא שמע, ואני בספק [שימי לב, אינני חד משמעית, אך מטילה ספק] אם כנס מכובד, גדול דיו ומאורגן למשעי בבריטניה, היה עושה את מה שאותו חרם הצליח לעשות עד כה ויתכן ויוסיף לעשות כעת.
אז מטרת החרם הזה היתה לייצר ריאקציה של ביבי וטוני בלייר? משום מה, זה נראה לי די קאונטר-פרודקטיב. וזה גם נראה לי ממש מעוות, אפילו בלי עיראק, שממסד מכובד כמו האקדמיה הבריטית "יטהר את מצפונו" באופן כל כך שטחי, שלא לומר – פאתטי, וחסר כל התייחסות להשלכות ולתוצאות האפשריות שלו. זו ממש בדיחה. מעבר לכך, אני מנסה לומר שעם כל הכבוד לטענות האלו, בעיני, חרם אקדמי דומה להחרמת ספר זה או אחר, פילוסוף כזה או אחר, או כל "מוצר תרבותי" כזה או אחר – כלומר, למשהו אנטי-אקדמי, ולא לאמצעי לחץ או אקט פוליטי משמעותי.
וחוץ מזה, לגבי הכנס – תלוי איזה כנס, תלוי מי משתתף בו, תלוי במה הוא עוסק ותלוי איך מפרסמים אותו. כנס אקדמי רציני בהשתתפות אנשים רציניים שעוסק בסוגיות רציניות בלי התייפיפות פוליטית ובצורה הכי כנה ונוקבת יכול גם הוא לייצר לא פחות כותרות מחרם, ולעורר מודעות הרבה יותר גדולה, הרבה פחות שטחית והרבה פחות רגעית וחולפת, ולהגחיך כל ריאקציה מסוג שהתרחשה כאן. אם הכנס הקטן הזה שהשתתפתי בו בירושלים עורר תגובות עוינות, תארי לעצמך מה היה עושה כנס עצום שהיה נערך בבריטניה וכולל גם מספר רב יותר של פלסטינים, ערבים, איראנים או כל מה שתרצי.
יונית,
קשה לי לתמוך בחרם, ולא רק מהסיבה שאני עשויה דווקא בסופו של יום כן להיות מושפעת ממנו, וכבר היום אני יודעת שקולגות שלי מתחילים להרגיש את הדיו.
יחד עם זאת, כנס של ארגון אקדמי בבריטניה לא ייצר כותרת ראשית בעיתון ישראלי ולא יגרום לביבניהו להזמין את בלייר למופע של אחדות מתריס.
הלחץ הדי סמלי הזה לא אמור להביא את המוני המרצים לצור על הכנסת, אלא להשתמש בהון הסימבולי שלהם ובקרבה הלא קטנה שיש לחלקם כדי לייצר לחץ על קובעי המדיניות.
אז נכון, זה לא לגמרי ללכת לפי רוח חוקי האקדמיה, ונכון שזה כנראה יפגע בי וביקרים לי, אבל האפקטיביות של זה ביחס לחלופות הסטנדרטיות די ברורה לי.
האבל הכי גדול שניתן לומר בעניין הזה טמון במעשיה הנוכחיים של בריטניה עצמה בעירק. אין לי אלא להסכים איתך שכאשר צעד זה נעשה כשרגליה של בריטניה מדשדשות בדם אזרחים עירקים, מתלווה "למחוות החרם" טעם בלתי מבוטל לפגם. שלא לומא, סוג של אדישות ועצימת עיניים המהווה תמונת מראה של מה שהם יוצאים כנגדו כאן, בזירה הישראלית-פלסטינית.
דחליל – אני לא יודעת, אבל נדמה לי שרוב המתנגדים לא ממש מתנגדים מאותן סיבות כמוני. אבל אם אתה מוצא דעות אינטליגנטיות שתומכות בחרם, גם אני אשמח לשמוע אותן.
נדב – מחאה על מה בדיוק? כי אם הם רוצים למחות על הכיבוש, על האלימות בעולם, על ההתאכזרות לפלסטינים או על דברים דומים, יש כל כך הרבה דברים שהם יכולים לעשות שלא כוללים צעד שכל כך נוגד את רוח האקדמיה, כמו להחרים אקדמיה אחרת. נגיד, שבוע של כנסים בינלאומיים בסוגיות קשורות, סדנאות עבודה וכו', בהשתתפות אקדמאים מישראל וכל ארצות ערב, שינסו לחשוב ביחד מה עושים. וחוץ מזה, האפקטיביות של החרם לא ברורה בכלל. הוא העלה את החרם לסדר היום – לא את הכיבוש, נתן במה בישראל לעוד כמה אלפי ריאקציונרים חובבי חרמות בעצמם, ממשלת ישראל לא מתכוונת לשנות מדיניות או לפחות לעשות משהו שונה מבחינה מעשית ומחשבתית ממה שעשתה מאז 1967, והכיבוש עדיין נמשך. אני לא קוראת לדבר כזה בשם "אפקטיביות". אם זו המחאה האולטימטיבית בעיניהם, מצבם כאקדמיה לא משהו.
האפקטיביות של החרם ברורה – תראה איך הנושא עלה לסדר היום.
אני לא בטוח שלאקדמאים יש דרך יותר אפקטיבית למחאה.
כלומר, זה יפה להגיד ש'יש דרכים יותר טובות', אבל זה לא עוזר לפרופסור שרוצה להביע מחאה. מבחינתו, זו המחאה האולטימטיבית.
כבר קראתי כל כך הרבה דעות _נגד_ החרם. האם למישהו יש דעה בעדו? אני מרגיש לא בסדר לקרוא דברים רק מצד אחד של המתרס.