שלי יחימוביץ' החליטה לתמוך בברק. זה מה שנקרא פוליטיקאית מהסוג הרע. למדה מהר (או בניסוח שלי – הנה שוב דוגמא יפה לריקבונה האינהרנטי של המערכת הפרלמנטרית הישראלית).

קשה לי להתייחס ברצינות לטענותיה לגבי חשיבותה של מפלגת העבודה כמייצגת ערכים סוציאל-דמוקרטים, או לסיכוייו המוגברים של ברק לנצח את ביבי. וחוץ מזה, אני באופן אישי חושבת ששני המתמודדים הם אנשים בלתי ראויים, שקל מאוד לבטלם. אבל הטיעון שלה בדבר ניסיונו הפוליטי של ברק כשיקול מזכיר לי איזשהו משל רלוונטי שכתב ב. מיכאל במוסף לשבת של ידיעות לפני בערך שבועיים, ואני אצטט (בקיצורים):

מעשה באיש אחד, שאחז בו רעב מה וחיפש לעצמו מסעדה. ראה חלון של בית אוכל, ובחלון תפריט. עמד מול התפריט, עיין בכתוב וחכך בדעתו מה יבחר… עודו מתלבט, וקול לחישה משונה עלה לקראתו מפאתי המדרכה: "פססססט! פסססט!"

הפנה האיש מבטו אל שולי הכביש, ולא האמין למראה עיניו: הלוחש אליו היה… איך נאמר זאת בעדינות? מה שקורין בתנ"ך בשם "צפיע". כלומר גלל.

"אתה מדבר אלי?" שאל האיש את הגלל, וכבר הרגיש די טיפשי.

"כן, כן, אליך", השיב הצפיע.

"מה לך ולי?", המשיך ושאל האיש, וכבר הרגיש גם נעלב במקצת.

"ראיתי שאתה עומד מול התפריט ומתלבט במה לבחור", הסביר הגלל, "ורציתי להציע לך שתבחר בי".

"בך?" התפלץ האיש, ואל הטיפשות והעלבון נמסך גם קורט של קבס, "למה שאבחר בך?"

"כדי שאהיה לך למאכל", השיב הצפיעון ללא היסוס.

האיש, שיודע ספר היה, נזכר כהרף עין בנבואת הזעם של הנביא יחזקאל…ונאחז בבהלה גדולה. "וכי עד כדי כך כבר כבדו עוונותינו?"

"חס וחלילה", מיהר הגלל להרגיעו. "אני פשוט חושב שאני הבחירה הטובה ביותר עבורך. שאני הכי מתאים להיות לך לאוכל".

"למה?" שאל האיש…

"כי בעל ניסיון אני", הודיע הצפיע בגאווה. "כבר הייתי פעם אוכל".