שנה במקום הזה מרגישה כמו עשר שנים, או עשר דקות, אבל היא עדיין רק שנה. וצריך לעשות לה איזשהו סיכום. אני מסתכלת על דברים שכתבתי בבלוג בישרא בחודש יוני אשתקד, חודש פתיחתו, וחושבת שאולי היה עדיף להימנע מהרטרוספקטיבה הזאת. אבל זה כבר מאוחר מדי.
בסך הכל, אני חושבת שאפשר לעשות הכללה ולומר שזו היתה שנה מייאשת מאוד. בזירה הציבורית, כל אשליה של אפ הפכה מהר מאוד לדאון ממושך, וכל תקווה ולו הקלושה ביותר ספגה מכה אחרי מכה כמעט מיד עם התהוותה. בזירה ה(סמי)פרטית, הגורמים החיצוניים שהעיבו על הפאשן שלי כנראה שעוד לא הגיעו למיצוי. הבמה הזאת, ז"א, הבלוג, שהתחילה ממקום מסוים ומתוך מטרות מסוימות, עברה טרנספורמציה מעצמה והגיעה למקומות אחרים לגמרי. והם מרגישים נכונים. איך אמר איזה יהודי אחד בשם ישוע, לאלוהים את אשר לאלוהים ולקיסר את אשר לקיסר.
ומסקנות אין, אבל השאלות הופכות ליותר ויותר קונקרטיות ודוחקות. האם זה הולך לחורבן? או שמא טרם עברנו את נקודת האל-חזור, ויש עוד סיכוי לשינוי? ובכל מקרה, נשאלת השאלה מה צריך אדם לעשות? להתחיל להקים את המחתרת (ואם כן, אז באיזה מודל, הצרפתי או זה של סופי שול?) (התשובה שלי היא כמובן פרוליין שול. כל אחד והיתרון היחסי שלו…), או להחיות את הפרקסיס של היהודי הנודד?
[כל המחשבות האלו מעייפות מאוד, ואני זקוקה נואשות לחופשה הבורגנית שלי. השנה אני שוקלת להעז ולהגיע אפילו לדכאו. מי יודע, אולי בשנה הבאה יהיה לי אומץ לאושוויץ].
[ולברלין הבנויה].
***
אי אפשר לסמוך על שום דבר היום… בכותרת של הפוסט רמזתי לקללה הסינית העתיקה המפורסמת "שתחיה בזמנים מעניינים". לא יודעת למה, אבל משהו דחק בי לבדוק את מקורה, והגילוי היה מפתיע למדי. מסתבר שזו לא קללה סינית ולא עתיקה, והסינים שמעו עליה לראשונה מהאמריקנים. הטענה היא שיתכן שמדובר בפרפרזה על פתגם סיני עתיק שאומר "עדיף להיות כלב בתקופות שלום מאשר בן אדם בתקופות כאוטיות". אח, האינטרנטס הזאתי…
***
והערה קטנה בענייני מצעד הגאווה וכו': אני מוטרדת כבר כמה זמן מהריח העז מאוד של סוג מאוד מסוים של נצרות שעולה מההתנהלות של חרדים מסוימים מול עניין ההומוסקסואליות. ואני שואלת את עצמי האם הקשר הזה הוא "רוחני" בלבד, או שמא יש לו מאפיינים חומריים? ואני גם שואלת את עצמי האם הם כבר עד כדי כך לא יהודים, שהם שכחו שעבודה זרה זה יהרג ובל יעבור?
וסתם, תהיה קלה לנוכח פשקוויל (קרוע, לרוע המזל) שראיתי היום ליד אוניברסיטת ת"א – מה הקשר בין מצעד הגאווה או לזימה באופן כללי למילה "שואה" שהופיעה בענק באמצע הפשקוויל? האם זה קשור לטענה שאלוהים של האנשים האלו רצח מיליון וחצי ילדים יהודים במחנות השמדה ובבורות בגלל שכמה יהודים קיימו יחסי מין עם גברים? האם זה מה שגרם לקולט אביטל להיכנס להיסטריה?
אכן, אין כמו כאוס. ופרויד. ישר או הפוך.
התזמורת על הטיטניק… איזה דימוי מרומם נפש.
תודה.
פעם ניהלתי עם איזה חבר שיחה לתוך הלילה שבין השאר התגלגלה לסיפור של טביעת הטיטניק. היה לנו דיון ארוך על אנשי התזמורת שהמשיכו לנגן. הטיעון שלו היה: לפחות הם עשו משהו.
אני שמח שאת עושה – זה מעניין לי לקרא. המהפכה בדרך. היא תגיע כשיהיה מספיק רע. מה שאומר שעדיין לא מספיק רע. שזה מעודד ומיאש בעת ובעונה אחת.
בכלאופן מזל טוב וכאלה.
ב"מבצר הנסתר" בסצנה בה טושירו מיפונה מנסה לשכנע את שני הגיבורים (במובן המאד רחב של המילה) לעשות משהו, אחד מהם קופץ ואומר (או לפחות התרגום האמריקאי אומר שזה מה שהוא אומר) "הא! הוא מנסה להשתמש עלינו בפסיכולוגיה הפוכה"
מה שממקם את זיגמונד פרויד אי שם בימי שושלת טוקוגאווה – או בעצם קצת לפניה – ועוד עומד על הראש.
לגבי הצרפתים, תמיד.
מה זאת אומרת, "בעיות ניסוח"?
מזל טוב (או כאוטי*).
מצד שני "שתהיה בן למשפחת קנדי" נשמע כמו משהו עם פוטנציאל לקללה אמריקאית.
אנחנו עוד סופרים צרפתים מתים?
*הייתה אמורה להיכנס כאן אנקדוטה על סרט סמוראים ופסיכולוגיה הפוכה, אבל היא נתקלה בבעיות ניסוח.
אל תדאגי, גם השנה הבאה תהיה מייאשת (יהיה לך הרבה מה לכתוב).