"לכמה מולדת זקוק האדם?" היא המסה השלישית בספר שדיברתי עליו קודם, "מעבר לאשמה ולכפרה" של ז'אן אמרי. לא ברור לי לגמרי למה, אבל זו היתה המסה שעשתה עלי את הרושם העמוק ביותר, כולל בכי. יותר אפילו מ"העינויים", המסה השניה והפוצעת (שהצדיקים שהמליצו לי על הספר הדגישו אותה במיוחד).

תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, המסה הזאת נגעה אצלי בנקודות רגישות. הבן אדם שואל את השאלה הזאת מפרספקטיבה של פליט, יהודי אוסטרי, שכל חייו לפני 1935 ראה את עצמו כבן ארצו, ולא כיהודי, ולפתע ארצו פנתה נגדו. קמה עליו להורגו, ליטרלי. וכמעט הצליחה. והוא עונה על השאלה הזאת בסוף המסה, באופן הבא:

"להרבה, האדם זקוק להרבה מולדת, על כל פנים ליותר ממה שמדמה לו עולם של אנשים שיש להם מולדת וכל גאוותם על בילויי החופשה הקוסמופוליטיים שלהם".

היום, למילה "מולדת" יש ניחוח פאשיסטי חזק, ניחוח של פטריוטיזם מטומטם, עיוור וחסר כל ביקורתיות, של אומרי הן והן. המילה אף עשויה להישמע צינית, כמו הגרסה של "התקווה" שהושמעה בתשדירי הבחירות של "קדימה". סיסמת יחצ"נות שבה ניתן להשתמש כדי למכור כמה מושחתים להמוני העם הנבערים מדעת. גם אז המילה לא היתה בשיא תפארתה.

אבל, מבחינת אמרי, המשמעות היא אחרת. לדבריו:

"מולדת היא ביטחון…במולדת אנחנו שולטים היטב בדיאלקטיקה של ידיעה והכרה, של אמון ואמונה…לחיות במולדת פירושו שמה שכבר מוכר לנו קורה שוב ושוב בגרסאות שונות במקצת… רק האותות שקלטנו מוקדם מאוד בחיינו, שעמדנו על משמעותם בד בבד עם קניית האחיזה בעולם החיצון, נהיים מרכיבים קבועים ולא משתנים של אישיותנו…שפת האם והסביבה שנולדנו בה צומחות אתנו, צומחות אל תוכנו, וכך נוצרת אותה בקיאות והתמצאות המקנה לנו תחושה של ביטחון".

והוא מספר סיפור ממש מטלטל, על מפגש בלתי פורמלי אחד שהיה לו בזמן שהיה פעיל במחתרת הבלגית עם קצין נאצי (הקצין התלונן שאמרי והחברים שלו עושים רעש ומפריעים לו לישון), שלמרבה חרדתו דיבר בניב הולדתו. הוא אומר:

"הייתי שרוי במצב רגשי פרדוקסלי, כמעט חולני: רעדתי מפחד ובו בזמן גאתה בי לבביות של קרבה גדולה, שכן הברנש – שברגע ההוא אמנם לא ביקש את נפשי דווקא אבל משימתו, שהוא מילאה בשמחה, היתה להוליך מספר רב ככל האפשר של אנשים כמוני אל מחנה המוות – הברנש נראה לי פתאום כמי שעשוי להיות לי לחבר. הנה אני עונה לו בשפתו, בשפתי, וכבר אנחנו מרימים כוסית יחד לחיי הפיוס והמולדת, לא כן?"

***

אף אחד לא גירש אותי מארצי או קם עלי להורגי, זה נכון. אבל אני הולכת ומרגישה שהמולדת שאני מכירה הולכת ונעלמת. מה שהיה פעם לבביות וקרבת יתר הפך היום לקשיחות לב ואיום. פעם באמת היתה הרגשה שיש דברים שאפשר לסמוך עליהם, היתה תחושת ביטחון. היום יש תחושה שהכל התפרק, מלמעלה ועד לרמות הכי בסיסיות. כל סולידריות, כל אמון, כל ערך וכל רגש. דברים מוכרים מרגישים פחות מוכרים. זה מפחיד אותי, ובו בזמן גורם לי לרצון להיצמד, להחזיק חזק במה שעוד נשאר.

"הכל נשפך וזורם ממני, כגשם שוטף…" מצטט אמרי ממכתבו של המשורר אלפרד מומברט, שגורש בגיל 70 ביחד עם שאר היהודים בעיר קרלסרוה למחנה גור שבדרום צרפת. "הכל נשפך וזורם ממני, כגשם שוטף…". מה עוד יש לומר.

[אוי, איזה התקף סנטימנטליות, ג'יזס. טוב, נו, כמו שאמרתי, אלו הן התייחסויות ראשוניות לספר שטרם עבר עיבוד רציני…]