שמעון פרס נבחר להיות הנשיא התשיעי של מדינת ישראל. רובי נתן הצגה מרגשת של "אכלו לי שתו לי הבטיחו לי 70 קיבלתי פחות מ-40". קולט "שברה את תקרת הזכוכית" (הא??). היה סוחט דמעות.
אבל הדבר החשוב בכל הסיפור הזה הוא הסתירה הסופית והמוחלטת של הטענה שגם אם שמעון פרס היה מועמד יחיד לראשות ועד הבית, הוא היה מפסיד. הנה, הוא היה מועמד יחיד לראשות ועד הבית, והוא זכה. ברוב של 71%.
האמת, מגיע לו להיות נשיא כמענק פרישה. ממילא המוסד הזה איבד את כל משמעותו כבר מזמן, ולא עושים בו כלום חוץ מלהתרוצץ בעולם ולהשתתף בגאלות. ובזה פרס ממש טוב. ויש גם סיכוי מסוים שהוא לא ישקול אפילו לחון את יגאל עמיר. ומצד שני, לא בטוח שהוא פורש כל כך מהר. אולי, מי יודע, עוד שבע שנים נראה אותו מתמודד בפריימריז בעבודה. או רץ לכנסת כמשנה לראש מפלגת צ'פימה, ה"מפץ הגדול" הבא. בכל זאת, להזכירכם, יש הטוענים טענות מבוססות ומנומקות שמדובר כאן בחייזר.
***
לגבי הפריימריז בעבודה, אני חייבת לומר שאני די שבעת רצון. עם ברק בראשה, יש סיכוי לא מבוטל, הרבה יותר מאשר עם הדגנרט השני לפחות, שהמפלגה תצליח סוף סוף במשימתה הבלתי נלאית להפוך למפלגה עם מספר מנדטים חד ספרתי בבחירות הבאות. ומצד שני, לנוכח העובדה שכנראה נצטרך לבחור בין ביבי-ברק א' לביבי-ברק ב' (אם לא הבנתם, אין ביניהם שום הבדל בעיני), נראה שהבחירות הכלליות, שיתקיימו עוד הרבה זמן, יהיו מעניינות בערך כמו הפריימריז בעבודה. אז לאן אנחנו הולכים, להתפרקות כללית או לפאשיזם? מי רוצה להמר?
אוסטרליה או קנדה? מה היאוש הזה? המקום הזה מעולם לא היה גן של שושנים. לא ב48 לא ב56 לא 67 (טוב, אולי ב67) לא ב73 לא ב82 לא ב91 לא בפרוץ האינתיפאדה הראשונה וכו'
לעניות דעתי, עד כמה שזה נשמע פסיכי, המצב כאן מעולם לא היה יותר טוב. היום, בניגוד לבעבר, ישנה הסכמה רחבה והשלמה עם כך שיש כאן מדינה פלשתינאית. אפילו בנוגע לירושלים, מחצית מהציבור מסכים לחלוקתה (לפי סקר שנערך לפני שנה וחצי).
לפני שנים לא רבות דברים כאלה לא היו מתקבלים על הדעת.
בשנת 2000 יצאנו מלבנון, לפני שנתיים מעזה לאחר שנים ארוכות ואבידות רבות.
יש לנו שלום עם מצרים, שלום עם ירדן, וגם סוריה בדרך (אולי רק מלחמונת קטנה בדרך וזהו 😐
בנוגע לשחיתות, האם בעבר לא הייתה שחיתות? או שפשוט לא דיברו על כך ולא תפסו את האשמים?
אולי יש היום יותר שחיתות מבעבר, אבל יש גם מערכת משפט שמטפלת בעבריינים. 16 כתבי אישום הגיש מני מזוז בתקופת כהונתו, אם אני לא טועה. נערפו ראשים (ע"ע בלומנטל, עומרי שרון)
והיום יודע כל ח"כ או שר או בעל משרה ציבורית שהוא אינו יכול לעשות עבירה פלילית מבלי לבוא על עונשו.
*פרס נבחר לנשיא 🙂
להגר לקנדה או אוסטרליה? להורינו היו סיבות טובות בהרבה לעשות את זה. אלא שכנראה לא הייתה להם אפשרות ו/או הם לא היו מפונקים.
נכון, יש מקומות טובים מישראל, אבל גם בעבר היו. ישראל היא מדינה צעירה פחות משישים, קנדה, למשל, בת 140 (?) בדיוק היום. מדינה שהוקמה על ידי פליטים, מהגרים, ניצולי שואה, לא צריך לספר לכם.
נדמה לי גם שהאוכלוסייה כאן בכללי, – עד כמה שזה נשמע מפתיע – הולכת ונהיית יותר חילונית ויותר פתוחה. את הנתון הזה ראיתי בלמ"ס. בעבר היו יותר דתיים. (אם כי בנוגע לחרדים זה סיפור אחר לגמרי.)
אחת הבעיות הכי קשות של ישראל, היא בדיוק זו, אנשים שמתלבטים – ובדרך כלל מדובר באנשים משכילים ובמעמד סוציו-אקונומי גבוה שיש להם את האפשרות – להיכן כדאי יותר להגר לאוסטרליה או לקנדה. 800 אלף ישראלים בחו"ל. שני שליש מתוכם אקדמאים.
פינגבאק: עוד בלוג תל-אביבי
תודה. רק תיקון קל – ה"זה בהחלט היה כאן" מתייחס ליציבות הנורמות (בעיקר בכל הנוגע לאחריות שלטונית), ולא ל"יציבות השלטונית". ארגון פסקה כושל שלי, סורי.
"אני ממש לא חושבת ש”יציבות” שלטונית כפי שמגדירים אותה כאן היום היא ערך דמוקרטי. להיפך. וזה בהחלט היה כאן, בערך עד 1995."
אני חושב שמשפט זה מרמז על כך שנולדת בשנות ה-80. אינני מוצא בכך כל פסול אבל ייתכן שאחת הקביעות הבאות מעוגנת במציאות:
1. הכאוס הפוליטי של שנות השמונים לא זכור לך כחוויה ממקור ראשון.
2. קיים סיכוי תיאורטי שבחלוף עשור נוסף של חוסר יציבות תבחיני שלא מדובר בתהליך של בניית דמוקרטיה יציבה, אלא בהתרדרות שתעבור את נקודת האל-חזור במהרה בימינו.
3. ההבחנה בין אידיאלים דמוקרטיים לבין אינטרסים וצורכי השעה תתחדד אצלך. אמנם פשרות אידיאולוגיות הן כואבות, אבל כאשר עומדים על טיבו של המחיר של אידיאולוגיה שאינה מתחשבת בפרקטיקה יש נטייה טיבעית לאמץ השקפות עם יותר גוונים של אפור. לכן, גם אם יציבות אינה ערך היא חשובה לקיום דמוקרטיה תקינה. את, שאמונה על דוגמאות הסטוריות לרוב, אמורה להכיר בכך.
כרגע מתקבל הרושם שהטיעונים שהבאתי היו רחוקים מלהרשים אותך, ואין באמתחתי כאלה שייזכו להצלחה גדולה יותר. לא נותר לי אלא לאחל לך הצלחה במשימת התיקון החברתי שנטלת על עצמך. אם תצליחי – כולנו נרוויח. אם לא – החברה ודאי הייתה מקולקלת מידי מלכתחילה, ואם תבחיני בכשלון מבעוד מועד אף יעלה בידך לצמצם את המחיר האישי שהוא יגבה ממך. משמח להיווכח בקיומם של אנשים עם כוונות טובות, גם אם אני חולק על אופני הפעולה שהם מציעים.
בהצלחה.
אנחנו לא מדברים כנראה על אותו דבר כשאנחנו מדברים על אמון או דמוקרטיה. ולא מדובר כאן על חודש או שניים של שיעור תמיכה נמוך מ-10%.
אני בהחלט חושבת שאתה מטורף. ולהזכירך, לא מתחילים כל פעם טאבולה ראסה. ז"א, שכשלים כאלו שמתרחשים אחרי מלחמת לבנון הראשונה הם חמורים ממנה פי כמה.
בחירות כלליות כל שנתיים במצב הנוכחי עשויות להיות הרמז האחרון היחיד לכך שיש כאן דמוקרטיה. אין דבר מכובד מזה בעיני, ציבור שנאבק כדי ליצור שלטון שאפשר יהיה לתת בו את המידה המינימלית של אמון. כמובן, שכאן אני כן מדברת על מצב אידיאלי. הציבור בארץ הוא לא דמוקרטי, והממשל בארץ מתאים את עצמו לציבור. וכמובן לא מדובר על תדירות של ונטילטור לאורך זמן. אין לי גם שום בעיה עם "קיטוב" בחברה. אחדות היא ערך לא דמוקרטי. מה שצריך לחסל ב"קיטוב" הזה הוא רק את הממד האלים.
מעבר לכך, אני חושבת שזה נורא נחמד לזלזל בתקשורת ובענייני התדמית, ולשכוח בצורה נאיבית משהו שמנהיגים היום הם סחורה ככל סחורה, ותדמיתם היא מטבע קשה. שאפשר להשתמש בו.
כשאני מדברת על התייצבות, אני לא מדברת על התייצבות שלטון, אלא על התייצבות נורמות – שינוי כללי המשחק. אני ממש לא חושבת ש"יציבות" שלטונית כפי שמגדירים אותה כאן היום היא ערך דמוקרטי. להיפך. וזה בהחלט היה כאן, בערך עד 1995. וכמובן, לא מדובר בנורמות אידיאליות, של צדק, שוויון ואהבת אדם, רק בנורמות שבהן קיימת מידה של שחיתות שמאפשרת לשלטון לתפקד, ולא מידה כזו שלא. כמה זמן לחכות? כמה שצריך. לא בונים דמוקרטיה יציבה עם נורמות מתפקדות ביום. ושיקום זה אפילו יותר קשה מבניה.
בהחלט יש מצב להניח. ריאלי מאוד אפילו, מהסיבה הלוגית הפשוטה שמה שיש היום זה לא כל מה שיש כאן. מה שהיה הוא שיהיה זו אמירה של מיואשים או אינטרסנטים.
בנוגע לארה"ב, לא, הנסיבות לא מפילות אותי מהכיסא בכלל. יש להם מספיק הגבלות אחרות שלא מאפשרות לנשיא לעשות ככל העולה על רוחו, ובל נשכח גם שהממשל הפדרלי הוא אולי מה שאנחנו רואים כלפי חוץ, אבל הוא לא היחיד ולא תמיד גם הממשל המשמעותי ביותר. ולכן טבעי שהפניה להדחה תהיה נדירה ביותר. בקיצור, ארה"ב חשובה בגלל החשיבה של האבות המייסדים, לא כדוגמא אנלוגית לישראל, שלא דומה לה בשום דבר במובנים האלו.
"אגב, איך בדיוק אפשר להסיק מהשוואות לסין ודרא”פ שישראל נמצאת בעיצומו של תהליך בלתי הפיך של הפיכה למדינה דו לאומית?"
בדרא"פ הבנטוסטאנים הובילו, בסופו של דבר, למדינה שהאפריקנרים היו קוראים לה דו-לאומית. יש הרואים קווי-דמיון מסויימים בין תחילתו של התהליך הזה לבין ביתור הגדה באמצעות גדר ההפרדה. אולי..
"הלוואי שזה היה המצב."
שני הלאומים הספציפיים בארץ לא ממש בנויים לזה.
"חילופי שלטון הם לא רעיון מוצלח? אז למה שלא נמנה מנהיג לכל החיים וניתן לו פטור מכל אחריות?"
חילופי שלטון במועדים קבועים – רעיון מוצלח. חילופי שלטון בעקבות חרטה על אופן ההצבעה בשנה שעברה – רעיון גרוע.
"בחוקה האמריקנית … קיימת אפשרות להדחת נשיא"
אנדרו ג'ונסון הודח לפני כ-150 שנה. ניקסון התפטר בטרם הדחה. עובדתית, אילה מיקרים נדירים בהיסטוריה בת 250 שנה, גם אם הנסיבות לא מפילות אותך מהכסא.
"צריך להיות מטורף כדי להשתמש בנימוק הזה כדי לתת לאדם כמו אולמרט, שהצליח בזמן כל כך קצר לעשות כשלים כל כך גדולים שעלו בכל כך הרבה חיי אדם, להמשיך ולנהל מדינה."
אולי אני מטורף אבל אני לא רואה עדיין את החריגות של הכשלים של אולמרט בנוף המקומי. כמות האבדות בנפש בשבועות הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה הייתה גבוהה בהרבה מאשר בשנייה. האינתיפאדות לדורותיהן רצופות מחדלים. האסונות של מלחמת ששת הימים (הכוונה בעיקר לימים האחרונים באותו שבוע הרה גורל) רודפים אותנו עד היום. אולי אני מטורף אבל אני לא רואה עדיין את החריגות של הכשלים של אולמרט בנוף המקומי. מלחמת לבנון השנייה הייתה סיכסוך מקומי מוגבל עם הישגים מסויימים. הטענה העיקרית נגדה היא פשעי המלחמה שבוצעו בה, ועל אילה אני לא מגן. המצב הביטחוני היום לא גרוע מבשנה שעברה, ועל המצב הכלכלי ניתן לאמר דברים דומים. עוד מוקדם לשפוט אם ממשלת אולמרט היא כישלון קולוסאלי, לפחות ביחס לקודמותיה ולזו הבאהעלינו לטובה.
."מדינה דמוקרטית לא יכולה לתפקד ולהמשיך ולקרוא לעצמה מדינה דמוקרטית אם לציבור אין אמון בהנהגתו."
זה פשוט לא נכון. להיפך. בעידן של תקשורת נגישה וציפייה לסיפוקים מידיים נראה שהמצב הגנרי הוא שהציבור מתחרט על אופן הצבעתו למחרת הבחירות וההנהגה פועלת ללא "אמון הציבור".
"זה הופך את הבחירות למכובדות"
לבחירות כלליות כל שנתיים אין אפילו מראית עין של מכובדות. הן יוצרות תחושה שהתהליך כולו לא רציני, שלא חשוב למי מצביעים כי מחר אפשר להתחרט, ושלהנהגה לעולם אין זמן להנהיג. הן מקצינות את הקיטוב בחברה בגלל ההתכתשות הבלתי פוסקת, ולא מאפשרות לאף צד ליישם מדיניות ארוכת טווח או לפחות להיכשל באופן ברור. איך אפשר לבחון רעיון כלשהו כאשר הקערה נהפכת על פיה בתדירות של ונטילטור?
"אחרי תקופה מסוימת של התנהלות כזו, הנורמות יתייצבו."
זה לא קרה מאז שנות ה-80. כמה זמן היית מציעה לחכות?
"יש להניח שאחרי תקופה מסוימת, יופיעו האלטרנטיבות הריאליות שלא צמחו בביצה המסריחה הזאת, ויזכו לאמון הציבור."
אין שום סיבה להניח את זה. אם יתמזל מזלינו שרון יתעורר ויתמודד מול פרס על ראשות הממשלה ב-2014.
"בחירות עכשיו זו עדיין האופציה הטובה יותר מאשר המצב הנוכחי."
אני לא חושב כך.
לגבי אוקראינה, ינוקוביץ' לא זכה בראשות הממשלה מיד אחרי ה"מהפכה הכתומה", אלא יוליה טימושנקו. היא הסתכסכה עם יושנקו, שפיטר אותה. היה שם משבר פוליטי שנמשך זמן מה, ובסוף פוזר הפרלמנט והיו בחירות, שבהן זכתה המפלגה של ינוקוביץ', מאחר וטימושנקו התפצלה מיושנקו. ינוקוביץ' זכה אז ב-33%, טימושנקו ב-23% ויושנקו ב-14%. ינוקוביץ' זכה בבחירות שבגללן פרצה ה"מהפכה הכתומה". האזרחים שעמדו בכיכר טענו כי הבחירות זוייפו. הם השיגו את מה שרצו – בחירות חוזרות, במפגן של השפעה אזרחית אמיתית. אמנם הסתבר שהאזרחים נתנו את אמונם באדם שלא היה ראוי לו, אבל זה לא משהו שאפשר לדעת אותו מראש או משהו שמפחית מחשיבותו של הצעד שעשו. והפיכת אוקראינה לדמוקרטיה טובה יותר – זה כבר משהו שלוקח יותר זמן. ובכל מקרה, לדעתי, זה פנס מספיק טוב.
לדעתי, אין הבדל משמעותי בחברה שאנחנו חיים בה, שלא בכדי מכונה "תרבות הצריכה", בין כוחן של קבוצות השפעה, לוביזם, צרכנים או אזרחים. לפחות לא מבחינת הצורה. כך שאני לא מעוניינת להפריד בין הפגנות גרידא (אין דבר כזה לדעתי) לבין הפעלת לחצים, כלכליים, תקשורתיים, תדמיתיים או צרכניים. בכל מקרה, מדובר כאן במשחקי אינטרסים, כוח והשפעה. רק שלציבור שמתאגד סביב מטרה מסוימת יש הרבה יותר השפעה ממה שהיו רוצים שתאמינו כאן.
לגבי שאר הדוגמאות, אפשר לחפש, רק כדאי מאוד להדגיש, שאני לרגע אחד לא מדברת על "הפגנה" כאקט חד פעמי שאין מאחוריו כלום ושאין מלבדו כלום. אף אחת מה"הפגנות" האלו היא לא ספונטנית, ואף אחת מהן אינה "טהורה". אני ממש לא בענייני אידיאליזם, אלא בענייני שינוי ממשי, וממש לא בענייני מהפכה רומנטית כזו או אחרת, אלא בתוך המציאות, זו שמה שאפשר לעשות בה זה בעיקר לנסות ולרוקן ים עם כפית. או לשחוק את השיטה מבפנים.
לגבי סין, אחד הדברים שהכי מטרידים את מנהיגי המפלגה הקומוניסטית במדינה היום הוא מה שהם מכנים בשם "אי שקט חברתי". הם שופכים ים, וכשאני אומרת ים אני מתכוונת לאוקיאנוס, של כסף בתוכניות החומש שלהם על אזורים כפריים, על טיבט (14 מיליארד דולר, רק בתשתיות שם) וכו'. אותם הכי מעניינים רחשי ליבו של העם, לנוכח העובדה שיש להם אינטרס לבצע את ה-peaceful rise שלהם תוך כדי שמירה על יציבות השלטון. ואתה יכול לתאר לעצמך שבגלל אופי השלטון שם, היציבות שלו מדאיגה אותו יותר מאשר אותנו. בדרום אפריקה, העניין הוא לכאורה כלכלי (שביתה כללית של כל המגזר הציבורי, כולל בתי חולים, בתי ספר, תחבורה ומה שאתה לא רוצה), וסובב סביב עניין העלאת השכר, אבל כמובן שזה הרבה יותר גדול מזה.
אגב, איך בדיוק אפשר להסיק מהשוואות לסין ודרא"פ שישראל נמצאת בעיצומו של תהליך בלתי הפיך של הפיכה למדינה דו לאומית? או בכלל, איך אפשר להסיק דבר כזה? הלוואי שזה היה המצב.
חילופי שלטון הם לא רעיון מוצלח? אז למה שלא נמנה מנהיג לכל החיים וניתן לו פטור מכל אחריות? יפן אולי לא סובלת מחוסר יציבות כרונית, אבל היא בהחלט סובלת ממשהו שאין לנו כאן, וזו תפיסה של אחריות שלטונית, אולי קצת מוגזמת, לנוכח התאבדותו של שר החקלאות בגלל שוחד של כמה עשרות אלפי דולרים לאחרונה. לגבי הנשיא האמריקני, בחייך, אתה לא רציני. בחוקה האמריקנית, וכבר דנתי בזה כאן ואף נתתי לינקים לסעיפים הרלוונטים בחוקה, קיימת אפשרות להדחת נשיא, ובמקרה של בוש, אף היו מדינות שהתחילו בתהליך הזה. כמובן שהוא לא הגיע לשום מקום, מאחר ואת מה שבוש עשה להרס החוקה האמריקנית ודרך החיים האמריקנית, באמת אף נשיא עוד לא הצליח לעשות. ובאמת אי אפשר להיכנס לזה במסגרת תגובה, אבל כל הפרטים ידועים. אגב, מאורע נדיר בקנה מידה היסטורי? קשה לי לומר שווטרגייט נכנס תחת הקטגוריה הזו. מה זה היה בסך הכל, ריגול תעשייתי קטן? מה זה לעומת השופט בפלורידה שצד ברווזים עם צ'ייני? מה זה לעומת שקרים גסים שהובילו למותם של אלפי חיילים אמריקנים ועשרות אלפי אזרחים עיראקים?
אכן, אין אפשרות לנהל מדינה תחת איום מתמיד בבחירות. מצד שני, צריך להיות מטורף כדי להשתמש בנימוק הזה כדי לתת לאדם כמו אולמרט, שהצליח בזמן כל כך קצר לעשות כשלים כל כך גדולים שעלו בכל כך הרבה חיי אדם, להמשיך ולנהל מדינה.
אכן, צריך לתת לממשלה נבחרת להוביל מהלכים לא פופולריים. זה לא המצב כאן. ראש הממשלה שלנו מחליט על פעולות צבאיות על סמך דברי פובליציסטים, ומנהל את המדינה על סמך סקרים. ז"א, שראש הממשלה שלנו אכן חושב שמנהיגות היא תחרות פופולריות יומיומית. רק לא בעיני הציבור, אלא אך ורק בתוך גבולותיו של משחק ההישרדות הפוליטית.
אין שום דבר אחר, חוץ מהתאריך המוסכם בחוק, שצריך להביא לבחירות מוקדמות חוץ מאובדן האמון של הציבור בהנהגה. מדינה דמוקרטית לא יכולה לתפקד ולהמשיך ולקרוא לעצמה מדינה דמוקרטית אם לציבור אין אמון בהנהגתו. לא רק שזה לא מביא לזילות הליך הבחירות, זה הופך את הבחירות למכובדות, מאחר והן לא מוקדמות בגלל משחקים פוליטיים מלוכלכים על דברים שלציבור אין כל נגיעה או עניין בהם. ולא מדובר בחרטה מצד הציבור, אלא בהפרת אמונים מצד השלטון. משהו שאם מישהו היה עושה בתחום אחר של החיים, הוא היה עומד עליו למשפט.
הסנריו שתיארת בסעיף חמש מקובל עלי. אחרי תקופה מסוימת של התנהלות כזו, הנורמות יתייצבו. זאת, כמובן, בתנאי שהציבור שעושה זאת מודע לסיבה שבגללה הוא עושה זאת. ומאחר שיש עוד אנשים במדינה הזאת חוץ מאולמרט, ביבי וברק, ומאחר ואף אדם רציני לא רוצה להיכנס למשחק הפוליטי במסגרת הנורמות הנוכחיות, יש להניח שאחרי תקופה מסוימת, יופיעו האלטרנטיבות הריאליות שלא צמחו בביצה המסריחה הזאת, ויזכו לאמון הציבור. כמובן, כל זה בהנחה שהציבור לא מיואש ומסוגל לעשות את זה. במצב העניינים הנוכחי, אני לא חיה באשליות שזה יקרה. ובכל זאת, בחירות עכשיו זו עדיין האופציה הטובה יותר מאשר המצב הנוכחי.
אגב, הדוגמה של המהפכה הכתומה באוקראינה משעשעת משתי בחינות.
ראשית, מיד לאחריה זכה ינוקוביץ' בראשות הממשלה, כלאמר בהנהגה הביצועית.
http://en.wikipedia.org/wiki/Viktor_Yanukovych
התסבוכת הפוליטית שנוצרה בעקבות זאת לא נפתרה עד היום, כך שקשה להבחין כאן בלקח ברור.
http://en.wikipedia.org/wiki/2007_Ukrainian_political_crisis
שנית, דוגמה זו מעוררת אסוסיאציות להפגנות הסוערות ביותר שידעה ישראל בעשור האחרון. אני מדבר, כמובן, על המחאה נגד ההתנתקות (שהסתיימה בשבוע וחצי בקול דממה דקה ובלי קשיים מיוחדים) ונגד ממשלת שרון – היציבה שבממשלות ישראל מאז ממשלתו של מנחם בגין.
את העדויות ליעילותן של הפגנות רצוי לחפש מתחת לפנס אחר.
העלית כאן מספר נקודות שנדמה לי שמוטב להפריד בינהן. אין ספק שקומץ של עובדי נמל, או כל קבוצה אחרת האוחזת את המשק באשכיו, יכולה להכפיף את השלטון לאינטרסים שלה. אין צורך להרחיק לאירופה בכדי לתור אחר דוגמאות. לכן ראשית יש להפריד בין הפגנות גרידא לבין לחץ כלכלי לא מתון כמו שביתות של אירגוני עובדים חזקים.
שאר הדוגמאות שהבאת הן דלות בפרטים ולכן קשה לבחון אותן ברצינות. אני חושד שבמיקרים רבים בחינה מדוקדקת עשוייה לגלות שההפגנות לא היו בהכרח גורם מרכזי בשינוי או שההקבלה לישראל לא תקפה. ביחוד הייתי נזהר מהשוואות לסין (בה השלטון לא מצטיין בהקשבה לרחשי הלב של הציבור), ולדרא"פ (מחשש שהמסקנה המתבקשת היא שישראל נמצאת בעיצומו של תהליך בלתי הפיך של הפיכה למדינה דו-לאומית).
אשר לחילופי השלטון, אני לא חושב שזה רעיון מוצלח. אמנם ביפן שני ראשי ממשלות התפטרו אבל יפן אינה סובלת מחוסר יציבות שלטונית כרונית. לעומתה ניתן להביא את הדוגמא של ארה"ב, שבה התפטרותו של הנשיא אינה על הפרק גם כאשר אחוזי התמיכה בו צונחים אל מתחת ל-30%. בקצרה, יש חשיבות ליציבות ולתקופת כהונה קצובה מראש, שרק מאורע נדיר בקנה מידה היסטורי מצדיק חריגה ממנה. בכדי לסבר את האוזן אני אמנה חמישה נימוקים לכך:
1. אין אפשרות אמיתית לנהל מדינה תחת איום מתמיד בבחירות וצורך קבוע לעסוק בהשרדות פוליטית.
2. מנהיגות אינה תחרות פופולריות יומיומית ויש לאפשר לממשלה נבחרת להוביל מהלכים לא פופולרים מבלי להניף חרב מעל לצווארה. שילטון דמוקרטי תקין אינו יכול לשקף את הקפריזות של העם בכל רגע נתון. לחלוטין סביר לדגום את דעתו של הציבור בקצב קבוע לצורך איוש ההנהגה, ובשאר הזמן להסתפק בתגובות פחות היסטריות לרחשי ליבו.
3.התחושה ש"אבדן האמון של הציבור בהנהגה" יכולה וצריכה להביא לבחירות מוקדמות באופן אוטומטי תורמת לזילות הליך הבחירות. ייתכן שהידיעה שהשלטון נבחר לתקופה קצובה, ושהחרטה על הבחירה לפני תום הכהונה כעניין שבשגרה איננה לגיטימית, תתרום להתפתחות של תרבות הצבעה שקולה יותר מזו הקיימת. אולי בתנאים כאלה הכנסת הנוכחית לא הייתה נבחרת מלכתחילה.
4. קשה לשפוט נכונה את טיבו של תפקוד הממשלה זמן כ"כ קצר לאחר כינונה. בהחלט ייתכן שבמשך זמן כהונה סביר יתברר שהיו לממשלת אולמרט הישגים. גם השוואה הוגנת ושקולה של תיפקוד הממשלה לקודמתה תתאפשר רק אם יניחו לה לכהן עוד שנים מספר. (השוואה זו הכרחית לבחינת הכיוון הכללי בו מובלת המדינה ולהצבעה מושכלת בבחירות הבאות).
5. בין אם אולמרט יוחלף כעת בביבי ובין אם יוחלף בברק, נקבל ראש ממשלה שצמח באותה ביצה פוליטית, ושיאבד את אמון הציבור כשנה לאחר בחירתו. או אז שוב ישמעו הקולות הקוראים להחלפתו, שוב הוא יאלץ לזנוח את העיסוק בהנהגת המדינה ולהקדיש את מיטב זמנו לתכסיסנות פוליטית, שוב הממשלה תוחלף בדמי ימיה, וחוזר חלילה. ראוי לשקול לקחת אחריות על ההצבעה בבחירות האחרונות, להמתין עם הביקורת הארסית והתאווה לעריפת ראשים פוליטית, ולתת (לשם שינוי) להנהגה לתפקד, למרות שכרגע התיפקוד נראה לקוי. כל זאת לא רק בגלל המחסור באלטרנטיבה מבטיחה, אלא גם כדי לתמוך בתודעה דמוקרטית ובתרבות שילטונית מעט יותר שפויות.
הגדרתך לרומנטי מתאימה בדיוק למה שאמרתי, אבל אני בכל זאת שמחה שמצאת לנכון להשכיל את הציבור.
הטענה שלי לא נוגעת לשינוי עמדות, אלא לשינוי מדיניות. ז"א, לא לאוויר חם, אלא למעשים. ההפגנות בצרפת, בתאילנד, בדרום קוריאה, באוקראינה, איומים בשביתה בגרמניה ובבריטניה, שביתות בהודו ודרום אפריקה ו(איך מכנים את זה שם)"אי שקט חברתי" בסין הובילו לשינויים, כמו ביטולים של חוקים, בחירות חוזרות, הפיכה צבאית שקטה, תוכניות מדיניות חדשות ושפיכת ים של כסף. אפילו קומץ של עובדי נמלים באירופה, כשהם מספיק נחושים (שלא לומר, אלימים), מכופפים את האיחוד האירופי. כשהציבור קם ואומר את דברו, מה לעשות, הפוליטיקאים מקשיבים. אפילו במדינות, איך לומר, לא כל כך דמוקרטיות כמו סין, אבל כמובן שבעיקר בדמוקרטיות. זה מה שקורה בעולם בשנים האחרונות.
וכאן, עם כל הכבוד, כבר מזמן לא מדובר במאבק רעיוני, נוסח מאבקם של מתנגדי הגלובליזציה, אלא בדיוק במאבק על שינוי מדיניות, שינוי כיוון. הרעיון של ארץ ישראל השלמה מת מזמן. ראינו את זה מצויין בהתנתקות. ובכל זאת, הצליחו כל מיני דגנרטים לייאש את הציבור עד כדי כך שייקנה את הטענה המגוחכת שהם עושים את הדברים היחידים שיש לעשות ושאין שום אפשרות לפתרון. וגם בלי העניין הזה, לא חסרים כאן דברים קונקרטים מאוד שאפשר להפגין עליהם. קיום של בחירות, למשל. ביפן, שני ראשי ממשלות שקיבלו פחות מ-10% תמיכה פשוט התפטרו, וכאן יושב לו ראש ממשלה, אחרי מלחמה כושלת, עם פחות מ-10% תמיכה, ונדבק לכסאו כאילו שום דבר לא קרה. שינוי כיוון כלכלי, למשל, שאפשר למצוא בו מספיק נקודות קונקרטיות. בעיית אכיפת החוק והסדר, למשל. גם כאן, כמו בדברים רבים אחרים שאני לא אפרט מכיוון שזה עלול לקחת כל היום, אפשר למצוא מספיק נקודות קונקרטיות, שהיה יכול להיות להן מספיק בסיס תמיכה, אם בסיס התמיכה הזה לא היה משתכנע שכנוע אנטי דמוקרטי עמוק שמנהיגיו הם יצורים שנפלו משמיים ושאין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי להשפיע על מה שהם עושים.
יש להם פה איזה קטע עם סמיילים בבלוגלי, הם לא מופיעים כשאתה רוצה שהם יופיעו, ולפעמים הם כן מופיעים כשאתה לא מתכנן…
"השוואה מעניינת בהקשר זה"
תשתמש בזה כל עוד אתה יכול, לפי הפוסט הקודם עומדים לאסור על שימוש במלים כאלה בקרוב…
(מצטער, הייתי חייב :twisted:)
אני לא בטוח.. הפגנות יכולות להעלות נושא למודעות הציבורית אבל אם את טוענת שהן גורמות לשינוי עמדות באופן ישיר אז הטיעון שלך ירוויח מדוגמאות. ההפגנות נגד הגלובליזציה, או לחילופין הפגנות הסטודנטים האחרונות הן דוגמאות לכשלונות. (אגב, אם בכלל היו לסטודנטים הישגים דלים כלשהם אז הם נבעו מהשבתת הקמפוסים. ההפגנות היו לא יותר מעיסוק שמנע מהשובתים להתפזר איש איש לדרכו).
השוואה מעניינת בהקשר זה היא בין מלחמת וייטנם למלחמת עירק. אמנם עוד מוקדם לשפוט, אך צופים ששתי המלחמות יהיו דומות באורכן. זאת למרות שכמעט ואין הפגנות נגד המלחמה בעירק (בטח שלא הפגנות המוניות). יתרה מכך, להפסד בוייטנם לא היו השלכות גלובליות על אינטרסים אמריקאיים בעוד שלתבוסה המסתמנת בעירק יש נזק ארוך טווח משמעותי, וכמות האבדות בוייטנם היתה גבוהה פי עשר מאשר בעירק. הפגנות הענק נגד המלחמה ההיא העלו אותה לראש סדר היום הציבורי אבל במצב שבו הדיון מתקיים ממילא – הערך המוסף הפגנות אינו ברור.
בישראל, לפחות מאז האינתיפאדה הראשונה, הנושאים הבוערים הם בלב ליבו של "דיון" (דו-שיח של חרשים) ציבורי לוהט. הפגנות במקרה כזה מועילות ככוסות רוח למת.
אשר ל"רומנטי" – הכוונה הייתה ל"לא מעוגן בעובדות, לא מציאותי". ההגדרה המילונית למובן זה של המונח היא:
romantic, a. and n.
a. Of a fabulous or fictitious character; having no foundation in fact.
b. Having no real existence; imaginary; purely ideal.
אני לא כל כך רואה מה רומנטי בזה. בכל זאת, זה קורה בכל העולם במידות שונות של הצלחה (ואני לא מדברת על מתנגדי הגלובליזציה וכו', אלא על עניינים לאומיים). ומה לא ברור? כרגע, אני לא מתכוונת להצביע לאף אחד. למיטב ידיעתי, כרגע גם אין בחירות באופק.
מכל הסיפור לא ברור, kusit3g , למי את מתכננת להצביע? עוד פחות ברור האם קיים קו אדום שחצייתו תגרום לך להרהר בנפלאות ההגירה. האם מאורע כלשהו יכול לגרום לך לפקפק בתקווה הרומנטית שהכל יסתדר דרך פלא אם רק נפגין (ב)נחישות?
גררר.
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=6744222
אוף ההטמל הזה. הנה:
ציני ונאיבי. ואליטיסטי בעליל. קלטת אותי 🙄
המשכתי אצלי, והטרקבק בטח יטעה בדרך, אז הנה:
הערכה שלי – פאשיזם לייט ואז התפרקות עם אופציה למלחמת אזרחים, אני מודע לכך שקצת אחרתי את הדיון המרתק שהתנהל כאן . ובכל זאת ניטרול המימד הגזעני המכלה את המערכת המדינתית הישראלית יכול לשחרר אותנו ואולי באמת לעשות טוב גם ליהדות.
איל – באמת? אני שמעתי הרבה אנשים אומרים לפני הבחירות שממילא אין למי להצביע, אז לפחות נעזור לסבא. אני מאמינה בכנותם, בדיוק כמו שאני מאמינה בכנותך לגבי דע"מ. לא ברור לי מה הטיעון שעליו מבוססת פסיקתך שלסייע לקשישים זה פחות נעלה מלסייע לפועלים. ולא, אם הם היו מצביעים לחד"ש או לדע"מ (אגב, למי מהם?) המדינה היתה נראית אותו הדבר בדיוק. אולי השוליים המנותקים מהריאליזם היו גדלים קצת, אבל לא הרבה יותר מזה.
מרמיט – אני ממש לא מבינה אותך. שילוב כזה בין ציניות לנאיביות לא ראיתי כבר מזמן. ברור שבמפלגת העבודה זו ספסרות קולות. הרי ממש נפלנו מהכיסא מהגילוי המרעיש של חדשות 10. ומצד שני, חד"ש הם צדיקים וטהורים, שיתוף אמיתי בין יהודים לערבים, משהו שבאמת יש סיכוי שישיג 19 מנדטים, משהו שבאמת רוצה להשיג 19 מנדטים. גיב מי א ברייק.
איזו מערכת מפעילה כאן המונים תמימים? לא שמעתי על דבר כזה. מתי ראית כאן בשנים האחרונות פעילות של המונים, תמימים או לא? אם יש לך מערכת, הרי שזו מערכת מפוצלת, מבוזרת, שלא מפעילה אף אחד לשום דבר. או בקיצור, כזו שאי אפשר לקרוא לה בשום מובן הגיוני בשם "מערכת".
הפגנה בכיכר, כשהיא המונית מספיק וקונסיסטנטית מספיק, היא משהו שמשנה עולמות, או לפחות משנה משהו. צא מהתחת החמים של ישראל וראה. זה לא משחק מכור, ולא הצגה, ואין דבר כזה "המונים תמימים". לא שאני מתעלמת מהתיאוריות הנחמדות של פסיכולוגיית ההמון. יש לי הרבה כבוד לפרויד ודומיו, ובהחלט אפשר להסית המון לבצע לינץ' או רצח עם, אם שולטים בטכניקה. אבל גם אם ההמונים מוסתים לכך, הם עדיין לא תמימים, ובוודאי שלא נטולי אחריות. אלא, כמובן, אם מישהו שם להם סמים במים. לא על זה אנחנו מדברים, אני מניחה, ולכן אני מניחה שאני ניצבת כאן מול תפיסה, איך לומר, פטרונית משהו. שלא לומר אליטיסטית.
כמו שיש מדינה אנגליקנית דמוקרטית, יכולה להיות גם מדינה יהודית דמוקרטית. בתיאוריה, כמובן. יש כמה וכמה צורות של יחסי דת – מדינה. אני בהחלט מסכימה שבאופן שבו "הסדרנו" את מערכת היחסים בין דת למדינה, פתחנו בהחלט פתח, ועכשיו הוא פרוץ, למצב שבו אחד בא על חשבון השני. אם כי גם הצד ה"יהודי" של המשוואה הזאת הוא לא ממש יהודי, אלא כיום משמש כיסוי עלוב ללאומנות ודברים דומים, ממש כמו האיסלאם של בן לאדן או הנצרות של בוש. לי אישית אין שום בעיה לזרוק את ה"יהודית" מהגדרת המדינה. לדעתי, זה לא יעזור רק לדמוקרטיה, אלא גם ליהדות. ונדמה לי גם שהגיע הזמן שנפסיק להשתמש בהגדרת היהודי של היטלר בחוקי האזרחות וההגירה שלנו. אבל צריך גם לזכור שאנחנו לא חיים בפנטזיות שלנו או באוטופיות שלנו, ולא מחסלים אינדוקטרינציה של שנים בזבנג וגמרנו, אלא במשך שנים. קל יותר לקלקל, קשה יותר לתקן, ואף אחד ממצביעי חד"ש לא מוכן לשלם את המחיר.
אם חד"ש או דע"מ היו מקבלות עוד 7 מנדטים, היה קורה דבר פשוט: במקום 9 מנדטים מודרים של 'מפלגות ערביות', היו 16 מנדטים כאלה. זה היה האפקט היחיד.
אתה רואה את אהוד אולמרט מקים קואליציה עם חד"ש? עם דע"מ?
ואת שאלת אותי על מי אני עובד? את באמת יכולה להתייחס להצבעה של הערבים עבור ברק כמשהו מעבר לספסרות קולות מאפיוזית (ע"ע פואד, חשמל)?
גיב מי א ברייק, מפלגת העבודה נזכרת בערבים רק כשצריך את הקולות שלהם. סלאח שבבי גירסת 2007.
והמערכת החוץ-פרלמנטרית היא מערכת. עם בעלי אינטרסים שמפעילים המונים תמימים. זה ההפך ממה שכתבת: לא מתעלים אינטרסים אישיים למען אינטרס כללי יותר, אלא מתעלים עקרונות נעלים ורגשות אותנטיים למען האינטרסים של בעלי עניין מניפולטיביים. הצבעה לחד"ש היא מירוק מצפון? אז מה זה הפגנה בכיכר? מה זה כל העצומות בשקל האלה, שלא שוות את הנייר שעליו הן לא מודפסות? אפילו הפגנת ה400,000 המהוללת לא הובילה לשינוי מהותי.
זה אפילו לא משחק מכור, זאת פשוט הצגה. לפני 18 שנה כתבתי (לחבר'ה בגרעין, לא היו אז בלוגים): מדינה יהודית דמוקרטית זה אוקסימורון. צריך לבחור בין השניים. גוש אמונים עשה את הבחירה שלו, מה אתנו?
עד שלא נבחר בדמוקרטיה באמת, על חשבון היהדות, כל הדיבורים על שוויון נשארים מס שפתיים וכל המשחק הדמוקרטי נשאר משחק בקקה.
נכון, כל דבר מקולקל ניתן לתקן, השאלה אם מוכנים לשלם את המחיר. רוב אזרחי ישראל היום לא מוכנים לשלם את המחיר, ומעדיפים להמשיך לחיות ברמת חיים שאינה בת-קיימא על חשבון אחרים. מה שנשאר זה ססמאות ריקות והליכים דמוקרטיים חסרי משמעות, טיפול קוסמטי לחולה סרטן.
הם לא הצביעו מתוך מטרה נעלה, הם הצביעו כגימיק. ודרך אגב, אם אותם אנשים היו מצביעים למפלגה כמו חד"ש או כמו דע"מ, המדינה אכן הייתה נראית אחרת לגמרי.
ואיל – היו מספיק אנשים כמוך, שהצביעו מתוך מחאה ומיאוס מריאליזם למען מטרה נעלה כמו זכויות הקשישים בישראל. ראינו מה יצא מזה.
זה בדיוק לרצות שוויון כאן ועכשיו. אני פשוט לא באה מגישה אידיאליסטית (במובן הפילוסופי), ואין לי איזו דחיה עקרונית מהרעיון של תיעול האינטרס האישי של אנשים במצבים מסוימים לצורך מימוש של אינטרס כללי יותר.
זו לא היתה הבדלנות שאני דיברתי עליה. ה-19 מנדטים האלו הצביעו עבור אלטרנטיבה שלטונית אמיתית מבחינות רבות ועמוקות, דהיינו, סוציאל דמוקרטית, שבתוכה גולמו לפחות ברמת ההצהרה גם ערכים דמוקרטים של שוויון בפני החוק ודברים דומים (עמיר פרץ, להזכירך, היה ברמת ההצהרה יונה פוליטית). בעיני, זו התחלה ריאלית. גם מי שהצביע לקדימה בזמנו הצביע בעד רעיון ההתכנסות. יש כאן מצב של מוביליות פוליטית חסר תקדים, והמונים שרוצים שינוי. אני בהחלט מאמינה שאם תהיה אלטרנטיבה ריאלית, שתהיה ריאלית גם במובן שיעמדו מאחוריה אנשים שיש להם מידה מינימלית לפחות של אמינות שאכן יעשו את מה שיאמרו שיעשו, היא תשיג תמיכה רחבה ביותר, וכן למקומות שאני מכוונת אליהם. ברור שבתחום התעמולה, הטרמינולוגיה, אי אפשר להסתגר במושגים שצברו מטען של אנטגוניזם. וזו בעיני גם בדלנות, לומר דברים שיתכן שהם נכונים ואמיתיים בצורה שידוע מראש לכל מי שחי במציאות שאנחנו חיים בה שתדחה מספר עצום של בני אדם. קווים אדומים זה הכרח אחד. פשרה היא הכרח נוסף.
אגב, אם אתה רוצה מראית עין של מפלגה יהודית ערבית קצת יותר משמעותית מחד"ש, לך על מפלגת העבודה. שכחת כבר מי החזיר את ברק לראשות המפלגה? זה היה רק לפני יומיים…
יכול להיות שאתה צודק. זה מה שנקרא "נקודת האל-חזור", ויתכן שבהחלט עברנו אותה. יכול להיות שהתבוסתנות מבוססת, ובאמת כל מה שנותר לעשות זה להגר או לרכוש נשק. אני הייתי רוצה להאמין שכל זמן שיש עוד בני אדם כאן, אין מצב שאינו הפיך ואין דבר מקולקל שאי אפשר לתקן. ולכן אסור לשקוע אף פעם לתפיסה שזה המצב וצריך לבחור רק מתוך מה שקיים. המציאות לעולם משתנה, אפילו אם יש כל מיני אינטרסנטים ומיואשים שטוענים את הטענה המטומטמת שעולם כמנהגו נוהג, ותמיד צריך לעקוב אחריה ולחפש כל מקום אפשרי וכל דבר אפשרי וכל כיוון אפשרי שיכול להיות הנקודה הארכימדית, שיכול להיות נקודת התחלה למשהו אחר.
אגב, אני לא מבינה על מה אתה מדבר כשאתה אומר "מערכת חוץ פרלמנטרית". ה"חוץ פרלמנטרי" הוא לא "מערכת", אלא בני האדם, שלפעמים בכל מיני מקומות יכולים להתאגד ולפעול יחדיו, בין אם אד הוק או באופן רציף יותר, לצורך הפעלת לחצים שונים על גורמים שונים.
הרוב שאת מדברת עליו לא באמת רוצה שוויון. הוא רק רוצה שלא ידפקו אותו
בואי נפסיק ללכת סחור-סחור. רוב היהודים במדינת ישראל רוצים מדינה יהודית. זה כולל את רוב ה-19 מנדטים שדיברת עליהם, אם הבנתי אותך נכון. זאת הבדלנות שאני מדבר עליה, ניסיון העוועים להתכחש לעובדה שאנחנו חיים במזרח התיכון. אם ההמונים האלה יעלו אי פעם על הכנסת, אני יכול להבטיח לך שזה לא יקרה מהסיבות הנכונות ולא יניב את התוצאות הרצויות.
תבוסתני? לא אכחיש. בתור אחד שזוכר את חגיגות העשרים לכיבוש וגם לקח בהן חלק פעיל, איבדתי מאז לגמרי את האמון במערכת הפוליטית הישראלית, הן הפרלמנטרית והן החוץ-פרלמנטרית.
בשבת שעברה, באירוע משפחתי, ילדה בת 16 ניסתה לגלות קצת מרדנות בריאה ולהעביר ביקורת על המיליטריזם הישראלי. היית צריכה לראות איך כולם התנפלו עליה, כולל ההורים ה"שמאלנים ליברלים" שלה, וציטטו את כל ססמאות התעמולה הציונית לפי הסדר. יש אולי קומץ יחידי סגולה (מאלה שעברו את גיל 17) שמסוגלים עוד להתווכח עם המוחות השטופים האלה. אני קמתי וחזרתי הביתה לפני שהדם יעלה לי לראש. היה לי ברור שלא אצליח להחדיר בדל של חשיבה מקורית לראשים שלהם.
אנשים כנראה מרגישים צורך לדבוק בתעמולה הלעוסה הזאת, אחרת הם יאלצו להכיר בעובדה שהציונות צועדת בבטחה בדרכה של הצלבנות. אולי לא שמת לב, אבל את חיה במבצר. כמו שכתבתי בתגובה הראשונה שלי, המבצר הזה יחזיק מעמד רק כל עוד זה יתאים לאינטרסים של המעצמה שמחזיקה אותו. המיינסטרים הישראלי, הפוליטי והתרבותי, מתנהל כולו בתוך חומות המבצר הזה. ומה שהכי גרוע, אני חושש שאולי כבר פספסנו את ההזדמנות שלנו להפיל את החומות, כי באמת ישחטו אותנו. כמו שזה נראה עכשיו, נותר לנו רק לחיות על החרב עד שניפול עליה. זאת הבדלנות שדיברתי עליה, זאת ולא אחרת. חד"ש מציגה לפחות מראית עין של מפלגה יהודית-ערבית, שאר המפלגות לא טורחות לעשות אפילו את זה.
נמאס לי מריאלזם, נמאס מהאפשרות הכי פחות גרועה. בבחירות הבאות אני מצביע לדע"מ. בסוף יהיו מס]יק אנשים כמוני בשביל לשנות משהו.
אני יכולה למצוא כזאת בקלות, וגם כזו שהיתה מקובלת על 19 מנדטים בבחירות האחרונות. אלטרנטיבות כאלו קיימות, פועלות, נמצאות בדיונים, נמצאות בשלבים שונים של מימוש, עומדות במוקד של פעילות עניפה ברחבי העולם, ורק צריך לעשות להן את ההתאמות הרלוונטיות למקום ולזמן שבו אנחנו חיים.
אנשים שרוצים לחיות במדינה שוויונית, דהיינו – אנשים שנדפקים דפיקה עמוקה מחוסר השוויון דה פקטו שקיים כאן – הם הרוב כאן, ולא המיעוט.
חד"ש היא מפלגה אזוטרית ובדלנית, שלא מעוניינת להיות אלטרנטיבה, אלא רק מירוק מצפון, בעיקר לנוכח הקו הירוק ההזוי שבו נקטה בבחירות האחרונות. המפלגה הזאת לא מדירה אף אחד? על מי אתה עובד, תגיד לי? זו מפלגה קלאסית של טו באד פור ריאליטי. במצב העניינים הנוכחי, להצביע להם זה בדיוק כמו להצביע לגמלאים.
אכן, אפשר לשנות את המגמה, אבל לא באמצעים פרלמנטרים, אלא אך ורק באמצעות לחץ ציבורי חוץ פרלמנטרי. השיטה הפרלמנטרית בישראל איבדה כל קשר עם המציאות שבחוץ, וכיום היא מצייתת אך ורק לכללי אדלר ועופר. יש כל כך הרבה דוגמאות להפעלות של לחצים כאלו על ידי עמים, בדרגות שונות של הצלחה ו/או כישלון, שאפשר ללמוד מהן, שזה ממש מגוחך, שלא לומר פרובינציאלי, לשמוע מאנשים כאן שהאלטרנטיבות היחידות הן הגירה או רכישת נשק. כמובן, שאם רוב הציבור הרב והעצום שמעוניין בשינוי מחזיק בתפיסה המיואשת והתבוסתנית הזאת – שזה או הגירה או רכישת נשק, איך אומרים, זה די הופך לנבואה שמגשימה את עצמה.
תגידי, למה בעצם את חושבת שתוכלי למצוא אלטרנטיבה שלטונית ריאלית שתהיה לטעמך? עוד לא הבנת שאנחנו – האנשים שרוצים לחיות במדינה שוויונית – מיעוט במדינה הזאת?
ובגלל זה חד"ש, בגלל מה שמיקי ציין. בגלל שזאת המפלגה היחידה שאני רואה שלא מדירה אף אחד. חד"ש לא תהיה אמנם אלטרנטיבה שלטונית בבחירות הבאות, אבל אולי אם היא תכפיל (או תשלש??) את כוחה תהיה כאן הצהרת כוונות קצת יותר משמעותית משבעה גמלאים בכנסת. עד כמה שלתוצאות בחירות יכולה להיות משמעות אמיתית ביחס לתהליכים גיאופוליטיים. המצב לא ישב ויחכה, כמו שכתבת, אבל את המגמה אפשר אולי לשנות.
כי האלטרנטיבות הן באמת לחפש מקום אחר או לעבור לאימונים באקדח (שלא יביא הרבה יותר תועלת מחרב מול הפצצה האיראנית).
*מה חבל
** לא מופיעות
מ החבל, אפילו הגמלאים כבר לא אופציה. יותר משהאמנתי בפרץ – חשבתי שהם יעשו משהו חברתי ומעניין. יש לי נטיה ידועה לאופטימיות.
ובכל זאת חד"ש – לא רק שזה הרע במיעוטו, להם יש את המצע היחיד שלו מופיעות בו המילים "רוב יהודי".
אני לא חושב שיש מה לשפוט את חנין מול גוז'נסקי.
גוז'נסקי הייתה פרלמנטרית מהטובות בהיסטוריה של הכנסת הישראלית (ואני אומר את זה כמי שחוקר היסטוריה של חקיקה). היא סיימה את תפקידה כחברת כנסת, לצערם של כולנו.
חנין הוא פרלמנטר לא רע, במיוחד לא ביחס לקדנציה ראשונה. גם מברכה התרשמתי לחיוב, דרך אגב.
הבעיה של חד"ש היא לא היעדר רצון טוב וכישורים, אלא הדרה מכל עמדת השפעה בשלטון הישראלי. האבסורד הוא שאפילו כדי לשבור את ההדרה הזו צריך לפעול במקומות יותר מיינסטרימיים מחד"ש (רמז: אהוד ברק יעדיף לשבת עם ביבי מאשר עם ברכה).
דב חנין הוא תירוץ עלוב לתמר גוז'נסקי. איך אומרים מונטי פייתון, hardly a replacement.
התפקרות זה דווקא דבר חיובי בעיני, אז בכל זאת, התפרקות.
אלטרנטיבה ריאלית שאינה שלטונית יכולה בהחלט להיות שגרירות כלשהי. וזה גם מאוד לא בדלני, אם תחשוב על זה לעומק. אלטרנטיבה שלטונית שאינה ריאלית – מזה היה לכולנו כבר מספיק, והמצב לא ישב ויחכה עד שהיא תהפוך לריאלית. ולכן אני דורשת את שני הדברים, מראש. וחוץ מזה, כמו שלימד אותנו אינדיאנה ג'ונס, חרב לא שווה יותר מדי מול אקדח, לא משנה כמה שאתה מיומן. זה לא יותר מדי תורם להישרדות, לבצע כאן "אוריינטליזם".
יכול להיות שיש איזשהו צורך בנשיא כראש מדינה ייצוגי, ויכול להיות, או לפחות כך נראה, שנשיאי ישראל באמת מייצגים את מדינת ישראל. אבל בתקופה הנוכחית, זה לא ממש תורם למורל, להשקיע כל כך הרבה כספי משלמי מסים בלתת ייצוג נאמן, כלפי פנים וכלפי חוץ.
פינגבאק: שמונה ועשרה
בונקובר מזג האוויר די סביר, כמעט לא יורד שלג.
לרמו, אני נוטה לאוסטרליה בזמן האחרון.
היתרון של קנדה הוא הקרבה לארץ והמבטא הנוח.
היתרונות של אוסטרליה הם תרבות יותר מתירנית מהקנדית (מושפעים מאמריקה), ומזג אוויר כמו בארץ. קר מדי בקנדה.
את רוצה גם אלטרנטיבה, גם שלטונית וגם ריאלית? אני מסתפק לעת עתה באלטרנטיבה. נקודה. איזושהי אלטרנטיבה לבדלנות הרת-האסון. לא שזה ישנה הרבה.
התפרקות תבוא כשהאימפריה תחליט שמיצינו את תפקידנו כמוצב חזיתי. עם או בלי פאשיזם בדרך. אבל איכשהו אני עוד לא עומד בתור באף שגרירות. יהיה בסדר. יהיה מעניין. בטח יהיו ערבים טובים עם עליית-גג פנויה. היום התחלתי ללמד את הילדה תנועות בסיסיות בחרב. אולי מחר נצא לשבוע שדאות. על לוח המודעות מגייסים את חברי המושב למג"ב ("אין תרוצים! כולם מצטרפים!"). שתחיו בזמנים מעניינים, ס'אמק.
כלומר התפרקות, למרות שגם התפקרות באה בחשבון.
את אומרת "התפקרות כללית או פאשיזם". אני אומר "שגרירות קנדה או אוסטרליה".
דווקא נראה שדב חנין עושה עבודה לא רעה.
המשמעות של מוסד הנשיאות היתה משמעות ייצוגית. היא לא נועדה להיות משמעות מעשית ו/או פוליטית. במשך שנים רבות המוסד אכן שמר על משמעותו זו. עזר ויצמן חיסל את העניין הזה.
התפרקות כללית או טוטליטריזם פאשיסטי הם שני הקצוות לדעתי. דמוקרטיה קיימת כאן רק באופן פורמלי, פרוצדורלי, חסר משמעות אמיתית, ולא באופן ממשי. שלטון החוק כבר לא קיים כאן באופן מעשי. וגם אם האנרציה תימשך, זה לא אומר שהמצב ישאר כמות שהוא. לואקום שלטוני יש נטיה מוזרה כזאת, כמו לרוב סוגי הואקום, להתמלא.
חד"ש? איזו אלטרנטיבה שלטונית ריאלית מציעה חד"ש? חוץ מנטיה הזויה לכיוון הירוק בבחירות האחרונות, אפילו פרלמנטרים בסדר גודל של גוז'נסקי אין שם.
יוחאי,
נשארנו עם חד"ש, כמובן, אלא מי?
הגיע הזמן להחליף פרדיגמה. יאללה, ה"ערבים" לשלטון!
מוסד הנשיאות הוא בזבוז כסף.
אבל אם יש מישהו מתאים להיות ייצוגי – זה בהחלט שמעון פרס. לא יחנון את יגאל עמיר, לא יואשם באונס ויזכה להרבה כבוד בעולם.
באשר למפלגת העבודה, יש גם צד חיובי. עכשיו גם מי שעוד נתן צ'אנס למפלגה הזאת (כמוני) קיבל את הבעיטה. אין התלבטויות יותר.
ועכשיו שהעבודה פסולה, אז למי כדאי להצביע?
התפרקות כללית או פשיזם אינן האופציות היחידות. הדמוקרטיה והפוליטיקאים הרעים שהיא מייצרת בשנים האחרונות ימשיכו איתנו עוד הרבה זמן.
מוסד הנשיאות לא 'איבד את משמעותו כבר מזמן', פשוט מכיוון שמעולם לא הייתה לו כזו. או כמו שוייצמן הראשון ניסח זאת, טוב בהרבה ממה שאני יכול כמובן: 'המקום היחיד שאני מורשה לדחוף אליו את אפי הוא המטפחת שלי'.