פרסום, או אם להשתמש במושג הפלצני – ויזיבליות, נראות – בעולם הזה הוא פעמים רבות מטרה בפני עצמה. ע"ע עניין "זונת הפרסום" וכו'. לעיתים, פרסום, או נראות, יכול לשרת מטרות כמו מה שמכונה העלאה או הבאה למודעות. בדרך כלל, כשהוא מתבצע לפי כללי התעשייה (ז"א, באמצעות פרובוקציות ברמות שונות של זעזוע, כדי "למכור"), הוא לא תורם יותר מדי להשכלת הציבור בעניינים הבוערים או למציאת פתרונות בני קיימא, אלא בעיקר לגיוס כספים לגופים שטוענים שיש בידיהם פתרונות כאלו. ולא תמיד הטענות שלהם מבוססות, ולפעמים הפתרונות שלהם גורמים יותר נזק מתועלת, ולעיתים קרובות מדי הטענות האלו והפרסום הזה גורמים דווקא לחסימת הדיון הציבורי בתחום ולצמצום האפשרות למצוא פתרונות בני קיימא. ובכל זאת, בתוך המציאות אנחנו חיים, ולפעמים גם זה יותר טוב מכלום, ודווקא ניתן להפיק מהדברים האלו ערך חיובי כלשהו.
אבל אם בתחום ההרס עסקינן, הרי שהפרטים או הגופים שמסוגלים לגרום את ההרס הרב ביותר, אלו שמרכזים בידיהם את הכוח הרב ביותר ונמצאים בצמתים מרכזיים של השפעה, הם בדיוק אלו שאתם לא מכירים את השם שלהם. אלו, שאם הייתם רואים אותם ברחוב, לא בטוח שהייתם מזהים במי מדובר. אלו שאתם לא בדיוק יודעים מה הם עושים. אלו שמושג השקיפות מהווה בעיניהם הפרעה חמורה, שיש לחסל אותה בכל דרך. מסך העשן של הפופוליזם והרעשים התקשורתיים מסייע להם כמובן בעניין, אבל קשה לומר שהוא מעניין אותם יותר מדי (כמתחרה).
לרוב, אגב, לא מדובר כאן באנשים שכוונותיהם מרושעות וזדוניות, או שההרס הוא הוא מטרתם, אלא בעיקר באנשים שההרס מבחינתם הוא מחיר מתקבל על הדעת לשלם עבור המטרות ה"נעלות" יותר (שבדרך כלל קשורות גם הן לכללי המשחק הכלכלי או לאידיאולוגיה שלו). וכמובן, לא הם אלו שמשלמים את המחיר הכבד מכל (אני לא זוכרת שראיתי אי פעם, מאז שעמדתי על דעתי, מצב שבו מי שטען שיש לשלם מחיר ומי שנדרש לשלם את המחיר היו אותם אנשים).
בזמן שהמוסף המעמיק והחשוב "7 ימים" התעסק רבות בפרחה התורנית – עוד גרסה שבלונית ולעוסה של אותו שטנץ "מרד הנעורים" המוכר כל כך (והמפורש כל כך…), רק בגרסתו המקוונת (או כפי שאומר ש.ש, "כלכלה חדשה"…), וכל מיני אנשים ניסו לטעון שהפשפש הבלתי מזיק ברובו הנ"ל הורס משהו בעל ערך וחשיבות (לפחות עצמית) עצומה, מפרסם עיתון קצת פחות חשוב, ה"וושינגטון פוסט", סדרת כתבות עומק על התנהלותו ואופני פעולתו של אחד מהאנשים ההרסניים ביותר בעולם, שמידת ההרסנות שלו חורגת, קצת, טיפ טיפה, מגבולותיה של הבלוגוספירה הישראלית. זו הכתבה הראשונה בסדרה. מומלץ בחום. בשביל הפרופורציות. ואולי קצת הבנת דרכי עולם.
לא יודעת. מזמן לא ראיתי ערוץ 2.
אפרופו נינט. רק אותי מטרידה הפרומו הזה שמנג'ס בערוץ 2 של נינט ("אני כאילו, בשר ודם, כאילו, לא פלקט?") כשהוא בין שידור אחד של הקלטה של גלעד שליט, לאחרת?
אפי – את התסריט חיבבתי (נשמע נכון), אבל הייתי מבקשת שתתמקד כאן בהעלבה שלי בלבד (קוד אתי, כאילו). אגב, אני לא פולניה. אצלי אין באבי יאר. רק פירסט רייט שואה.
ולסטינג כאן למעלה – תעזוב את הציצים. נדוש וירוד. כוסיפיקציה, לעומת זאת, קשור גם לנינט, כך שזה באמת מושג משובח מדרגה ראשונה. ופאקציקציה זה בלתי ניתן לביטוי. עברתי את התקופה בחיי שבה הייתי מתאמנת ליד הראש של קפקא בקומה שלישית בהגיית מילים כמו ויטגנשטיין או אקזיסטנציאליזם. הספיק לי.
מה עם קצת עברית?!
לזרבב = להפוך את עצמך לפריס הילטון אינטרנטי. לחתור לעניין את תחתית האוכלוסיה הגולשת.
להתקלנגר= הפוך מהמושג הקודם. וזו לא בהכרח מחמאה 🙂
לוורל= לרשום על משהו שאין לך מושג עליו.
לקדוח= לרשום יותר מידי, בלי קשר אמיתי בין פוסט אחד למשנהו.
לדרל"ש= (להיות דור שלישי)- לייחס כמעט כל אירוע לטרגדיה אחרת ביבשת מסויימת בעולם. בין אם זה דרפור, אפריקה, צפון קוריאה, וכך הלאה.
יש למישהו עוד?
מותר להציע ציציפיקציה (במקום כוסיפיקציה)? גם פאקציקציה היא אופציה.
כוסיפיקציה אינהרנטית עם קומפלקסיות פוסט קאטאקליסטיות? באנגלית זה ייצא יותר טוב.
Post Cataclysm Babe Complexity
הרופא: "אני מצטער גברת, אבל בדיקות הדם שלך לא מותירות ספק, יש לך PCBC… אני מצטער…"
3G:: "מה? אני לא מאמינה! הנאצים הארורים האלה! זה בטח משהו שסבתא שלי חטפה באוושויץ!. אני עולה עכשיו הביתה, נכנסת למרתף ורושמת הכל ביומן הקטן שלי שיתגלה אחרי המלחמה..!"
הרופא: "גברת, אין מלחמה, אנחנו ב2007, ואת סטודנטית… אין גם לאף אחד מרתף בתל אביב… "
3G: "תגיד מה שתגיד מנגלה… הזמנים קשים ואני הולך לשים קצת לחם קפוא במטפחת ולקוות שהוא יפשיר בקור הפולני הזה, ככה לימד אותי המרצה שלי. יאנוש קורצ'ק"
הרופא: "יש 40 מעלות בחוץ"
3G: "כן בטח. זה מה שאומרים תמיד רגע לפני שמשכנעים אותך ללכת להתקלח…הא?… אני לא נופלת בטריק הזה שוב חביבי… "
הרופא: "טוב. צאי לי מהמשרד…. "
3G: "אבל לאן אני אלך? הכפר שלי נחרב, רוב החברים שלי מריחים את הדשא מלמטה בבאבי-יאר… מי שלא עלה לפלשתינה נסע לארה"ב, ורק אני פה, לבדי, בקור הפולני הזה…"
הרופא: "החברים שלך אולי מעשנים את הדשא מלמטה.. אני מזיע כמו חמור בקור הפולני הזה שלך, ואת צריכה להגיע הביתה, למרכז תל אביב… איפה שכוחות הברית עשו לכם מחנה פליטים קטן וחמים…. טוב?! עכשיו לכי לשם! חפשי את האיש של הסוכנות היהודית שיגייס אותך לפלמ"ח ותעופי לי מהמשרד!!!!"
3G: "אנטישמי…" (יוצאת מהחדר מכוסה בשמיכה ישנה ומחוררת ושרה "שריפה אחים שריפה…")
אני מנועה מלהגיב לפני שאתייעץ עם סוללת עורכי הדין שלי שמורכבת מטובי חתולי החצר.
(חוץ מתירוץ אחד – תסתכל בוושינגטון פוסט – איזו עבודה יפה הם עשו…) (והנה, שמתי לינק. מרוצה?)
אם אתה רוצה להנחיל מושגים חדשים, לא עדיף ללכת על המושג הבאמת נהדר "כוסיפיקציה"? (אה, יש עוד אחד – "דה יופימיזציה").
אני הולך לתבוע אותך*! פעמיים**!
עילה ראשונה- עשיתי פוסט שלם לפני יומיים שמגיע לאותה דיספלינה שאת עשית עם אותם נימוקים על המזרבבת (תעזרי לי להנחיל את המושג החדש, פלייייייז)
עילה שניה- כי רשמתי את מה שרשמת על דיק צ'ייני לפני מיליון*** שנה במילים אחרות. (ועל דולנד רמפספלד, ובהקשר אחר- אבל אני עדיין תובע אותך. זהו. את גמורה אצל****י!)
*- לא באמת.
**- ממש לא באמת.
***- קצת פחות ממיליון. אבל קרוב.
****- אני מוריד אותך מקורא הRSS שלי*****.
*****- מוריד ל5 הדקות הקרובות. כן?
תודה.
ד"א הבוסטון גלוב פרסם מאמר מצויין בנובמבר שעבר שניסה לנתח את המורשת של צ'ייני והסכנות שהיא מעמידה לעתידה של הדמוקרטיה האמריקאית.