יש הפגנה בכיכר ביום שבת?
(אגב, כבוד שרת החינוך תמיר, יש סיכוי לראות אותך מתפטרת? בכל זאת, עבריין מין שהורשע במעשה מגונה הולך לשבת איתך ליד השולחן עכשיו, ואתמול שמעתי אותך בטלוויזיה מקשקשת כל מיני דברים ומתייפחת על מר גורלן של הנפגעות המסכנות. מה שלא עשית כשנתת את הסכמתך לכניסתו לממשלה של שר שתומך באפלייה ודיכוי והשפלה וגירוש "מרצון" של 20% מאוכלוסיית ישראל, או שכשנתת את הסכמתך להרג מיותר של 150 ישראלים וכ-1,000 לבנונים. את רוצה לומר לי שגם לגבי הנשים מדובר בצביעות ודמעות תנין בלבד? ומה איתך, חברת הכנסת יחימוביץ', ממפלגת הקואליציה, יש מצב לקריאה נחרצת לפרישה מהממשלה?).
***
"שרת החינוך, שהייתה בין הנואמות הבולטות בעצרת המחאה נגד עסקת הטיעון של קצב, מודה ששובו של חיים רמון לממשלה אינו נוח לה אך מסבירה שאם לא דבק בו קלון – העניין כשר. "יש לי בעיה עם זה כשרת החינוך, כיצד להסביר את זה למורים ולתלמידים", אומרת תמיר בראיון ל-ynet".
""לא אמרתי שחיים רמון ראוי לכהן כמשנה לראש הממשלה. אין ספק שהמינוי שלו הוא בעייתי והמעשה שלו לא ראוי. אבל אנו צריכים לקבל את עמדת בית המשפט, שקבע שאין במעשה שלו קלון. רמון יצטרך להתמודד בעצמו עם מעשיו שלו". כך אמרה אמש (ד') בראיון מיוחד ל-ynet שרת החינוך יולי תמיר, אחרי השבעתו של חיים רמון לשר בממשלה".
פרופסור לפילוסופיה, שרת החינוך, מפרטת למה הכיסא חשוב מהמוסר, מההיגיון, מהנפגעות, מהמאבק לשינוי נורמות ההטרדה המינית, או בכלל מכל דבר אחר. על סמך הפוסט הזה, הייתי יכולה לכתוב את הדברים במקומה. כל כך צפוי, כל כך עלוב. העיקר שהיא מסוגלת בשמחה להשתלח באדם שטרם הורשע בשום דבר, ולכן אפילו קלון טרם דבק בו. אלא, כמובן, אם אתם לא חושבים ש"קלון" זה רק מושג משפטי-פוליטי שניתן להיתלות בו כדי להכשיר שרצים. אפילו לא שווה פוסט נפרד. כמה צביעות, כמה הצטדקות, כמה גועל נפש. רבי, עד לאן הגענו.
אין כבר אידיאולוגיה, יש רק מילים לספינולוגיה…
הפוליטקאים ממש כמו הסרט: "חיים בזרם".
דני האדום-
השאלה התמידית של ,האם זה לא היה יותר גרוע אם מפלגת העבודה הייתה בחוץ' אינה רלוונטית. שוב, אני מסתכל על העובדות. מלחמה מטומטמת שלא נמנעה (ואף הובלה למעשה) ע"י מפלגת העבודה. תהליך שלום – אין. התכנסות – אין. פינוי מאחז בודד לנחמה – אין. בחומש עושים מאיתנו ומהממשלה המתונה בהובלת מפלגת העבודה צחוק כל חג ומועד ולפעמים גם בינהם.
אז אם היו תוצאות, הייתי מקבל את דברייך, אבל אין כאלו. עם כל הרצון שלי לשכר טוב יותר למורים, זה לא שווה את הזלזול בחיי אדם שהממשלה הזו מפגינה, או את הזלזול בזכויות נשים שהיא מפגינה במקרה המדובר (ולא רק בו, דרך אגב: שר התיירות הקודם, חבר מפלגתך, ועוד אחד שפוי דווקא, אהב להצטלם עם דוגמניות ישראליות לקידום התיירות לישראל. זוכר? ממש ראוי).
ולשאלה עצמה: לא. אני לא מתרשם יותר מדי, עד כה, מישיבתה של מפלגת העבודה בממשלה. אני לא ראיתי אותה באמת מקדמת באופן ראוי את מה שלשמו היא נבחרה: להבטיח את היציאה מהשטחים ולקדם את תהליך השלום. מהמהפכה החברתית שהם הבטיחו גם כן לא נשאר יותר מדי ביום שפרץ הלך למשרד בקריה.
ואם בכל מקרה, לשיטתך, ליברמן היה שר, הייתי מעדיף אופוזיציה לוחמת שתליחם בגזען הזה ותציג אלטרנטיבה ראויה שיש לה סיכוי לנצח בבחירות מאשר מפלגת ראי לקדימה שמכשירה כל שרץ וחוצה כל קו אדום.
תתפלא, דני, זה מאוד לא נוח לשבת בסלון ולהכיר בכך שהעם כל כך מיואש, עד שאי אפשר לגייס יותר מכמה אלפי אנשים, רובם פייגלינים, לצורך קריאה להתפטרותו של אולמרט.
יש מעט מאוד אנשים כאלו, שזו החוויה שלהם מהשנה האחרונה. לעומת זאת, יש הרבה אנשים כאלו אולי העלו להם כמה שקלים במשכורת, ומצד שני, פתאום הם משלמים הרבה יותר על הרבה יותר דברים. מה גם שאולי לא ראית את המחקרים שביצעו גורמים שונים ורבים שהראו את שיעור הפרות חוקי העבודה בקרב חברות בישראל.
לגבי דבריך על ועדי העובדים, אני נאלצת להסיק שאתה חי כנראה בשבדיה או בגרמניה, שם באמת לא נהוג חוק שכר מינימום בכלל, כי אין בו צורך. אכן, ועד עובדים חזק נותן הגנה לעובדים, אבל ועד עובדים מושחת לא נותן הגנה לעובדים, אלא לחלק קטן של העובדים, ופוגע בכל השאר, ומעסיקים חזקים שמקבלים עוד ועוד כוח ממערכת שלטונית שמפרה בעצמה חוקי עבודה, כמו למשל תשלום שכר, לא ממש ששים לאפשר לעובדיהם – אלו שצריכים את ההתאגדות הזאת – להתאגד. ותעשה לי טובה, ואל תנסה לתת לי כאן סיפורים על צדקת ההסתדרות או ועדי העובדים בחברות הממשלתיות או בנמלים. מדובר בחברי מרכזים, בעסקנים פוליטיים, ובעיקר באנשים שעושים לביתם, והגרוע מכל, אם כבר מזכירים אפילו את ההסתדרות – באנטי דמוקרטים מהסוג הגרוע. אם באלו אנחנו צריכים לתלות את תקוות העובדים כאן, אז מוטב שנרים ידיים ונחזור לאירופה.
לגבי המורים, שוב, אתה אומר לי מה כתוב בהסכם. ממה שאני יודעת על הממשלה הזאת, ההסכמים שהם חותמים עליהם לא שווים אפילו את ערך הנייר שעליו הם מודפסים. תראה לי תלושי משכורת אמיתיים, אז יהיה לנו על מה לדבר.
הפוזיציה של לשבת בפנים, להחזיק בכוח בכסא ולהגיד – אבל אני יכול להזיז את הדברים הקטנים שלי, לעשות את השינוי הקטן שלי, בזמן שכל הערכים נשחקים, כל המערכות נפגעות, וכל הקווים האדומים נחצים שוב ושוב ושוב היא לא פאתטית – היא הרסנית. היא הדרך הבטוחה לגיהנום, והיא שיתוף הפעולה מהסוג הגרוע ביותר, שמוחק באופן מוחלט כל הישג קטן כזה או אחר. אני מצפה שיולי תמיר, כשרת חינוך אבל גם כבן אדם שנבחר תחת טיקט של מפלגה שנקבעו לה מצע מסוים וערכים מסוימים לפני הבחירות, וכבן אדם שיש לו עצמו ערכים מסוימים וגבולות מסוימים, תגיד, כשהאירועים מגיעים לאחד מהקווים האדומים האלו – זה לא. ואם יהיה בכך צורך, ואי אפשר יהיה למנוע את חציית הקו הזה בשום צורה אחרת, אז תתפטר.
למעשה, אם כבר העלת את זה, הסיבה הראשונה שבשבילה צריך ממשלה היא קביעת סדר העדיפויות, קביעת האג'נדה, קביעת הנורמות וקביעת הקווים האדומים. רק אחרי שעושים את הקביעה היסודית הזאת, מתחילים לפרוט אותה לפרטים. אף אחד לא אמר שאי אפשר לעשות גם בקביעה הזאת שינויים בהתאם לנסיבות, אבל אתה לא יכול להיבחר על מצע אחד וערכים מסוימים, להפוך אותו ב-180 מעלות חמש דקות אחרי הבחירות, ולטעון שזה קשור לנסיבות. זה כבר לעשות צחוק מהאנשים שהצביעו בשבילך. כמו שאתה לא יכול להעלות את אג'נדת נפגעות התקיפה המינית על סדר היום שלך, ויום אחרי זה להסכים לשבת בממשלה עם עבריין מין מורשע. היא עושה מעצמה צחוק, היא עושה מאיתנו צחוק, ואין לשום דבר שהיא עושה כל ערך, כי את אמינותה היא איבדה כבר מזמן, וחוזרת ומאבדת אותה שוב ושוב עם כל בלנדר פוליטי נוסף שהיא עושה. אם כבר מדברים על פאתטיות.
דברים – האם ישיבתה של העבודה בממשלה איפשרה את הדברים האלה? האם אילולא מפלגת העבודה הייתה מצטרפת לקואליציה ליברמן לא היה שר?
כשמתעסקים בפוליטיקה אמיתית, בניגוד לעיסוק בסיסמאות, צריך לסתום את האף אם רוצים להשפיע. אני לא שואל את עצמי 'האם יולי תמיר עשתה בכל מקום את הצעד הכי נכון אידיאולוגית', אני שואל את עצמי 'האם העובדה שיולי תמיר היא שרת החינוך תרמה למדינת ישראל?'. כשאני מסתכל על ההישגים שלה (שאת חלקם פירטתי) מול האפקט הדי-זניח של התפטרותה (פינס התפטר. זה ממש הועיל למישהו), אני מרוצה ממנה.
מויהמאן – בחירות 2006 היו הבחירות הראשונות שבהן הצבעתי למפלגת העבודה, אחרי שנים שבהן הצבעתי למפלגות שמאל אמיתיות (ואין ספק שהעבודה אינה כזאת). הייתי מאוד מרוצה מההתנהגות של הנבחרים שלי – הם אמרו את הדברים הנכונים בזמן הנכון, יצאו נגד התנהגויות לא ראויות, ואני בטוח שהיו מתפטרים המון פעמים, אילו רק מישהו היה נותן להם איזשהו תפקיד להתפטר ממנו. מצד שני, הקול שלי לא הזיז דבר וחצי דבר במישורים הפרקטיים. אפילו גוז'נסקי – לטעמי, גדולת הפרלמנטריות בישראל – הצליחה לעשות דברים מאוד מוגבלים, משום שמעולם לא הייתה לה תמיכת קואליציה.
הפעם הצבעתי למפלגת העבודה. כמות הסרחון שסבלתי הייתה אדירה, במיוחד עכשיו, כשהדג מסריח מהראש. אבל מצד שני, אני יכול להצביע על כמות לא קטנה של דברים קונקרטיים שקרו בזכות ישיבתה של מפלגת העבודה בממשלה, ובמיוחד – בזכות הזרם שאני פעלתי לחזק במפלגת העבודה, שבחר לעצמו לאחרונה את השם 'המחנה החברתי' (שם לא מוצלח במיוחד, אבל ניחא).
דברים – אבל ככה מתנהגת מפלגת העבודה כולה, לפחות מאז ממשלת רבין: זוחלת לממשלה על ארבע, תוך התעלמות מוחלטת מכל עקרון שהיא אמורה לייצג ועבורו היא קיבלה את הקולות. הם לא רוצים להשפיע מבפנים, הם רוצים להעביר כספים לאנשי שלומם. עצם העובדה שהמפלגה הזאת עוד קיימת (שלא לדבר על היותה אחת המפלגות הגדולות) בפוליטיקה הישראלית היא תעודת עניות שלנו כמצביעים שפשוט לא מצליחים להפסיק את ההצבעה האוטומטית שלנו לאנשים שאכזבו אותנו פעם אחר פעם אחר פעם.
(גילוי נאות: הח"מ לא הצביע מימיו למפלגת העבודה ולא מתכוון לעשות כך בשום עתיד נראה לעין.)
דני האדום –
אין לאופיר פינס שום קשר לזה. אני מדבר פה על אידאולוגיה ועל מכירתה בזול. לא על פרימריס כאלו או אחרים. אני לא טוען שצריך להתפטר על כל דבר, אבל אני כן טוען שחייבים להשאר נאמנים לעקרונות שאותם הצגת לציבור, על בסיסם נבחרת לשרת את הציבור, ושכנראה אתה גם מאמין/מאמינה בהם. אם יולי תמיר, ותיקת ההפגנות, הסכימה למלחמה האחרונה, מילא. הסכימה לכניסתו של ליברמן לממשלה, מילא. הסכימה להתעלמות החצופה מהיוזמה הסעודית, מילא. להתעלמות מהפנייה הסורית, מילא. לכניסת רמון כמשנה לרה"מ, מילא. לעומת זאת, הצטברות של כל אלו ביחד, מראה, לצערי (ואני אומר את דווקא כאדם שמאוד תפס ממנה בעבר) שהיא לא ממלאת את תפקידה כנבחרת ציבור.
האמירה שעדיף להיות בפנים הממשלה, כי רק משם אפשר להשפיע היא נכונה. אבל העובדה היא, שוב לצערי, שעד היום עוד לא ראיתי יותר מדי הוכחות לישיבתה של מפלגת העבודה בממשלה הזו. המלחמה המטומטת בתולדות ישראל התרחשה תחת אחריותה של הממשלה הזו. גדול גזעני ישראל הפך לשר. לאיזה עוד סימנים אתה מחכה כדי להבין שמדובר בממשלה כושלת?
אתה יכול אולי להגיד שמוכרים לי לוקשים. אני לעומת זאת מעדיף להסתכל על העובדות. מצבנו, באמת, מעולם לא היה גרוע יותר. את מי בדיוק אתה מצפה שאני אאשים?
קודם כל, בכוונה לא פניתי אלייך אלא למגיב שלפני. אני לא חושב שדרישה להתפטרות היא לא לגיטימית, אני חושב שלשפוט שרה רק לפי השאלה מתי התפטרה ומתי לא זה לא לגיטימי.
ולגבי ההישגים הקונקרטיים: נורא נוח לשבת בסלון ולהגיד 'אוי אוי אוי, אולמרט לא התפטר'. אני מבטיח לך שיש הרבה אנשים בישראל שהחוויה שלהם מהשנה האחרונה היא דווקא זה שיש להם עוד 400 שקל במשכורת (זה שהם לא מחברים את זה למפלגת העבודה זה סיפור אחר).
חוקי עבודה לא מקויימים בהקשר של אוכלוסייות חלשות. הסכמי עבודה, במיוחד עם ארגוני עובדים חזקים עם יד על השאלטר, מקבלים את מה שיש להם בהסכם. תראי לי הסכם עבודה אחד עם ועד חזק שלא קוים, ואז לטענה שלך יהיה בסיס. ואם מטרידה אותך ההתפלגות של משכורות המורים, כדאי שתעייני בהסכם. תגלי שם דברים מעניינים, לדוגמא – שמורה מתחילה תקבל מעל 5,000 ש"ח, במקום 2,800 היום.
הפוזיציה של לשבת על הגדר, לראות איך אחרים משיגים הישגים ולפתור אותם ב'זה ממילא לא יקויים' היא די פתטית, אני חייב להודות. מה את מצפה שיולי תמיר תעשה כשרת חינוך? תגיד 'כל מה שאני אעשה ממילא לא יקויים, אז אני אמצא את העילה הראשונה להתפטרות'? אז בשביל מה צריך ממשלה בכלל?
כשמדובר בקווים אדומים, שאתה עצמך הצהרת עליהם לא פעם ולא פעמיים, אז כן, זה הרבה יותר חשוב. ולא צריך לתמוך באופיר פינס, אלא פשוט להיות בן אדם לא ציני לגמרי. אין כאן לוקשים, רק איזושהי קבלה מעוותת כמובן מאליו של מציאות שבה המשפט "גברת, מה את אנחנו כבר יודעים, מה שנשאר לקבוע זה רק המחיר" הוא הכלל, ולא משנה במי זה פוגע ואת מי זה רומס. הכשרת השרץ ליברמן, למשל, או תמיכה בריסוק נוסף של האחריות הממשלתית, הדמוקרטיה, החוק והמשפט, הם דברים שאני ואתה נשלם עליהם עוד זמן רב, וכן, הם הרבה יותר חשובים ממשכורת ממוצעת של 9,000 שקל למורה, שאני אגב לא מאמינה שתיושם, לנוכח אי יישום של כל כך הרבה חוקי ראווה וחוקים מהותיים שחוקקו כאן בשנים האחרונות ובכלל. (חוץ מזה, שמשכורת ממוצעת זו רמיה. משכורת ממוצעת בחברת החשמל, למשל זה אלוהים יודע כמה יותר מ-9,000 שקל בחודש, ועם זאת, רוב העובדים שם, גם אלו שעובדים בעבודות מסכנות חיים, מרוויחים גרושים ואפילו לא מקבלים תוספת סיכון). ולגבי בית הספר ברהט – זה יקרה כמו שאני צנצנת. תתעורר, ככה מוכרים לך לוקשים.
איפה שאני עומד – תן לי לנחש – אתה תומך של אופיר פינס? נשמע אופייני. הרבה יותר חשוב מה אדם אומר ואילו מעשים הפגנתיים הוא עושה, מאשר אילו פעולות הוא עושה כחלק מתפקידו.
9,000 ש"ח משכורת ממוצעת למורה? למי זה חשוב. בית ספר ברהט יקבל אותו סכום לתשלומי הורים כמו בי"ס ברמת אביב? שיחנקו, את מי זה מעניין. העיקר שהיא לא ישבה במאהלי מחאה נגד ההחלטות שהיא עצמה קיבלה.
תתעורר, ככה מוכרים לך לוקשים.
יולי תמיר היא אכן מהאכזבות הגדולות ביותר של הממשלה הנוכחית. זה שאנשים לא רואים את זה זה כנראה רק בגלל שהיא נוקטת בטקטיקה היעילה ביותר בפוליטיקה הישראלית להסתיר את היותה כישלון (ראי קמפיין ברק האחרון): פשוט לא להגיד כלום. יולי תמיר שפעם הייתה אדם אמיץ ונבון, אכן תמכה במלחמה המטומטמת, בכניסת ליברמן לממשלה ובעניין רמון הנוכחי. לא שבהכרח הייתי מצפה ממנה להתפטר (פרופסור פרופסור, אבל עדיין פוליטקאית…), אבל ההסכמה השקטה שלה לכל הדברים האלה היא מה שמזעזע כאן.
כל יומרה שתהיה לה בעתיד לשוב למקום של מישהו בעל עמדות שמאל ראויות, ראוי שיזכה ללעג. ממש לא ברור לי איך אפשר אפילו להתיימר להיות אדם הגון ולתמוך בכל הדברים האלה.
אריקה – שאר השרים? לא דיברתי על שאר השרים. דיברתי על יולי תמיר בממשלה ושלי יחימוביץ' בכנסת. לנוכח דבריהן בנושא קצב, הייתי מצפה שהן יתפטרו אחרי מינוי שכזה.
רחביה – אם בכתב האישום המדולל עסקינן, אז רמון בעיני גרוע יותר, הרבה יותר, מהבחינה הדמוקרטית, ומכל בחינה נורמטיבית, גם זו שקשורה למעמדן של נפגעות מול בעלי שררה. במקרה של רמון מדובר בשר משפטים לשעבר, שהורשע בבית משפט במעשה מגונה (וגילה אדישות וחוסר עניין לשאלת הסכמת הצד השני, כפי שנכתב במפורש), שנכתב במקרה שלו פסק דין שמפרט חשדות כבדים של שופטים לשיבוש משפט, הדחת עדים, שקרים וכו', ושאחר כך נקבע שאין במעשה שלו "קלון" (שזו שערוריה מבחינת המאבק בנורמות הפסולות), ושצפוי לכהן בקרוב בתפקיד המשנה לראש הממשלה – בעיני, מדובר באסון. במקרה של קצב, לעומת זאת, מדובר בנשיא מדינה – תפקיד ייצוגי במהותו ללא השפעה אמיתית על שום דבר, שכל מה שיש נגדו זה כתב אישום, לא פסק דין, ושכרגע מואשם בסך הכל בדברים שאפשר לראות כמעט בכל לשכה בצבא ובמקומות רבים נוספים בישראל, ושוב – להזכירך – שלא עברו שום הליך סביר של הוכחה – ושאחרי הלינץ' הציבורי שעבר, הסיכוי שמישהו יתקרב אליו מספיק כדי לבחור בו לאיזשהו תפקיד שיש לו איזושהי נגיעה למשהו ממלכתי או ציבורי שואף למינוס. אתה באמת שואל אותי מה גרוע יותר? למה, כי אני אישה ומזוז צעק "אונס" לפני שבעה חודשים, וכי שמעתי מישהי (שבעיני, אגב, היא חסרת כל אמינות) נותנת שואו במסיבת עיתונאים? צר לי באמת שאני לא עונה על הגדרות התגובה האוטומטית המצופה מאישה פמיניסטית כמוני, ושחשובים לי גם דברים כמו חוק, צדק ודמוקרטיה, ושאני מתעבת בכל ליבי פוליטיקה מלוכלכת, אינטרסנטית ונצלנית ולינצ'ים, וששום סיבון שבעולם לא יגרום לי לתת לדברים האלו את תמיכתי.
כוסית, אני רואה שגם את נעולה מדי על רמון כדי לראות את אי הצדק המשווע. מה גרוע יותר – המעשה שהורשע בו רמון, או מה שיורשע בו קצב (אפילו בכתב האישום המדולל עד בכי)?
קלון או לא קלון אולמרט לבדו החליט כי הוא רוצה את רמון לידו. שאר השרים לא צריכים להתפטר בגלל זה, אבל כללי המוסר, האתיקה, הנימוס, הטעם הטוב, היו יכולים להכתיב לרה"מ תקופת צינון לגבי רמון. האיש התנהג בטמטום מעבר לברוטאליות ומינויו מחזק את המסר לא פחות מעיסקת הטיעון עם קצב, שיש דרג ויש זרג, וסליחה על הבוטות, אבל כאישה אני מרגישה ששוב ירקו לי בפרצוף.
אתה יכול להאמין לה. לי זה נשמע כמו הצטדקות צבועה מדרגה ראשונה. יופי שבית המשפט קבע שאין בעבירה שלו קלון. זה לא משנה את העובדה שמדובר בעבריין מין מורשע – ז"א, אדם שהורשע בעבירת מין, וזה לא קשור להתבטאויות שלה בנוגע להשתקתן או אי השתקתן של הנפגעות. העניין הפורמלי-חוקי והעניין העקרוני-ערכי הם שני דברים שונים. אני משוכנעת שהגברת שרת החינוך, פרופסור לפילוסופיה ואישה משכילה ואינטליגנטית, שמבינה קצת בענייני מוסר, מודעת לכך. היא מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – גם לצאת "מגינת הנשים" ולגרוף מזה הון פוליטי לאחר רצף הפיאסקואים שלה מאז הבחירות ועד היום, וגם לשמור על כסאה. זה מבחיל בעיני, ואסור לתת לה את זה. אי אפשר להיות עד כדי כך נאיבים.
בכתב האישום המופחת של עסקת הטיעון, קצב מואשם במעשה מגונה, הטרדה מינית והטרדת עד. רמון, אגב, לא הואשם בזה, אבל בפסק דינו הציגו השופטים חשדות כבדים לשיבוש הליכים, עדות שקר (הדחת עדים) וניסיון להטיית משפט.
שמעתי את תמיר מדברת הבוקר עם מרב מיכאלי ומבהירה את עמדתה. אפשר כמובן לטעון שהעמדה נתפרה בדיעבד וכדי להתאים לצרוף הנסיבות הנוכחי, אבל אפשר גם להאמין לה. לטענתה, כשרה בממשלה, וכאזרחית המדינה, היא מחוייבת להסכים להחלטות בית המשפט. לכן ההשתתפות בהפגנה והיציאה נגד עסקת הטיעון שמנעה מבית המשפט להכריע הכרעה אמיתית באישומים נגד קצב, ובאותה מידה, מכאן גם ההסכמה שרמון, לאחר שריצה את העונש שגזר עליו בית המשפט, ולאחר שבית המשפט גם קבע שאין קלון במעשיו, רשאי לחזור ולכהן כשר. היא אף חזרה והדגישה כמה פעמים שאם בית המשפט יזכה את קצב בסופו של התהליך היא תסכים להחלטה הזו.
אני אישית מתנגד בכל תוקף לחשיבה הזו, קשה לי להבין את הגישה לפיה הקריטריון היחיד לכשירותו של אדם לכהן כחבר בממשלה הוא ההחלטה המעורפלת של בית המשפט בדבר קלון, אבל אני מוכן להאמין לתמיר שזו אכן השקפת העולם שלה.
ועוד עניין אחד קטן, בית המשפט הרי לא באמת קבע שאין קלון במעשה מגונה, הוא קבע שבמעשה המגונה של רמון לא היה קלון. הרי אילו היה מפתח ידוע הקובע לאיו עבירה נלווה קלון ולאיזו לא, לא היה צורך בהחלטת בית המשפט לגבי רמון. כך שבהחלט ייתכן שבמקרה קצב יוחלט שלמעשים המגונים שלו נלווה גם קלון. מה גם שקצב אינו מואשם רק במעשה מגונה.
בוא נראה אפי, מה קורה היום – האם החיזבאללה לא נמצא בדרום לבנון? האם אין לחיזבאללה יותר כושר שיגור קטיושות? האם החיזבאללה נחלש בדעת הקהל הלבנונית, אחרי ששיקם להם את הכפרים שהרסנו? האם החיילים החטופים חזרו הביתה? ממממ. נדמה לי שיש סימוכין לטענה שמדובר בהרג מיותר אפטר דה פקט. אני טוענת, וטענתי שוב ושוב מאז תחילת המלחמה ועד היום, שהיו לכך גם סימוכין ביפור דה פקט. אתה מוזמן לקרוא דברים שכתבתי אז. אני עומדת עדיין מאחורי כל מילה.
אבל זה כמובן לא האישו כאן. האישו כאן הוא הצביעות. בן אדם שמחזיק בעמדות כמו יולי תמיר, ולו רק בעמדות הקומונסנסיות הפשוטות שהייתי מצפה ממנה, לפחות היה דורש התייעצויות נוספות, דעות נוספות ותחזיות נוספות, לפני שהיה נותן את אישורו למבצע כזה במחיר כזה. ובוודאי שלא היה נותן את אישורו, ואף חתום על המושן להכניס את ליברמן לממשלה. כמובן, כשזה נוח לה להצטרף ללינץ' על קצב ולא לגנות את אלו ששופכים את דמו בגין אונס שלא הוכח מעולם, ולהזכירנו, בכתב האישום מוכן קצב להודות רק במעשה מגונה – הרי רמון לימד אותנו שמעשה מגונה זה שטויות, אפילו קלון אין על זה – אז היא עושה את זה בשמחה ובפאתוס רב. כעת, כשאדם שהורשע בבית משפט במעשה מגונה עומד להפוך למשנה לראש הממשלה, איפה נעלמו המתלוננות, איפה נעלמה ההשתקה, איפה נעלמה המחאה? מה, הפרס שקיבל רמון על זה שדחף את לשונו לפיה של אישה מבלי לטרוח לבדוק קודם אם היא מעוניינת בכך, כפי שנקבע בפסק הדין, זה לא שולח מסר שמתלוננות כדאי שיתכופפו וישתקו (ולעניות דעתי, מסר אפילו יותר חזק מכתב האישום המופחת של קצב)? או שאולי כאן זה יעלה לה משהו, כאן נדרש ממנה לשלם איזשהו מחיר, כמו למשל אובדן הכיסא החמים והנוח, ולכן נאלמה הגברת דום.
אהלן אפי.
אני נוטה יותר לכיוון של הכוסית, ברשותך.
זה לא שאני חושב שאין בעיה בלבנון, ושסביר שכוח צבאי היה צריך להיות משולב בפיתרון. עם זאת, אני בפירוש חושב שדו"ח ווינוגרד כמו גם סממנים אחרים – מעידים על כישלון ניחרץ בהליך קבלת ההחלטות (והביצוע) של "מלחמת לבנות השניה".
יאללה, אחזור ללימודים.
הייתי מביע הסכמה מלאה למה שרשמת, אבל אני בהחלט מסתייג מהאופן שבו הצגת את המלחמה..