כשאני מסתכלת על כותרות העיתונים בזמן האחרון, איך לומר, אני מתחילה לפחד. אני לא יכולה למצוא סיבה אחרת לשטף הפרובוקציות, הדיסאינפורמציה, הדמגוגיה האינטרסנטית והשקופה וההסתה הגלויה שמתפרצת מעל גבי הדפים, חוץ מאשר דברים מאוד לא נעימים שתואמים מאוד מטרות קיצוניות של כל מיני גורמים לא נעימים.
אתמול, למשל, הופתעתי לגלות שבחירתו המחודשת של ארדואן לראשות ממשלת טורקיה הופיעה בכותרת ראשית של העיתון של המדינה, כאילו קרה כאן איזה משהו מדהים וחדשני, כאילו האיש כבר לא מכהן כראש ממשלה כבר חמש שנים, כאילו שהעובדה שהוא רצה למנות שופטים מוסלמים שמרנים היא בעייתית, לנוכח המינויים של בוש לבית המשפט העליון ותוצאותיהם בפועל. "הרעלות חוזרות", "טורקיה מתאסלמת", תמונות ענק דמגוגיות וכדומה – אפשר כמעט לחשוב שמישהו בעל אינטרס, נניח אחד סמי עופר שקצת אוכל שם חרא בזמן האחרון (חשב שזה ישראל. טעה), מושך בחוטים. או גורמים בתעשיית התיירות באילת שנמאס להם מהתחרות. ואולי בעלי אינטרסים אחרים שמעדיפים שנתעסק בלפחד גם מטורקיה מאשר בהם.
וזאת בלי להזכיר אפילו את השמועה בעלת התזמון המטריד בענייני איראן – סוריה, שהובילה, כמה לא מפתיע, לכותרת ראשית שבה ליברמן מציע להקים "ממשלת חירום".
***
אבל מילא הדברים האלו. מה שמטריד אותי באמת זה הסיקור העיתונאי של השביתה הכללית הממשמשת ובאה. מטריד מאוד, אפילו. בשנים האחרונות הזדמן לי לעקוב מדי פעם אחרי דיוני שכר בין איגודי עובדים ו"הסתדרויות" ובין ממשלות בכל מיני מקומות בעולם. לפעמים זה הגיע לשביתה כללית, לפעמים לא. מעולם לא ראיתי פער התחלתי כל כך מגוחך בין הצדדים. עיני מתחיל, כראוי לנקודת התחלה, מ-10.4%. האוצר מ-0.4%. כאילו, WTF? הם עושים צחוק? 0.4%, ועוד במשך שנתיים? אפילו באפריקה לא רואים כזאת רמת זלזול מצד הממשלה.
בכל מקום מתוקן מתקיימים דיוני שכר כאלו, בדרך כלל מדי שנה. לפעמים, כשהעוול פשוט גדול מדי, העובדים נפשם נוקעת, והם יוצאים לשביתה. זה הכלי החזק היחיד שיש בידיהם, האפשרות היחידה שלהם לומר "עד כאן". לא משתמשים בו בקלות, גם לא כאן, למרות מה שגורמים לכם לחשוב. בפעם האחרונה ששבתו כאן, בנובמבר, זה היה בגלל הלנת שכר ממושכת מצד השלטון המקומי (שביתה שניה באותו נושא, אגב. מה שמראה עד כמה השלטון בישראל מכבד את החוק בישראל, וממש לא מובן איך זה נגמר רק בשביתה כללית, ולא בהתקוממות המונית).
לפעמים, אגב, השביתה יכולה להימשך גם זמן רב. נגיד בדרום אפריקה – כמעט חודש. זה לא נעים לאף אחד, אבל זה חלק מכללי המשחק, של ביקוש ועצה, של משא ומתן. לפי כללי השוק החופשי לפחות, יחסי הכוחות בין העובדים והמעסיקים לא אמורים לנטות לשום כיוון מראש, אסור שתהיה הטעיה או פעולה כוחנית, התחרות צריכה להיות חופשית, ובאידיאל, המידע צריך להיות מושלם.
אבל מה קורה כאן? אני לא יכולה לקרוא לזה בשום שם אחר חוץ מהסתה. מפחידים את הציבור בפחדי סרק, קשקושים ודיסאינפורמציה. מצבם של העובדים במשק, עם כל הכבוד, חשוב יותר מהידיעה שהופיעה בעמוד הראשי של אחד העיתונים על הביטול האפשרי של חופשה בטורקיה של איזה שתי זאטוטות. איך אומרים, אוי אוי אוי. וכל מיני אינטרסנטים זורקים כל מיני סכומים מופרכים על "כמה תעלה השביתה למשק" (ואם כבר הזכרתי את זה, אני חייבת לציין שבאופן מוזר ביותר, יש זהות בין הסכום שהאוצר טוען שתעלה למשק העלאה של 1% בשכר עובדי המגזר הציבורי, ובין הסכום שטוענים התעשיינים שהמשק יפסיד לכל יום שביתה).
***
והדבר הכי גרוע כאן הוא הטרמינולוגיה הטכנוקרטית סותמת הפיות, שגם כאן, is having a field day. השביתה "תפגע בצמיחה". "אסור לפרוץ את מסגרת התקציב", ואם שואלים למה, אז עונים לך ש"זה יפגע בחלשים". ומישהו יכול להגיד משהו? הרי ברור לגמרי שכל מטרתה של המדינה היא השגה של איזשהו אחוז, ולא משנה מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. וברור שכל מטרתו של תקציב המדינה היא להיות שלם ולא פרוץ.
מישהו יכול לציין בפני הטוענים האלו שהחלשים ממילא נפגעו (או כמו שקוראים לזה בעולם, got passed over), והפגיעה אף חלחלה למעמד הביניים, שעליו נשענת כל כלכלה מוצלחת, למרות הצמיחה, ולמרות טענות ה"חלחול למטה" שלה? מישהו יכול לציין בפניהם שקשה להבין על איזה שוק חופשי ו-OECD הם מדברים, כשאין שום תחרות במשק בשום מגזר חשוב, ואיך בדיוק הם יכולים לדבר על הפרטות לפני שהסדירו את התנאי הכי בסיסי לכך שהפרטה בכלל תתרום למשהו?
מישהו יכול לשאול למה לעזאזל מדברים על פריצת תקציב כשקיים תת-ניצול בתקציב (למשל, כפי שהראה מחקר מעניין של איזו בחורה אחת, שמאז הפכה עורה. נפלאות הכסא), ועודפים גדולים? מישהו יכול לתהות לגבי שיקול הדעת והחלוקה התקציבית, או ההיגיון שבקיצוצים רוחביים? או אולי לתהות לגבי כל מיני שומנים שבהם לא נגעו לעומת בשר חי שבו קיצצו? ומישהו יכול לומר משהו על זה שהכלכלנים צריכים לשרת את המדינה ולסייע לה להשיג את מטרותיה ולהגשים את סדרי העדיפויות שלה, שלא הם קובעים? ואולי להעלות את התהיה מה הבעיה הגדולה כל כך בהסכם שכר קצת יותר גדול, הרי ידוע שכשמשכורות העובדים עולות, גדלה גם הצריכה הפרטית, רכיב חשוב מאוד בתמ"ג במדינות מערביות מתוקנות, שנחשב ליציב הרבה יותר מייצוא, עם כל הכבוד לתעשיינים?
השאלות האלו הן חשובות מאוד. הדיונים האלו נוגעים לאופיה של המדינה לא פחות מהדיונים בנושאי "יהודית ודמוקרטית". אבל הטכנוקרטים יגידו לך בתגובה ש"אתה לא מבין בכלכלה", ויוציאו עוד איזה גרף חסר משמעות או שנוי במחלוקת, יצביעו על משהו עם איזה פויינטר מתוחכם, ויגידו לך שזו ה-אמת שלפיה יישק דבר. זה במקרה הטוב. במקרה הגרוע יותר, יאשימו אותך ב"בולשביזם" בגלל שאמרת שצריך תחרות, כפי שקרה באופן מפתיע לראש הניאו-קונס במדינה, סטנלי פישר. רק כאן עוד קונים את זה בלי לשאול שאלות, שלא לומר – לצאת לרחובות.
וזה לא שעופר עיני הוא צדיק טהור ותמים בעיני. למעשה, אני חייבת לומר שאני לא סובלת אותו ואת הארגון שבראשו הוא עומד, שאינו נקי מהנגעים שפשו בכל המערכת כולה. אבל בשביתה הכללית הנוכחית, אם אכן תפרוץ, כשאתם תקועים בנתב"ג או עומדים מול משרד ממשלתי סגור, לא אותו אתם צריכים לקלל. האינטרסים שלו קרובים יותר לאינטרסים שלכם מאשר האינטרסים של הצד השני.
למרבה הצער, נראה, לפחות לפי הטוקבקיסטים, שמסע ההסתה נגד העובדים, באופן ספציפי – עובדי המגזר הציבורי, אלו שמאפשרים למדינה להמשיך ולהתקיים בפועל, אלו שרובם לא משתכרים משכורות גבוהות משלכם, דווקא מצליח. ואם זה כל כך מצליח, לא נראה שתהיה בעיה מיוחדת לעשות את "ממשלת החירום" הזאת שליברמן כל כך מעוניין בה. בכל זאת, כפי שאמרו התעשיינים בבנגלדש לאחר שבוטלו שם כל החירויות האזרחיות והושעו הבחירות במסגרת מצב חירום כזה, "מצב החירום טוב לעסקים". וכשהאמצעים הופכים למטרה, המטרה מקדשת את כל האמצעים.
אני בכלל רוצה לקחת את הדיון למקום אחר: כתבת על התיחסותה של התקשורת, ואני חושב שזו קשורה לשיח הציבורי בכלל.
– בארה"ב, רוב המראיינים נותנים למרואיין להציג את עמדתו, נותנים לו להגזים ולהפריז אם הוא רוצה בכך, נותנים לו "לקבור את עצמו", מבלי לקטוע אותו עם פירושים והערכות.
– גבי גזית הוא דוגמא נהדרת לאדם לא טפש שלא מסוגל לתת למרואיינים שלו לסיים משפט. הוא מאד מגמתי בבחירה שלו של מי ומתי לקטוע, ואם המרואיין רוצה לסיים את דבריו, אז ג"ג יפריע לו עד שיוותר. אני מקשיב הרבה לג"ג, והוא מסוגל, במשפטים כמו "סליחה, אבל באמת אין לנו זמן" או "הבנו את הדברים" למשוך דקות ארוכות שהיו יכולות לאפשר למרואיין לסיים את דבריו.
לפני שניתן יהיה לנהל מאבקים חברתיים לטובת עניין כלשהו, יהיה צורך לדעתי לשנות את האופן שבו מראיינים אנשים בתקשורת. כל תרבות הדיון בתקשורת שלנו תובעת שינוי.
–
מצטרף להמלצה של דניאל על המאמר של פרופ' רובינשטיין
דרך אגב, מאמר מעניין של אריאל רובינשטיין בנושא ההגמוניה של הכלכלנים הניאו ליברליים בשיח הציבורי.
דרך מוסיף
אמנם קצת באיחור, אבל לדעתי האישית, הכלכלה המתוכננת לא נכשלה בשל תכנון גרוע (כלומר, אולי גם בגלל זה, אבל לא בעיקר בגלל זה) אלא בשל העובדה שהיא נשענת על הנחות שגויות לגבי טבע האדם. אבל שוב, זו רק דעתי.
ואגב קיינס, ההתבטאות שלו אמנם משעשעת ומעמידה באור מגוחך משהו את כל היומרות הניאו-ליברליות, אלא שהוא היה הראשון להודות שקיימים הבדלים בין הטווח הארוך לבין הטווח הקצר, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו.
לרוע המזל, האופנות האלו לא "מתחלפות" כמו אופנה בלבוש. אף אחד לא מוותר על המקל בקלות.
האם לא יתכן שה"כלכלה המתוכננת" הלא מוצלחת היתה פשוט תולדה של תכנון גרוע? הרי כבר שנים ידוע שה"שוק החופשי" אינו ממש משהו שמתנהל מעצמו, בכל זאת, מעורבים בזה בני אדם, שהכללים האידיאליים שלו לא נראו מעולם במציאות האנושית, ושכפי שאמר איזה איש חכם אחד, in the long run, we're all dead.
היותה של "הכלכליסטיות" כל כך דומיננטיות כיום אינה שונה בהרבה מכך שפעם היתה דומיננטיות דתית, אחר כך משפטנית וכו' וכו'. זו אופנה חולפת, וככזו – גם היא תחלוף.
מה שכן, ההגמוניה היחסית של הזרם הניאו-ליברלי בכלכלה לא תחלוף כל כך מהר. ליתר דיוק, הפרדיגמה הזו תתחלף כאשר תקום אחת מוצלחת יותר או כאשר הנסיבות ישתנו במידה ניכרת, או שניהם. הכלכלה המתוכננת, אם בכלל יש דבר כזה, היא לא אלטרנטיבה מוצלחת, ומעולם לא היתה כזו, לפחות לא לטווח הארוך. כך שלא משם תבוא הישועה, לדעתי לפחות.
אני יכולה להמליץ לך על כמה כתבות שראויות להוצאת אגרסיות בצורה של טוקבק. לנוכח עומס הסוגריים המרובעים, נדמה לי שזה באמת יועיל… די לייאוש. יש חול.
אני חושבת שלא רמזתי לכך שמדובר בתופעה חדשה [ואם זה השתמע מדברי, אני מתנצלת על אי בהירותם].
מה שמעניין בתקופה האחרונה [בשנים האחרונות בואי נגיד בהערכה גסה], זו הגושפנקא שניתנה לכלכליסטיות להיות פני הכל. אידיאולוגיה שלטת שאינה מתביישת להשטיח את הכל לערכו של הכסף [כמו שהצביע על כך זימל כבר בראשיתה של המאה ה- 20, אבל אני לא בטוחה אם הוא תיאר לעצמו שזה יגיע עד הלום.].
וכן והביביזם וס. פישר מהווים רק קומץ לא מובחר של מסמלי העניין. כמו היו רוצים לומר, מי אמר עוני ולא קיבל איזה זאפטה שתעלים אותו מיד מפני השטח כי הוא באמת נורא מפריע לנו כאן לראות את הצמיחה [אני כנראה צריכה להגיב יותר בטוקבקים ב YNET להוציא אגרסיות 😉 ].
דובי, אם אתה ממש מתעקש, אז אני אזכיר את שביתת התחבורה הציבורית בטורונטו בשנה שעברה… טוב, נו, תשכח מזה. בכל מקרה, שם בטח תתעצבן פחות…
שרון – הכלכליסטיות הזאת לא נולדה אתמול, ולא הומצאה על ידי ביבי. והרומן ההדוק בין הניאו ליברליזם לביטחון גם הוא לא המצאה שלנו. וגם לא הטכנוקרטיה או ההשתלטות הגברית הלבנה עליה (ובענייני ביטחון אנחנו מבינות יותר?). הבעיה נמצאת לדעתי בגישת ה-IMF – פתרון אחד מתאים לכולם, וטו בד פור ריאליטי של רוב בני האדם. סטנלי פישר לא נמצא כאן סתם, בקיצור. אבל זה כמובן חורג בהרבה ממה שהפוסט הזה רק ניסה לגעת בו.
אני רק הערה מיואשת.
אני חושבת שבדלת האחורית של המציאות ה________ שלנו, הכלכלה הופכת להיות סוגיית הבטחון החדשה. כלומר, הכל יעשה לפי חלילה ועפ"י תפיסת מומחיה. שגם הם אגב, בדומה לביטחוניסטים, הם גברים לבנים פרופסיונאלים, שדואגים ביחוד לאזור האגן שלהם, אבל מסבירים את זה במונחים שלרוב הציבור נראים סבוכים מידי כדי להתווכח. מכיוון שסוגיית הבטחון טרם ירדה מהפרק, סוגיית הכלכלה לא לגמרי מחליפה את מקומה, אלא מצטופפת איתה יחד בראש סדר העדיפויות ובפריזמה המרכזית של אלו המנהלים את חיינו. אולם ההגיונות דומים וזולגים או מפעפעים מתחום זה לאחר.
בלשון המעטה ניתן אולי לומר כי אחרי שנים של בטחוניסטיות כושלת, אני לא בטוחה כמה עתיד יש לכלכליסטיות [הניאו ליבראלית] הנוכחית.
כן, ראיתי כבר. אבל זה במערב. מה אכפת לי מהמערב? 🙂
(דובי, מפגין סולידריות)
כי זה מידע סטטיסטי לאומי, לא פרטי. בגלל זה חוצפה. כמו כל שאר הדברים שהזכרת.
ומשהו קטן לדובי:
http://communities.canada.com/nationalpost/blogs/posted/archive/2007/07/24/strike-season-in-canada.aspx
למה חוצפה? למה זה יותר חוצפה מאשר לשלם 30 שקלים עבור גיליון הציונים המשוקלל שלך באוניברסיטה, או עבור ההיסטוריה של התשלומים שלך בשנים הקודמות? הלמ"ס הוא גוף מתוקצב ציבורית וככזה הוא מפרסם חלק מן החומרים שהוא אוסף ומעבד. בעבור חומרים אחרים שהוא לא מפרסם, את נדרשת לשלם. התשלום שלך משתתף במימון הפעילות של הלמ"ס. אם סדר העדיפויות במדינה היה אחר אולי לא היית נדרשת לשלם בעבור זה. אבל אז גם לא היו התנחלויות, או תקציב בטחון מנופח, או בעיות בחינוך וכו'. ככה זה.
אין לי יותר סימפטיה לעופר עיני ולהסתדרות משיש לך. ועדיין, אני חושבת שעדיף איתם מאשר בלעדיהם. אכן, במצב הנוכחי בישראל שביתה לא יכולה להשיג יותר מדי. מצד שני, את מה שכן יכול להשיג משהו, אף אחד לא מוכן לעשות. ולכן, למרות שבגדול אני מסכימה איתך, אני עדיין חושבת שהשביתה נחוצה, שההסתדרות נחוצה, ושעופר עיני נחוץ. כמובן עדיף שיהיו כאן איגודי עובדים כמו בשבדיה או בגרמניה, שבגלל שכוחם לא קטן מכוח המעסיקים, וזאת בגלל חקיקה ואכיפה שלה, הם לא ממש נזקקים לשביתות ברוב דיוני השכר (אם כי בגרמניה הם אוהבים לאיים. ואני לא מדברת כאן על המגזר הציבורי בכלל), וזה, אגב, הרבה יותר קרוב לשוק חופשי מאשר מה שיש כאן. ובכל מקרה, אפילו ההסתדרות עדיפה על היעדר מוחלט של איגודי עובדים. ולו רק בשביל התקווה שיום אחד שאר העובדים יתפסו את עצמם בידיים ויפסיקו לחכות לנס או לקבל בכניעה כל דמגוגיה ושקר שמוכרים להם אינטרסנטים שונים, ויחליפו אותה בגופים נורמלים יותר. בסך הכל, מה שעושים עובדי הנמלים או עובדים בעלי פריבילגיה אחרים בהסתדרות נמצא לגמרי בתוך זכותם החוקית להתאגד וזכותם העקרונית לשפר את מצבם. הבעיה לא נמצאת אצלם (כל זמן שהם לא מתדרדרים לשחיתות ואלימות), אלא אצלנו.
אולי שביתת הכורים בבריטניה דאז לא היתה משהו, אבל אני יכולה לתת לך דוגמאות לא מעטות לשביתות של השנים האחרונות שהשיגו את מה שרצו להשיג, בכל רחבי העולם, ברמות שונות של תוקפנות ואף אלימות. עובדי התחבורה הציבורית בניו-יורק, למשל, למרות שמנהיגיהם שילמו קצת, ולמרות שהתנהלותם היתה כרוכה בהפרת חוק, קיבלו בהסכם את כל מה שרצו, כולל יום מרטין לותר קינג כיום בחירה. כמובן ששום הסכם הוא לא הישג סופי ומוחלט. התמ"ג לא נשאר אותו דבר, האינפלציה לא נשארת אותו דבר, ולפעמים במדינות מתוקנות גם רמת החיים לא נשארת אותו הדבר, וגם השכר צריך לזוז מדי פעם.
זאת נראית לי ממש חוצפה שאין כדוגמתה שכדי להשיג נתוני שכר חציוניים צריך לשלם ללמ"ס. בפעם שעברה שניסיתי להשיג נתונים על שוק העבודה של ישראל (לא זוכרת אפילו מה, נדמה לי שזה היה רמות אבטלה היסטוריות), הלכתי לאתר של ה-ILO. דווקא היה די מוצלח.
שביתה, לדעתי, היא לא כלי מוצלח במיוחד להשגת תוצאות. לפחוות לא במקומותינו. שביתת הכורים בבריטניה בין השנים 1984-1985 היא דוגמא טובה לשביתה שלא עבדה. הכורים חזרו לעבודה שלהם ותאצ'ר הוכיחה מי לובש את המכנסיים בבית, סליחה על מטבע הלשון הבלתי פמיניסטי. אני נותן את הדוגמא הזו במכוון כי יש שיטענו, כמו אברהם דורון, שמדינת ישראל מנסה ליישם הלכה למעשה את התא'ריזם כאן אצלנו מזה עשר שנים לפחות (מאז שלהי תקופת רבין, בואי נאמר).
מה מועילה שביתה, אפילו עם הסכם שכר בסופה, לנוכח חוק ההסדרים? לנוכח ממשלות עולות ונופלות בקצב מזעזע? לנוכח רפורמות שמתחילות ועוברות בדרך עשרות שינויי חקיקה, בגלל אותם חילופי שלטון, שהופכים את הרפורמות לבלתי רלבנטיות, אוויליות וופוגעניות? בקיצור, אני לא בטוח ששביתה היא הדרך.
ויותר מזה, אני לא סובל את עופר עיני. אני, באופן אישי, לא סובל אותו. לא ממש אותו, למען האמת, כי אם את התפקיד שהוא מחזיק בו. כראש ההסתדרות, לפחות לפי יותר מדי המאמרים שקראתי השנה בנושא, הוא דואג לציבור מסוים ולציבור מסוים בלבד. כשם שההסתדרות הדירה בעבר את הפועלים הערבים ואחרי זה את האוכלוסיה המזרחית, כך היום היא מדירה אוכלוסיות אחרות. למשל, אלוהים יודע כמה העובדים שמרוויחים בישראל פחות משכר מינימום, פחות בהרבה משכר המינימום, לא זוכים לשום ייצוג על ידי ההסתדרות, ובוודאי שלא יזכו לראות בפירות השביתה, אם יהיו כאלה. מדוע עיני וההסתדרות לא דואגים לזכויותיהם, לא מנסים לפעול למען אכיפת החוק בתחום העבודה? אילו היה מקבל עיני את מבוקשו, כך אני סבור, היה דומם ולא מניף את קצה אצבעו למען אלה שזקוקים לו. אחרי הכל, החבר'ה בנמלים מסתדרים דווקא לא רע בכלל.
ולגבי שאלתך, מניין אפשר למצוא נתונים מעמיקים יותר בתחום השכר. התשובה פשוטה: הכל נמצא בידי הלמ"ס, רק שהם לא מפרסמים את הכל. אם את רוצה משהו מסוים (בהנחה שהם אספו את הנתונים מלכתחילה) את פשוט צריכה לשלם להם, זה הכל. אפשר ליצור איתם קשר והם יגידו לך מה המחיר. זה לא יותר מדי יקר, עד כמה שאני יודע.
1. אופציה מעניינת, מימון זר שאתה משיג בעצמך. לא שמעתי עליה עד היום.
2. לא אני מתכחשת לזה. עם ישראל מתכחש לזה. תקרא סקרים. או את הדמגוג אורי אורבך. תשעה באב לא מעניין את הישראלים. רק יום כיפור.
3. אני נורא אוהבת את העניין הזה, "לתאר סנריו". סובלימציה יפה.
4. אוקי, אני מקשיבה. מה האופציות הנוספות פרט לשביתה כללית כולל השבתת נתב"ג כדי להשיג את מה שעיני רוצה להשיג כאן?
בועז – מצב לא הגיוני, אבל זה המצב הקיים. זה באמת לא מצב שפוי, ולא מצב רצוי, והייתי מרחיקה לכת ואף אומרת – מצב מסוכן מאוד. אבל מי במדינה הזאת מוכן לתמוך בשביתה כללית של חודש, כמו שהיתה בדרום אפריקה, למשל? מי במדינה הזאת מוכן לעשות משהו כדי שהעובדים, ולא המושחתים שביניהם, יהיו "הצד החזק"? יש מה לעשות, יש איך לעשות את זה, יש מודלים, יש הכל. כל מה שחסר זה בדיוק מה שאמרת – נכונות. אצל הציבור הרחב, ז"א. לעיני דווקא נראה שיש נכונות, אם כי בלי גיבוי רחב, אין לו יכולת להחזיק אותה יותר מדי זמן.
אין כאן דבר כזה, סולידריות או מוכנות להקרבה. וזה מגיע עד לרמות הכי שפלות. לעשות שביתה אחרי תשעה באב זה שפל, אבל לא להילחם עד חורמה כדי שניצולי שואה עניים יוכלו לסיים את חייהם בכבוד (כי אנחנו הרי לא הולכים לרפא את העולם), ולהתעסק בדברים הקטנים שלנו בזמן שהכל כאן הולך לעזאזל, כל רמז לאנושיות, כל רמז לאכפתיות בסיסית, כל רמז לקיומו של משהו שאפשר לכנות אותו בשם "עם", כל יום עוד קצת, זה באמת יהודי מאוד, ובכלל לא שפל.
יונית, לפי מה שתיארת יש תמיד רק צד אחד חזק כאן: הצד שמתחייב ואח"כ מפר התחייבות. הצד הזה מרגיש שהוא לא מחוייב לכלום, שהוא השולט. זה מצב לא הגיוני. אני אומר – הם התחייבו למשהו ולא קיימו? או.קיי. שביתה. הם מתחייבים שוב לקיים את התנאים אם נחזור לעבודה? נה! כבר עשיתם את הטריק הזה, חזרנו לעבודה ואתם לא קיימתם את ההתחייבות. שבתנו, דרשנו 10% תוספת לשכר, אתם מתחייבים להעלות את השכר ב-10%. יופי. אז עכשיו תעלו את השכר ב-10%. כל עוד לא קיימתם את ההתחייבות אנחנו לא חוזרים לעבוד. לוקח לכם זמן לקיים את ההתחייבות? או.קיי. יש לנו זמן. תעשו כמיטב יכולתכם – אנחנו מחכים להעלאה בשכר ורק אז נחזור לעבוד. אנחנו מתחייבים לחזור לעבוד רק תמורת העלאה לש 10% בשכר ולא תמורת התחייבות להעלאה של 10% בשכר. אנחנו לא יכולים לקנות אוכל עם התחייבות, אנחנו רוצים שכר כדי לחזור לעבוד.
שוב – אין לי בעיה עם השביתה. אני אומר: או ששובתים עד שמקבלים את מה שרוצים (ולא מקבלים "התחייבות" – מקבלים את מה שרוצים) או שלא שובתים בכלל. אז תהיה שביתה ארוכה. אז קורבנות לא קשורים ישלמו את המחיר. אבל בסוף יצא מנצח. מישהו יקיים את ההתחייבות שלו.
השביתה אמורה להמשך עד להסכם, ואז להמשיך עד למימוש ההסכם ואז להסתיים – לא לפני. לא מקובל על ה"צד חזק"? בסדר. גם ככה אנחנו לא מסוגלים לחיות מהשכר שלנו, אז גם נעבוד וגם נשאר עם אותו שכר? ממש לא! אז מחכים עד שה"צד החזק" (כן, אני בכוונה לא מציין מי הצד החזק פה) יבין. ואם הוא לא מבין היום, הוא יבין מחר. ואם הוא לא יבין מחר – הוא יהיה זה שייפגע מהשביתה מחרתיים. ואם הוא לא במין מחרתיים אז הוא יבין בעוד חודש. אם אין לנו מה להפסיד אז אין לנו מה להפסיד. אם אנחנו דורשים שכר "סתם" או שובתים "סתם" אז כמובן שנחזור לעבודה ונתפשר (אבל זה לא המצב, נכון?). אז ממשיכים לשבות עד שיש תוצאה (ולא הבטחה).
אם אנחנו לא מסוגלים להגיע לנצחון, אין טעם לצאת למלחמה. במלחמה יפגעו גם חפים מפשע. במלחמה תמיד יהיה צד שיפסיד. אין סיבה שכולם ייצאו מפסידים. אם שובתים – שובתים למען מטרה מסויימת ולא מפסיקים עד שמגיעים אליה (וזה שרואים אותה מרחוק לא אומר שהגענו). אם אנחנו מראש אומרים שנעצור לפני שהגענו למה שרצינו, אז אין טעם להתחיל בכלל. צריכים להחליט מראש אם אנחנו אלו שמפסידים או אנחנו אלה שמנצחים, ולפעול רק אחרי שקיבלנו את ההחלטה מה אנחנו רוצים להיות. אם נקבל התחייבות, הרי ברור לנו כבר מה היא שווה (וגם יש לנו את הכוח להוכיח לצד השני מה שווה ההתחייבות שלו – הרי הוא בעצמו הפר אותה בעבר).
פעם אחת הולכים עד הסוף, מקבלים את ה-10% ורק אז חוזרים לעבוד. אז השנה היא 2010? או.קיי. אבל טיפלנו בבעיה לפחות עד 2020 (ואז כבר נצא לפנסיה ותהיה לנו שביתה אחרת). לא הגיע הזמן שה"צד החזק" יהיה סופסוף אנחנו? (ואם לא – אז גם בסדר – לא שובתים, ממשיכים לסבול ושובתים שוב, בכל שנה, וסובלים שוב, בכל שנה – עד 2020. וככה גם אחרים סובלים בגללנו, בגלל החולשה שלנו – עוד שנים רבות).
1. לא. אין בריחת מוחות. יש נסיון למצוא אנשים שיתמכו כלכלית בלימודים שלי. שהם כידוע, בתחום יהדות זמננו.
2. את יכולה לנסות להתכחש לזה כמה שתרצי אבל מדינת ישראל היא עדיין מדינה עם אוכלוסיה יהודית גדולה שלא טסה בימים בין המיצרים וכעת לאחר ט' באב – כן יכולה. הנק' הזו מאוד רלבנטית. ציבור גדול תכנן לטוס באותו התאריך – תאריך ההשבתה ממש לא מקרי.
3. תגידי לי, את בסדר? איום באלימות. בסה"כ תיארתי סנריו די אפשרי בו עופר עיני יבקר בנתב"ג המושבת וההמון הזועם לא יהיה מרוצה מהביקור. נראה לך שאני אדם אלים? אני בקושי מסוגל להעיף פידים מגרייפס.
4. ברור לי לגמרי שהמאבק הוא מוצדק אני פשוט לא מסכים לאמצעים. המטרה הספציפית הזו אינה מקדשת אותם. זה הכל.
חבל שאתה לא הולך לעשות את זה, ומצד שני, אף אחד לא מבקש ממך את זה. כל העניין כאן הוא לרפא את המדינה שלך ולהציל את הילדים שלך. וחבל שאתה לא מדבר על אולמרט, כי הוא המטרה שלך. ומצד שני, אם כבר הגעת למצב של בריחת מוחות, אז כנראה שכבר ממש לא אכפת לך. אני, לרוע המזל, עוד לא לגמרי שם. עוד קצת אכפת לי מהמקום הזה.
מה אגב כל כך שפל בעיתוי אחרי ט' באב? או שזו סתם דמגוגיה פסאודו-יהודית כדי לנסות ולהדגיש נקודה לא רלוונטית בצורה של זעזוע? ושאני אבין, אתה איימת כאן אצלי בבלוג באלימות נגד עופר עיני?
אגב, לא רק לו יש שליטה אקטיבית בחייך. גם לחברים מהאוצר, שבהם אפילו הפרומיל שבחר בעיני לא בחר. למעשה, ההשפעה שלהם על חייך כנראה הובילה אותך לנסות ולמכור את רעיונותיך לאנשים שאתה לא מכיר. זה די עצוב, להיכנע ככה בצורה כל כך חסרת ביקורתיות להסתה כל כך שקופה.
כ.
אני לא הולך לרפא את העולם ולהציל את כל הילדים החולים באפריקה.
מר עיני וחבריו הבריונים יכלו לפעול בדרך יצירתית. אולי להשבית את הכנסת או את השירותים באזור המגורים של הח"כים בוועדת האוצר. באמת שרק צריך לרצות.
עופר עיני הוא יו"ר ההסתדרות ונבחר ע"י חבריה. מהי כמותם?
אני לא בחרתי בו. הוא לא מייצג אותי. ועם זאת, יש לו שליטה אקטיבית בחיי.
אני לא מוכן להתייפיף ולוותר על טיעון החופשה. זה אולי נשמע צ'יזי, אבל כסף שנחסך במשך חודשים לטיולי בר מצווה לא יחזור. עם כל הכבוד למסעודה שגוועת ברעב – יש עוד צרות בעולם. אם אני אחשוב רק על הצרות ה"גדולות" – אני לא אצא מזה כי לא אוכל לפתור אותן. לכל אחד יש את הצרות שלו. וכן, כרגע ההשבתה של נתב"ג היא הצרה שלי. אני יושב על התזה שלי כבר 3 חודשים ומנסה לראות איך אני מוכר אותה באנגלית לאנשים שמעולם לא פגשתי. יש לי פגישות שנקבעו מראש לפני כמה שבועות. הנזק הוא לא רק לכיס שלי כרגע. הוא לעתיד שלי.
אני באמת לא מבין כיצד השבתה פתאומית בשיא עונת התיירות (במיוחד אחרי ט' באב במדינת ישראל. זה כל כך שפל שזה מבחיל) תסייע למאבק ההסתדרות. באמת שלא. נשגב מבינתי. הטיפ שלי לעופר עיני הוא להתרחק מנתב"ג אחרת הוא לא ייצא משם בשלום.
הטענה היחידה שיש לי כלפי המדינה כרגע היא שהחוק נותן יותר מדי חוק לאדם שלא מייצג אחוז דו ספרתי מהציבור (ולא. אני לא מדבר על אולמרט).
זו מטרה קצת קשה להשגה כשהממשל מתחייב כל הזמן, אבל לא מקיים אף התחייבות, ומצפצף על בית המשפט. תיקח לדוגמא את עניין ניצולי השואה העניים. לפני כמה חודשים הבטיח אולמרט חגיגית שהעניין יפתר? אתה חושב שהוא נפתר? תיקח לדוגמא את עניין הסטודנטים. חתמו על הסכם, וחודשיים אחר כך לא נשאר ממנו כלום. תיקח לדוגמא את האבסורד המדהים שבלחוקק חוק חינוך חובה עד סוף י"ב, אבל לא להיות מוכנים לממן אותו. איזו ברירה יש, כשהציבור אולי מסכים אבל בעיקר עסוק בקיטורים על ענייניו האישיים, ולא מוכן באמת להתגייס כדי לעשות משהו שיכריח את העלובים האלו לעמוד בהתחייבויותיהם? אם כולנו נשבית את כל המשק במשך יום אחד, לא רק עיני והחברים שלו, ואז עוד יום אחד, ועוד יום אחד, בכל פעם שההתחייבות תופר, אולי אז אפשר יהיה לצאת מנצחים מהעניין הזה. יש מצבים שדורשים מבן אדם לשים בצד את השיקולים האישיים, לפחות לזמן מסוים, ולצאת ולעמוד בכיכר עד שהעניין יבוא לאיזשהו פתרון אמיתי. אחרת אתה באמת מדבר על ג'ונגל, ואז הכל פתוח והכל מותר, ואף אחד לא מחוייב לשום דבר, ואין מה להתלונן על זה שמי שחזק משתמש בכוחו.
שוקי – השביתה תכלול גם את נתב"ג, רק ששם זה יתחיל באיחור של יום (מיום חמישי). אביעד אמור לטוס ביום שני אז עדיין הוא לא יכול לנשום לרווחה עדיין (ויונית – הוא לא טס למטרת חופשה, הוא מחפש ספונסר לשכ"ל, שזה אומר גם אוכל לילדים שלו מחר. ישנם גם אנשים נוספים שאמורים לטוס למטרת עסקים ולא למטרת בילוי והשביתה הזו פוגעת גם בהם).
כפי שאמר הערב מר עייני, שביתה היא לא המטרה אלא האמצעי. גם את, יונית, ציינת בפוסט הזה ששביתה היא הכלי החזק היחיד שיש בידי השובתים (עובדים, נכים, סטודנטים או מה שלא יהיה). מה שלא יהיה שביתה פוגעת גם בחפים ("פגיעה בחלשים" קראת לזה). רוצים לשבות? בסדר, אחלה. המון בהצלחה שתהיה לשובתים. אני לא עובד במגזר הציבורי אבל אני מוכן לשלם את המחיר עבורם. שישבתו – אבל שלא יוותרו.
דבר אחד ברור שלמדנו מהמלחמה האחרונה בצפון הוא שצריך להיות מנצח ברור. גם במלחמה נפגעו חפים מפשע, משני הצדדים. זה מחיר ששולם (לשוא לדעתי – אבל הוא כבר שולם) בסופו של דבר אין אף אחד שיצא מנצח במלחמה, ואם אין מנצח – כל הצדדים יצאו מופסדים. אם העובדים רוצים להלחם עבור משהו שמגיע להם – זכותם. שישבתו. אבל שלא ישברו שביתה עד שהם לא מקבלים את מה שהם רוצים. שלא יתפשרו. הם רוצים העלאה של 10%? שישבתו עד שהם יקבלו מה שהם רוצים. שישבתו חודש, שישבתו שנה, שישבתו עשור. אני מוכן לשלם את המחיר הזה עבורם. אני מוכן לפנות את האשפה ברחוב שלי עצמאית לאן שצריך ולוותר על שירותים רבים שפוגעים באיכות החיים שלי למענם. אבל כשהם מחליטים לסיים את השביתה – שיסיימו אותה בצורה ברורה. שלא יחליטו כמה חודשים אח"כ (או כמה שנים אח"כ) שדפקו אותם במו"מ ושהם חושבים שמגיע להם יותר.
כי זה מה שמרגיז את רוב האזרחים שנדפקים מהשביתה הזו יותר מכל – זו לא השביתה שמרגיזה, כי כולם מבינים את התסכול של מי שאין לו אוכל לתת לילדים שלו. מה שמרגיז הוא שזה קורה כל-כך הרבה, ותמיד בעיתוי הכי לא נכון (מורים ששובתים בדיוק בתחילת שנת הלימודים כאילו שהם לא יכלו לבוא בדרישות במשך כל שנת הלימודים, עובדי מדינה ששובתים דוקא בעונת התיירות למרות שהם בעצמם טוענים שדופקים אותם כבר מעל לשנתיים וכד'). אז שוב שובתים, ושוב מישהו נכנע, ושוב יש "עסקת טיעון" ושוב אין מנצח ברור (ושוב – אם אין מנצח, יש רק מפסידים, וחלקם לא קשורים למצב בכלל והם רק קורבנות שלו).
רוצים לשבות? אחלה, תשבתו. אבל תגמרו את השביתה במצב שיש הסכמה ברורה. שלא שובתים שוב בקיץ הבא. שלא שובתים שוב גם בקיץ שיבוא אחריו. שיהיה מנצח ולא עוד "עסקת טיעון" שתחזור אלינו כמו בומרנג כמה חודשים אח"כ.
אביעד יקירי, עם כל הכבוד למצוקותיך, איך יראה שוק העבודה בישראל ומה יהיה מצבם של העובדים, בעיקר אלו שלא רק שלא חושבים על חופשה שנתית, אלא שואלים את עצמם מאיפה ישיגו אוכל לילדים מחר כי לא שילמו להם משכורת איזה שנה, נראה לי קצת יותר חשוב. אז, לא, אני לגמרי לא צוחקת. אתה לא רוצה לאבד את כספך? תתחיל לפעול נגד זלזול הממשלה באזרחי המדינה הזאת, שגם מאפשר לחברות התעופה לפעול בשוק כמעט נטול תחרות, ולא לנקוט בפעולות הנחוצות, למשל, נגד הרדיו הפירטי, מה שגורם לחברות הזרות שעוד איכשהו מגיעות לכאן לרצות לוותר. שלא לומר שהזלזול הזה בחוק, כשהוא בא מלמעלה, מאפשר גם לחברות שמהן רכשת את חופשתך לדפוק אותך ולגזול את כספך גם כשאין שביתה. אני בטוחה שגם אתה שמעת סיפורים.
ודובי – אני בהחלט יכולה להבין את רצונך העז להתחפף מכאן כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות בעיות, ואגב, רציתי לומר כבר מזמן שאני מאחלת לך הצלחה רבה בדרכך החדשה, אבל שוב, הפעם, בניגוד למשל למה שקרה בזמן הבחירות להסתדרות, לא על ההסתדרות צריך לצאת הקצף.
יוסי, בנוסף לשטיגליץ, הייתי ממליצה לך גם על אמרטיה סן, גם כן, זוכה פרס נובל, אבל זה לא לגמרי למתחילים. אני קראתי את inequality reexamined שלו. מלא מונחים טכניים, אבל מרתק. שטיגליץ באמת נראה לי כמו משהו הרבה יותר ידידותי לסביבה. ויש גם תרגום לעברית.
לכלכלן – אני אמצא את הרבע שעה. בנוגע לשכר, גם לי נדמה שבדיקת שכר חציוני תהיה יותר הגיונית. למעשה, הייתי מאוד רוצה להשיג נתונים כאלו. אתה יודע אם יש כאלו באיזשהו מקום?
בכל מקרה, אין לי שום ספק שגם במגזר הציבורי וגם בהסתדרות יש הרבה מאוד מקום להתייעלות, הרבה מאוד שחיתות והרבה מאוד שומן, רק שאיפשהו נראה שבכל פעם שעושים שם איזשהו צעד ראווה שקורא לעצמו "רפורמה", השמנים משמינים, והרזים מרזים עוד קצת. וזה בתוך המגזר הציבורי עצמו.
ולגורביץ:
כל אחד מאלה יעשה את העבודה. אם כי אני מכיר רק את גרסת המקרו.
גורביץ' – באת למקום הנכון: "אי נחת בגלובליזציה", ספרו של זוכה פרס נובל ג'וזף שטיגליץ.
ספר מהשנים האחרונות, עדכני, רציני, חד ומשכיל מאד.
אביעד – לרווחתך, השביתה לא תכלול את נתב"ג.
אני חושב שזה מעשה נכון. אני גם חושב שזה מהלך מבריק מצד ההסתדרות, משום שמערך יחסי הציבור המשומן של משרד האוצר השקיע את כל משאביו בנושא נתב"ג. עופר עיני יצבור הרבה נקודות בציבור על ה"הקלה" הזו.
מעבר לעניין הפעוט הזה, אני מסכים לגמרי עם יונית – זו שביתה מוצדקת, ואם מישהו נפגע ממנה הוא צריך להאשים את פקידות האוצר שעושה צחוק מאנשים ופוגעת בעשרות אלפי משפחות.
אני לא יודע אם זו הסתה, אבל יהיה לי קשה להתחייב לזה.
בכל אופן, שווה לך לקרוא את המאמר הזה של אברהם דורון אם יש לך איזה רבע שעה. אני כמעט ולא מסכים עם מילה ממה שהוא כותב, בוודאי לא עם השפה שלו ועם האופן שבו הוא מציג את זה. אבל אולי זה עוזר להסביר איך הגענו עד הלום.
ואגב, אם אני מבין נכון את הלוח הזה של הלמ"ס, הרי שבמגזר הציבורי מרוויחים לא רע בכלל, בממוצע (ואני אומר לך את זה בתור מי שעובד במגזר הציבורי ומשתכר גרוע מאד, אבל מסתכל סביב). אלא שגם פה, לדעתי, הממוצע מטעה, וראוי היה לבדוק את השכר החציוני.
היום גבי גזית דיבר על זה בתוכנית שלו ב-103 FM. הוא התלונן על העיתונים הגדולים שמדברים על השביתה במונחים של "אוי איזו זוועה, הלכה החופשה שלנו", והעלה לשידור מישהו שעובד במועצה המקומית של קרית מלאכי. הראיון התחיל כמתוכנן עם תלונות על ההצעה המעליבה של האוצר והמשכורות הנמוכות של עובדי מדינה, אבל אז המרואיין הפתיע והתחיל לתקוף את עיני ואת השביתה והגדיר אותה כ"חרטא ברטא", כי בכלל לא צריך לטפל בהעלאת השכר המזערית הזאת, שתגיע ברובה דווקא לעובדי המדינה שמרוויחים יפה (כי ההעלאה היא באחוזים ולא דיפרנציאלית – כלומר, היא רגרסיבית), ומה שצריך לתקן הוא בכלל דרגות השכר ושנות הותק הנדרשות לקידום בהן.
גזית הופתע מאוד, ולא ממש נתן לאיש לפרט בנושא, וחבל. הוא הזמין מרואיין צפוי והוא רצה לשמוע ממנו דברים מסויימים, אבל האיש הפתיע אותו והעלה משהו חדש, וגזית לא ידע איך להתמודד עם זה.
That said, אני אתחרע להסתדרות הזו על התחת אם השביתה תמשך שבוע והטיסה שלי לקנדה תתבטל.
אוי אוי אוי?
בבקשה תגידי לי שאת צוחקת.
את יודעת כמה קשה לגמור את החודש בישראל?
את יודעת כמה אנשים מחכים לחופשה השנתית בקיץ?
את יודעת שאף אחד לא יחזיר להם את הכסף בחזרה?
לי עומדים לרדת לטמיון 630 דולר. זה בערך 2,500 ש"ח. יילכו. יילכו ולא יחזרו.
אוי אוי אוי?
לי כן חסר הכסף הזה. אני עדיין לא מרוויח מספיק כדי להרשות לעצמי לומר "אוי אוי אוי".
מבין היטב את התסכול. מישהו יכול להמליץ על ספר רציני למתחילים בכלכלה לא-פרידמנית?