לאורי קציר בבלוגו "אפלטון" היתה ביקורת די חריפה על הדברים שכתבתי בפוסט הקודם. בהתחלה חשבתי לכתוב אצלו תגובה, אבל מאחר והיה לי יותר מדי מה לכתוב בתגובה, אני מעדיפה לעלות את זה כפוסט.
למי שאין כוח לקרוא את פוסטו הדי ממושך של קציר, אני אסכם את עיקרי הביקורת:
- אני "מהפכנית".
- הממשלה אינה חונטה לפי הפירוש ההיסטורי של המילה "חונטה".
- ההקצנה שעשיתי נותנת לגיטימציה לתפיסת עולם קיצונית "כמעט אנארכית לפי טבעה", ועוד שניה תשווה את כלא קציעות לאושוויץ. והיא גם מיותרת.
- אני מנסה לעשות דה-לגיטימציה לצבא, ולממסד באופן כללי (ז"א, שוב, אני אנרכיסטית).
- אני משתמשת במילה "פאשיזם" ככינוי גנאי, מבלי לברר את משמעותו ולהתעמת עימה. (וכאן הוא לוקח חלק מאוד מסוים ומצומצם מהגדרת הפאשיזם, ש"גורס כי לא כל בני האדם נולדו שווים ולפיכך ישנם אנשים שנולדו לעבוד את המדינה וישנם כאלו שפטורים מכך", וטוען שדווקא מה שאמרתי הולם את התפיסה).
ולהלן תגובתי לדברים:
זו ביקורת מעניינת, ואני שמחה עליה, אלא שנדמה לי שהיא קצת מוציאה את דברי מהקשרם. הדברים שכתבתי היו אכן חריפים, ואכן נכתבו בכעס רב, אלא שהפרשנות שלך אותם היא פשוט לא קשורה להבנת המציאות שלי, ולדברים רבים ואחרים שכתבתי שוב ושוב. כולל הטענה המפורשת מאוד שטענתי פעמים רבות, שאינני מאמינה במהפכות ו/או במהפכנות, אלא בניסיונות לרוקן את הים עם כפית. אני מסכימה איתך שהשימוש במילה "חונטה" היה אולי מיותר, מאחר ובאמת לא מדובר כאן בחונטה במובן הליטרלי או ההיסטורי של המילה. עם זאת, לדעתי, הדמוקרטיה הישראלית אינה קיימת יותר, מעבר לרמת מראית העין, והבחירות כאן הן פיקציה, שבהן אינך יכול באמת לבחור באלטרנטיבה שיכולה להביא שינוי אמיתי (אם כי לא "מהפכה").
ה"חונטה" שעליה דיברתי אכן לא תפסה את השלטון בכוח, אלא בכחש ותוך כדי ניצול של נסיבות שבהן קיימת חולשה דמוקרטית, בורות וייאוש עמוק. זה קשור לתפיסת הדמוקרטיה שלי, שאותה פירטתי בפוסט אחר, שאולי תרצה לקרוא כדי להעמיק ולבסס את ביקורתך (גם התגובות רלוונטיות). הרעיון אינו מבוסס על רעיון האמנה החברתית, אלא על רעיון מדינת השירות והרעיון האנטי-טוטליטרי והאנטי-פאשיסטי. הרעיון לא קורא גם להחריב את הצבא, אם כי אני יכולה להבין איך מי שקורא את הדברים קריאה פשטנית וחסרת הקשר יכול לפרש אותם כך. כאן, באופן ספציפי, הרעיון אפילו לא קורא להחלפת הראשים, אלא לשינוי התפיסה ולשינוי הנורמות שמאפשרות להם לדבר כפי שהם מדברים ולנהוג כפי שהם נוהגים.
אני חולקת על דעתך שההקצנה הזאת מיותרת, מאחר ואני רואה כאן תהליכים, שבעיני הם מאוד מסוכנים, של שקיעה לוויתור פורמלי על הדמוקרטיה. באופן רגיל, הייתי מעדיפה לא להקצין, מאחר ואני יודעת היטב מה ערכם של קמפיינים של זעזוע. אך מה אני אגיד לך, הייאוש שבו שרוי הציבור בישראל מייאש אותי, ומאוד קשה לי לראות את ראשי הצבא ומערכת הביטחון (שכבר לפני שנים רבות נחשפתי לניפוח, לצביעות, לגועל ולטיפשות ששוררת במערכות האלו) עושים את הדבר הבזוי ביותר בעיני, ומנסים לפתור בעיה עמוקה ויסודית באמצעות שיטת ה"הפרד ומשול" ו"הסת אדם כנגד רעהו", כפי שכתבתי באותו מאמר בדיוק, צעדים שחוץ מלעורר שנאה וליצור קרקע פוריה להתפתחות של פאשיזם, אין בהם שום דבר. היה נדמה לי, בעוונותי, שאני לפחות לא יכולה לעבור על הדברים האלו לסדר היום, ולהתייחס אליהם בשאננות, קלות דעת וזלזול, וחשתי בצורך בתגובה חריפה יותר מהאמצעים הספרותיים שבהם אני משתמשת בדרך כלל.
עם זאת, בעניין ההשוואות לשואה אני מחזיקה במדיניות שונה, שגורסת שזה מיותר להשוות את קציעות לאושוויץ, מצד אחד, אך מנגד כדאי מאוד לעסוק בימיה האחרונים של רפובליקת וויימאר, לפרטי פרטים, כדי שאם יש חשש שאנחנו נמצאים במסלול התרסקות דומה, נוכל אולי לעצור אותו לפני שיתרחש. הסיסמא שלי בעניין היא שאם אי אפשר להשוות אז אי אפשר ללמוד, ואם אי אפשר ללמוד, אז אי אפשר למנוע.
"פאשיזם" אצלי, אגב, אינו "כינוי גנאי", אלא מושג שמתייחס לאידיאולוגיה מוזמנת, שגורסת, לפחות לפי הגדרתו של מוסוליני מ-1932, כי "בסיס הפאשיזם הוא התפיסה של המדינה, אופייה, חובתה ומטרתה. הפאשיזם תופס את המדינה כמוחלט, שלעומתו כל הפרטים או הקבוצות הם יחסיים, ונתפסים רק לפי יחסם למדינה… המדינה הפאשיסטית מארגנת את האומה, אך מותירה שולי חירות מספקים לפרט. מהאחרון (הפרט) נשלל כל החופש חסר התועלת ובעל הפוטנציאל להזיק, והוא שומר רק על החופש החיוני…הכוח המחליט בשאלה זו (מה חיוני ומה לא) לא יכול להיות הפרט, אלא המדינה בלבד".
לסיכום, אני רוצה לומר שאין לי שום רצון לעשות דה לגיטימציה לצבא. הצבא עושה את זה די טוב בעצמו. מה שאני בהחלט רוצה לעשות לו דה-לגיטימציה זו הגישה הזאת, של בואו נמצא את השעיר לעזאזל התורן שלנו, דהיינו, המשתמטים, בואו נפצל עוד את הציבור המפוצל, בואו נפגע עוד קצת בסולידריות ונטען שאנחנו רוצים לשקם אותה. זו תפיסה אולי לא של חונטה, אבל בוודאי של אליטה, ואליטה לא לגיטימית. מה שמטריד אותי הם ההסתה, השקרים, הכזב והצביעות. אני מוכנה לקבל את זה שאולי לא עשיתי את זה בצורה הטובה ביותר שאני יכולה לעשות בעת כעסי, ושנתתי יותר מדי פתח לפרשנויות פשטניות, שטחיות ודמגוגיות שהופכות את דברי לאותו דבר שנגדו הם יוצאים, כנהוג במחוזותינו. מה לעשות, אף אחד אינו מושלם. (ואגב, לפי נתוני הצבא שפירט מקס הזועם, לא קיימת בכלל תופעת השתמטות).
ולכלכלן (סליחה, כמעט פספסתי את תגובתך) – יכול להיות. סמית' הוא לא תחום העניין שלי, וקראתי רק חלקים מצומצמים ביותר מעושר העמים ומהתיאוריה של הרגשות המוסריים (או איך שלא קוראים לזה בעברית) (וכל כך הרבה חומרים אחרים נדחסו למוח שלי מאז, שאני לא יכולה לומר שאני זוכרת משהו בבירור…). ובכל זאת, ממה שאני יודעת עליו, אני חושבת שדווקא אלו שקוראים לעצמם תומכיו הגדולים ביותר הם אלו שעושים לו את העוול הרב ביותר, ושכמו במקרה של מארקס, גם הוא לא יכול היה לחזות את העתיד, למרות שכוונותיו היו טובות…
מיו – הרשה לי לזעזע אותך בגילוי המרעיש שלאנשים שאתה פוגש אין ערך סטטיסטי, והם אינם מלמדים על תופעה. הטענה שלך זהה לטענה "כמה מחברי הטובים ביותר הם ערבים", או "יש חבר קיבוץ אחד שמטפל בילדים ועושה כביסה". אני, בשירותי הצבאי, נתקלתי בדברים אחרים לגמרי, שכן היה להם ערך סטטיסטי. מדובר במערכת מושחתת, מסואבת ורקובה, מנופחת ברמה שאי אפשר להאמין, שמנצלת את כוח האדם שלה בצורה מחורבנת, ושבדרך כלל מי שמגיע בה למעלה – מי שנשאר – הוא לא בדיוק זה שיכול להוביל אותה לכיוונים טובים, וגם לא מוביל אותה לכיוונים טובים. מה אני אגיד לך, הלוואי שאתה וחבריך הייתם השלד של הצבא. האמת היא שאתם רק "בשר התותחים" הלא מוערך שלו. ולא על ידי, אלא על ידי אותם אלו שגם מגנים את המשתמטים. אותו אלוף יקר שהגה את התוכנית המופלאה לאיסוף מידע על תיכוניסטים כדי לזהות סיכון להשתמטות הוא גם אותו אלוף שטען אחרי המלחמה האחרונה שהפסדנו כי אכפת לנו יותר מדי מחיי החיילים. אז אלי אתה בא בטענות?
חוץ מזה, אתה אומר שהצבא הוא מערכת מוזרה שמחייבת ציות. זה נכון, אבל לא נכון אבסולוטית. לפחות לא במדינות דמוקרטיות. לגבי סרבנות מצפון, גם אם אתה לא משתתף בה, או לא חולק במצפונו של מי שמשתתף בה, יש בה ערך רב מאוד, ערך דמוקרטי חיוני, מאחר והיא, לפחות במצב של דמוקרטיה מתפקדת, מעוררת את הדיון הציבורי, את המחלוקת הציבורית, את כל מה שמפרה ומחזק ומשפר את המדינה הדמוקרטית. וחוזק כלפי פנים, מה לעשות, הוא גם חוזק כלפי חוץ, ולא מדובר בחוזק במובן הפאשיסטי והאחיד של המילה. זה מה שאוייבינו לא מבינים, היתרון הכי גדול שלנו עליהם, ומה שאנחנו, בעקבותיהם, מאבדים את ביטחוננו ומוותרים עליו בקלות רבה מדי.
פרט לכך, ברמה הכי בסיסית, יש לך את המושג של "פקודה בלתי חוקית בעליל", שלמעשה אתה מחוייב שלא לציית לה, ז"א, שהחוק דורש ממך, גם במעמדך כחייל, להפעיל מידה מסויימת של שיקול דעת ולא לבצע, נניח, פשעי מלחמה. וחוץ מזה, מאחר ומדובר במדינה דמוקרטית וחופשית שבה האזרחים אמורים לפחות לחשוב, אתה לא "צריך" למלא שום דבר. בכל מקרה, גם אם אתה מספר לעצמך את סיפור ה"צריך", זה עדיין בחירה. בין אם זה בגלל שאתה מסכים, או בגלל שאתה לא מסכים אבל מפחד מכלא, ממחיר חברתי או מכל דבר אחר, או חושב שלצבא יש ערך בפני עצמו ולכן לא צריך למוטט אותו, או אפילו לפעול לשנותו מהיסוד.
בעיני, לצבא אין ערך בפני עצמו, מעבר לערכו כמוסד שנועד להגן על אזרחי המדינה הדמוקרטית, ולכן בעיני הצבא הוא גוף שצריך להיות פתוח לביקורת, ושחייב להיות מורכב מאנשים חושבים, מאנשים רציונלים, מאנשים מקצועיים, ומאנשים ערכיים. וחוץ מזה, אתה טוען שהציות שלך לפקודות טיפשיות הוא "ציות פקוח עיניים של אנשים שעושים הכל למנוע טיפשות בלי למוטט את היסודות של הצבא". ואני שואלת – ומה אם כל מה שאתה עושה לא מונע את הטיפשות, והטיפשות עולה בחיי אדם, או פוגעת בביטחון המדינה במובן הרחב של המילה? הרי מקרים כאלו הם מקרים שבהם המערכת פועלת נגד עצמה. האם ציות זה היסוד היחיד שעליו עומד הצבא? או שמא יש שם עוד כמה יסודות, שיתכן שאף חשובים יותר מהיסוד הזה, שכשהם נפגעים, אולי עדיף "למוטט" את היסודות הקיימים ולכונן במקומם יסודות חדשים?
כמובן שזה דיון הרבה יותר מורכב שלא לגמרי קשור לדיון הקודם (אם כי גם לא לגמרי מנותק ממנו), שכפי שנראה אין בינינו מחלוקת גדולה לגביו, למרות שנראה שיש לך איזושהי בעיה עם "תמונת המראה" שהצגתי לדברים של מקדמי הבושה. אני הייתי רוצה, וזו היתה הפואנטה אולי גם של ההקצנה הזאת, שיתעוררו דיונים כאלו בכל מקום, ושההתלבטויות האלו יצאו החוצה בצורה הכי גלויה והמונית, כך שאנשים כמו ברק ואשכנזי ידעו שהם לא יכולים לפתור את העניין באמצעות השעיר לעזאזל הפשוט, ויאלצו לספק פתרונות רציניים יותר. זה ברמת "ריקון הים עם כפית". ברמה האישית שעליה דיברת (להשתכנע ולא ללכת וכו'), אני, כאומרת הדברים, לא נמצאת במצב שונה משלך (במקום שונה ובהתלבטות שונה, אבל במהות דומה). רק דיונים מהסוג הזה, ומהסוג שהתעורר עם אורי קציר ומסוגים נוספים ממשיכים להחזיק אצלי איזה שביב של אש קטנה של תקווה.
תשמע.
צבא זה סוג מוזר של פעילות אנושית.
הוא מחייב ציות.
בתור אזרח במשך 325 ימים בשנה יש לי דעה מוצקה על מה צריך הצבא לעשות. אני מקדם את הדעה שלי בכל מני דרכים ומנסה כמיטב יכולתי למשוך את המדינה (שתפעיל את הצבא שלה…) לכיוון שלי.
יש לי אח לנשק שעושה אותו הדבר במה שנראה (במבט שטחי) כמו הכיוון השני.
כשאנחנו חיילים אנחנו ממלאים פקודות.
מאד קשה להסביר למי שלא ישב וחשב קצת על לחימה וצבא ברמות עקרוניות ופילוסופיות יותר (ויש אפילו הרבה חיילים כאלו) למה הציות כל כך מהותי לפעילות הצבאית. אבל זה באמת ככה. זה לא תירוץ של מנהיגים על מנת למנוע מאנשים לחשוב. אין לזה גם שום קשר לפאשיזם.
יש גבול איפשהו. לציות. אני מברר את מקומו עם עצמי כל הזמן. מאז שהייתי בן 18.
כל עוד לא החלטתי שהוא הגיע (וזה דיון שונה לגמרי) אני מציית. גם לפקודות טיפשיות. גם למרושעות. ולא, כוסית, זה לא ציות עיוור. זה ציות פקוח עיניים של אנשים שעושים הכל למנוע טיפשות בלי למוטט את היסודות של הצבא. ואחד היסודות שלו הוא הציות. זה נשמע רע אבל זה ככה.
הטיעון שלי בקיצור הוא: על תשליכו עלי ועל חברי את האחריות לפקודות טפשיות. אנחנו צריכים למלא אותן. אחרת לא נוכל למלא (ולפקוד) פקודות חכמות ונחוצות (נחוצות עד כדי קיום). האחריות לדרגים הגבוהים היא של כולנו כאזרחים – ופה אני והכוסית (וכנראה גם אתה) חושבים, בגדול, אותו הדבר.
ואת ההפרדה בין הדרגים המארחת החביבה שלנו לא עשתה (אני מזכיר: חוסר מחשבה, ציות עיוור, נטיה פאשיסטית.) ומכאן נובעת המוטיבציה לתגובה שלי.
ובאשר לבושה. הדיון בהשתמטות כמו שהוא נעשה בתקשורת מטופש מאד בעיני. אין לי הרבה מה להוסיף על זה.
באשר לסרבנות: זה דיון שונה לחלוטין. גבול הציות הוא מושג מורכב מאד. אני יכול להעיד שהגעתי עד לחתימה על מכתב הקצינים – ובסוף לא סירבתי. השאלה למה כן ולמה לא היא אולי הדילמה המוסרית, ערכית הקשה ביותר שעמדתי מולה בחיי. אין שום דרך לתמצת אותה לתגובה קצרה לבלוג ולצאת מובן.
בכל מקרה – אני לא חושב שבושה היא חלק מהדיון הזה.
mio –
קודם כל אני מוריד את הכובע גם על המעשׂים, גם על הדיבור.
כיון ששירות לאומי אזרחי כללי (אני מניח שכולנו כאן מסכימים שמדובר ברעיון ראוי) עדיין אינו בגדר אפשרות, אין מקום לבושה בסרבנות.
אתה, ורבים וטובים אחרים כמוך, עושׂים מלאכה נחוצה, תוך הקרבה גדולה מאד. יכול להיות שאחרים עושׂים ויעשׂו עבודה חשובה לא פחות בהבהרה לשלטון, שאנחנו את העיניים כבר פתחנו.
בכל מקרה, עשׂית הפרדה בין הדרגים השונים (עד מח"ט). נדמה לי שלא להרבה אנשים יש טענות עקרוניות נגד הדרגים הנמוכים יותר. אבל תסכים אתי אולי שהדרגים הגבוהים, שלא לומר הפוליטיים, מחלקים פקודות שקשה מאד לבצע אותן, ושבכלל לא ברור אם צריך לחלק.
אני מסכים לחלוטין ומצדיק את הביקורת שלך נגד שיטת ה"הפרד ומשול" ונגד הקמפיין האחרון ו"תופעת ההשתמטות" המפגרת שממלאת כרגע את תפקיד אויב האומה.
אני שותף להרגשות שלך (אם גם לא ליאושך) בנוגע לנורמות המדלדלות ולבושה שנעלמה.
אני פחות מקבל את הביקורת הגורפת שלך על הצבא.
הצבא זה גם אני. שעושה 40 יום בשנה כחייל וכמפקד. והרשי לי לשתף אותך מנסיוני האישי – האנשים שאני פוגש בצבא הם האנשים הטובים ביותר שאני פוגש. הם ציוניים. הם אידאולוגים. הם מוסריים. איכפת להם מהמדינה במובן העמוק ביותר (כמו זה שאני מזהה אצלך). הם, ז"א אנחנו, משקיעים ממיטב משאביינו (זמן, כסף, תמיכה משפחתית, יו ניים איט) כי אנחנו חושבים ומאמינים שמדינת ישראל חייבת, עדיין, צבא. אני יכול להצטער על נכונות הקביעה הזו אבל אני לא יכול לכפור בה. אני גם יכול להעיד שאנשים אלו עושים עבודה טובה. באמת טובה. מקצועית, חכמה, לא בזבזנית, לא מתלהמת, לא כוחנית איפה שלא צריך. אותם אנשים מובילים באזרחות עסקים קטנים או מנהלים צוותים או חברות או מבצעים פרויקטים ואת כל הידע והיכולת והניסיון שלהם – הם מביאים לצבא ועושים עבודה טובה. זו אולי הכללה גורפת מדי אבל מבפנים – היא נראית קרובה לאמת. רוב האנשים שעושים את העבודה בסופו של דבר הם כאלה. ונעשית עבודה לנקש את אלו שלא – הייתי עד לעבודה כזו בסיבוב האחרון שלי בגזרת ג'נין. המשאב הביטחוני החשוב ביותר במדינה, לדעתי, היא הנכונות של האנשים האלו לבוא ולהשקיע (כאמור, מיטב המשאבים) בבטחון. המאבק האמיתי לשימור המשאב הביטחוני הזה מתבצע, יום יום, על ידי אנשים כמוני – מפקדים זוטרים עד רמת המח"ט לכל היותר (אני בסך הכל מ"מ, אם תהיתם).
ראש עיר שלא נותן לג'קו אייזנברג לשיר לא עוזר לי במיל במאבק הזה.
אבל אנשים כמוך, שכאמור התרשמתי שאכפת לך מהמדינה, את התמיכה שלכם אנחנו כן צריכים. כי כמו כולם אנחנו מעריכים מחדש את הערכים שלנו כל הזמן מול אנשים שמשפיעים אליינו ושאנחנו מזדהים איתם. פעם קראו להם "האידאולוגים של המפלגה" . היום אלו אנשים כמוך. שכותבים ומביעים דעות שפויות בצורה שאפשר לקרא, להבין, להתווכח וללמוד. אל תתני לביקורת (ברובה מוצדקת) שלך על קברניטי הצבא והמדינה לפגוע בשלד של הצבא. הצבא זה לא ברק ואשכנזי. הצבא זה אני וחבריי.
אנחנו לא צריכים קמפיין נגד השתמטות. אנחנו צריכים את התחושה שצריכים אותנו ושמעריכים את ההשקעה שלנו. אנחנו נשמח לעזור לך לרוקן את הים בכפית (כמה מאיתנו עובדים על זה ממש עכשיו) כי כמוך – איכפת לנו מאד מהמדינה הזו.
לא מבקש, חס ושלום, להמנע מביקורת על הצבא. צריך לבקר ולצעוק בראש חוצות והמצב בצמרת באמת לא משהו. אבל תזהרו עם הצבא. תזהרו עם הקביעות הגורפות האלו על מה באמת עושה חייל קרבי. (חוסר מחשבה, ציות עיוור, נטיה פאשיסטית.) האנשים הטובים עדיין איתנו אבל אם את לא תזהרי קצת אני, שמקשיב לך ברב קשב, עלול להסכים שאולי אני טועה. ואפסיק לבא. וכמוני אולי יפסיקו לבא האנשים הטובים (והם טובים, שלא תטעי, אנשים חושבים, פקוחי עיניים ואנטי פאשיסטים) . ועדיין, לצערי כאמור, אנחנו צריכים שהם יבואו. כי החרב עוד לא את. ושומר ישראל (ואני כותב את זה בלי גרם של ציניות) עוד לא יכול לישון. מה לעשות.
אני יודע שזו לא המהות של הפוסט, אבל הפשטנות של התגובה הראשונה קוממה אותי.
במקרה, יצא לי לקרוא את כל עושר העמים, ממנו לקוח הציטוט הנ"ל (למעשה, הציטוט הנ"ל לקוח מתוך ויקיפדיה האנגלית, שגם היא, בתורה, לא ניאותה לתת הפניה לספר, אבל מילא). הציטוט, כשהוא מובא באופן הזה, מהווה דוגמא נפלאה לאופן שבו מוציאים את סמית מהקשרו שלו עצמו. מביאים ציטוט קצר, מבלי להבין שאת סמית יש לקרוא בשלמותו, פסקה אחר פסקה, בשביל להתחקות אחר רעיונותיו וכוונותיו ששזורים בין שורות הספר.
ולכן יוצא שהציטוט הנ"ל מגיע בסופה של פסקה מאלפת שמדברת על היווצרות הממסד הכלכלי (קרי, השמירה על זכויות הקניין) כשיתוף פעולה מתוקף הסכמה הדדית בין המעמדות הגבוהים יותר (בעלי הרכוש) לבין המעמדות הנמוכים יותר (בעלי הרכוש המועט). בעלי הרכוש המועט סברו, לפי סמית, כי אילו הם יבקשו לכונן ממסד שמגן על זכויות הקניין של בעלי הרכוש הרב, אזי אלה האחרונים, בתורם, יבקשו להגן על זכויות הקניין של בעלי הרכוש המועט. מדובר בסימביוזה, גרד לי ואגרד לך, וכו' וכו'. ועל כן, פירושו של המשפט האחרון איננו שהמדינה משרתת את האינטרסים של בעלי הממון כנגד האינטרסים של חסרי הכל. זהו פירוש מעוות של המשפט, ואף תרגום מעוות שלו. אם ניזכר שסמית כותב באנגלית של המאה ה-18, נבין שפירוש המילה "against" שבציטוט היא איננה כנגד, אלא in the direction of and into contact with (מתוך merriam-webster on-line). בקיצור, מדובר בסוג של שיתוף פעולה, שייתכן ויצא מכלל שליטה עם הזמן.
ואגב, כוסית, אני מסכים בגדול עם תגובתך לתגובה המטופשת הראשונה. אלא שאני מניח שאת נותנת קצת קרדיט לסמית, שכלל לא חשב שהשוק החופשי "האידיאלי" הוא אפשרי במציאות האנושית.
אני חושבת שהצעד הראשון בפתרון הבעיה הוא ניקוי הפוליטיקה ושינוי הנורמות, ז"א, החזרת האמון של הציבור שאלו שיושבים "שם למעלה" מודעים לעובדה שהם עובדים בשביל הציבור, ולא להיפך. הצעד השני, לדעתי, מאחר וממילא יש יותר מדי כוח אדם שאין בו צורך, או כוח אדם שהצבא לא מעוניין בו, או יכול לחיות בלעדיו, כמו קבוצות החרדים והערבים, הוא להקים מערכות רציניות יותר של שירות לאומי, חלקן שירות לאומי בקהילות עצמן. לא נראה לי שצריכה להיות בעיה מיוחדת לארגן משהו כזה שלפחות הציבורים המדוברים (את הפוליטיקאים שלהם אני לא סופרת. להם יש אינטרס בניתוק הזה) יוכלו לחיות איתו.
מה שאמרת על רפובליקת ויימאר נכון לגבי רוב המדינות באירופה. איפה באירופה לא חיו במשך שנים רבות תחת שלטון של מלכים, נסיכים, קיסרים או בישופים? ובכל זאת, חלק עברו את המעבר לדמוקרטיה (רגילה) בצורה טובה יותר, וחלק פחות. יש הטוענים שזה קשור למידת ההצלחה של המהפכה הבורגנית במדינות.
אני לא מתביישת לשאוף למהפכה. זה סתם נראה לי שאיפה חסרת תוחלת ואוטופיסטית, שבמקרה הטוב תוביל ליאוש של המהפכן, ובמקרה הרע למשהו גרוע יותר. אם יש דבר שאני שואפת אליו, זה שנלמד פעם אחת ולתמיד מההיסטוריה, ולפחות נשתדל לעשות כל פעם טעויות חדשות, ולא לחזור שוב ושוב על איוולות העבר.
את ממש לא לבד. ואל תתייאשי מלכתוב, זה מועיל מאד.
אני דוקא לא מתבייש לשאוף למהפכה. לא כזאת של גיליוטינות וטנקים בככר העיר, אלא מן מהפכה כזו שתקרא על שם איזה פרח, אולי ציפור.
כשלעצמי שללתי כל סוג של סרבנות (פרט לפקודות מעליהן דגל שחור וגו'), עד לפני שנה. ככל שהתחוורה האיוולת הכבירה בניהול מלחמת לבנון II התחזקה בי המחשבה שהגיע הזמן לשנות דעה. היום אני מבין בהחלט את מי שפשוט לא מוכן להצטרף לצבא. שוב, התשובה הציונית ההולמת היא שירות לאומי פתוח לכל.
ולעניין הדמוקרטי – הבעיא של רפובליקת ויימר היתה שהעם הגרמני היה מחונך מדורות לחיות תחת שלטון אוטורטרי מסוג זה או אחר. קיסרים, נסיכים, בישופים as far as the eye can see. מעבר חד כל כך לרפובליקה הוא כמעט בלתי-אפשרי בתנאים ששׂררו שם אז.
היום, כאן, החינוך הרשמי לדמוקרטיא לוקה, אבל אנחנו משלימים את החסר בדרכים בלתי צפויות. למשל, "כוכב נולד". אין די מי שפגש את גיבורי התרבות שלו על מסך ענק באולם חשוך, כדין מי שבחר בהם ב-SMS.
מסכים עם כל מילה שכתבת.
איזה כיף למצוא קול שפוי בתוך הלאומנות הצווחת הזאת. גם אני כתבתי על כך בבלוג שלי.
הנקודה העיקרית שלי היא שאין דבר כזה "משתמטים" – כל מי שלא שירת בצבא הוא "סרבן גיוס": – זוהי סרבנות אפורה, סרבנות ללא "אידיאולוגיה מוצהרת" – אבל עם אידיאולוגיה סמויה.
יש להוסיף על הכל את הקמפיין החדש של ראשי הערים:
לא לאפשר ל"משתמטים" להופיע על במות, או לפרסם מוצרים על שלטי חוצות. זו ראשיתו של פאשיזם אמיתי !. ואם הצעוןת אלו יעברו – הבושה על ראש כולנו.
כמוני כמוך: הגבתי לך במשהו שהפך להיות פוסט בפני עצמו:
http://www.aplaton.co.il/story_341
מאחר ואני לא אנרכיסטית ולא ניאו ליברלית, אני לא מסכימה עם המשפט הזה. אדם סמית' חשב שהשוק החופשי במובן האידיאלי שניסח יגן על העניים מפני התערבות ממשלתית, שבתקופתו היתה, איך לומר, "קצת" יותר קיצונית ממה שאנחנו מכירים כהתערבות ממשלתית היום (באופן תיאורטי, ברמת המוסדות והרגולציה), והמציאות הוכיחה שהשוק החופשי אינו מתקיים בצורה אידיאלית, שיש בו כשלים, ושבאופן כללי כמנגנון stand alone הוא לא יעיל כמגן העניים. ואותו אדם סמית' בדיוק גם חשב שמדינה שרוב תושביה עניים ואומללים לא יכולה להיחשב כמדינה עשירה.
בעיני, לומר "פראייר מי שמשרת", או "פראייר מי שמשלם מסים", או "פראייר מי שמציית לחוק" זו תמונת המראה של דברי ברק ואשכנזי שעליהם הגבתי, ומקיים את אותה מהות בזויה שלה אני מתנגדת. לא ב"פראייריות" האשמתי את המתגייסים, אלא בדברים הרבה יותר חריפים מזה – חוסר מחשבה, ציות עיוור, נטיה פאשיסטית. הפואנטה של ההקצנה הזאת היתה שהממסד רקוב ושהנורמות רקובות, שהיכולת לשינוי של העניין הזה עדיין נמצאת אך ורק בידי הציבור, ושחלק מהדרך לעשות אותה לדעתי היא להתנגד באופן אקטיבי לכל גילוי של הריקבון הזה, לעורר מחלוקת ולעודד ויכוחים וביקורת.
פרייר מי שמשרת.
המדינה, כיום,אינה אלא הכלי של המעמדות החזקים ובעלי העניין וזכויות הייתר שבחברה.
ללכת לצבא כדי להגן על זכויות הקניין של העשירים?
לא ולא.
וכמו שאמר אדם סמית.המדינה אינה אלא הכלי של העשירים ,המגן עליהם מהעניים:
”Civil government, so far as it is instituted for the security of property, is in reality instituted for the defense of the rich against the poor, or of those who have some property, against those who have none at all.‘’
ADAM SMITH