[בתגובה לתגובתו על תגובתי. גם כן, ארוכה מכדי להיות שום דבר חוץ מפוסט נפרד. אני רק מקווה שמישהו ישרוד את התקף הגרפומניה הזאת…]

ראשית, אני רוצה לומר כמה דברים על ביקורתך בענייני הסגנון. סגנון השיח התוקפני הוא נתון, ואינו המצאה שלי. כמובן שהשאיפה היא להעלות את רמת הוויכוח, ולא להוריד אותו, ולהוציא ממנו את ההתלהמות עד כמה שניתן, אבל אני לפחות לא יכולה להתעלם מהמציאות. דבר שני, נדמה לי שקשה לומר שהסגנון שלי הוא פופוליסטי במובן הסיסמאתי של המילה, אבל אני בכל זאת מעדיפה להתנסח בצורה אקדמית "נקייה" באקדמיה, ובצורה יותר ספונטנית בבלוג, שבה שני הדברים עובדים בו זמנית – גם הראש, וגם הבטן. אני גם נוטה לחשוב שהניסיון לנתק בין השניים הוא פיקטיבי, מלאכותי ולא תורם (אפילו באקדמיה, אבל שם צריך לעשות את הדרך ההפוכה ממה שעשינו כאן, למשל, וזה קצת יותר קשה). ודבר נוסף – בניסיון לעורר דיון ולפתוח אותו כמה שיותר (אם כי לא, כמובן, באופן בלתי מוגבל), דבר שבו אני מעוניינת ואף סוברת כי הוא חלק בלתי נפרד מבנייה של תשתית דמוקרטית, צריך לפעמים לעשות פשרות, וגם "ללכלך את הידיים". כמובן שמדובר בתהליך שאין לו סוף, ושאינו מסתכם בצורה קבועה אחת ומוחלטת. כל דיון עם כל אדם מקבל את הצורה שלו תוך כדי תנועה.

אני לא מסכימה עם טענתך לגבי פתיחותן של הבחירות בישראל, אבל נדמה לי שהמחלוקת בינינו כאן קשורה לנקודת ההתייחסות, ושכדאי שאסביר את נקודת ההתייחסות שלי בצורה יותר ברורה. הדברים שאמרת נוגעים לדמוקרטיה הפורמלית, הפרוצדורלית, או מה שכיניתי בשם "מראית העין". הטענה שלי נוגעת לאופן שבו אני תופסת את מה שקורה בפועל, או מה שכיניתי קודם בשם "תפיסת המציאות שלי". ואני לא מתכוונת כאן רק ל"עובדות היבשות", אלא לתפיסה רחבה יותר, שכוללת ניסיון לניסוח של הלוגיקה המנחה, הנורמות.

פורמלית, אכן קיימת כאן דמוקרטיה פתוחה ומרובת מפלגות. בפועל, מבחינת הפעילות של המפלגות הללו אחרי הבחירות, קיום ממשי של אלטרנטיבות (בניגוד להצגת אלטרנטיבות בקמפיינים), מחוייבות לעמידה בהבטחות שהובטחו בימי בחירות, והדבר החשוב יותר – התחושה של אזרח המדינה שהוא אכן יכול להוביל לשינוי, ליצירה של אלטרנטיבה כזו, שזו בעיני תכונה יסודית והכרחית לקיומה של דמוקרטיה (מהותית, לא פורמלית) – לעניות דעתי, אין דבר כזה כאן יותר. לעניות דעתי, הדבר מתבטא בצורה הבוטה ביותר באחוזי ההצבעה ההולכים ויורדים, ובתופעה כללית של ייאוש וחוסר אמון, שלפי מה שאני רואה, אמנם לא נוצרה אתמול, אבל גם לא נשארת סטטית, אלא הולכת ומחריפה. וזאת בלי להזכיר את התדרדרות מעמד החוק והחקיקה באופן כללי כאן (שמגובה אגב גם בנתוני הבנק העולמי). אני לא חושבת שבעיה כזו ניתנת לפתרון באמצעות העלאת אחוז חסימה, מאחר ומקורה בעיני הוא עמוק יותר, ונוגע להיעדר של תרבות, חינוך והכשרה לדמוקרטיה ברמת ה-grassroots, ברמת הציבור. הפתרונות לדבר כזה צריכים להיות, כמו הבעיה, עמוקים יותר, רחבים יותר, מהותיים יותר.

לגבי ענייני רפובליקת ויימאר, אני רוצה להדגיש שוב שלא מדובר בהשוואה, ואף טענתי מפורשות ש"מדינת ישראל 2007 אינה רפובליקת ויימאר". מה שמעניין אותי זה לעמוד על נקודות הדמיון, או על "תמרורי אזהרה", ולא לטעון שיש הקבלה מלאה בין שני הדברים. אני מעריכה את קוראי מספיק כדי לחשוב שהם יכולים לעשות את האבחנות ולהבין את ההקבלות בקונטקסט המתאים.

ישראל אולי ירשה דמוקרטיה ממדינה שלה מסורת דמוקרטית יציבה, אבל ישראל בהחלט לא ירשה את המסורת הדמוקרטית היציבה הזאת, שוב, ברמת הציבור, החינוך, הדיבייט, הביקורתיות, שיטות הפעולה הדמוקרטיות הנמצאות בידי האזרח כדי לחולל שינויים והשימוש שהאזרח עושה בהן. הנסיבות הכלכליות אכן שונות לגמרי, ואפשר לדבר על הנסיבות הכלכליות שלנו (ומה כן בעייתי בהן) כאן עד מחר, אבל העניין שמטריד אותי וחולל את ההשוואה הוא בדיוק מה שאמרת – משבר המנהיגות, ועוד דבר אחד – הנכונות לאפשר כרסום בדמוקרטיה בלי התארגנות ציבורית נרחבת כדי למנוע את העניין הזה.

לגבי הפאשיזם, קצת קשה לי להבין את המחלוקת, או על איזו הגדרה של פאשיזם אתה נסמך. למיטב ידיעתי, הפאשיזם הוא אידיאולוגיה שמוסוליני המציא והזמין, כדי לבסס משטר שאינו קומוניסטי, שאינו דמוקרטי ושאינו ליברלי, ולכן ההגדרה שלו נראית לי כמו הפרוטוטיפ, שאליו יש להתייחס כאשר מתייחסים למושג "פאשיזם". הדבר היסודי, למיטב הבנתי, שמבחין בין הפאשיזם לבין שיטות משטר דיקטטוריות וטוטליטריות אחרות הוא קידוש ערך המדינה, וקדימותו לכל ערך אחר. ברור שאנחנו לא שם, אבל שוב, לפי ניתוח ההתרחשויות בפועל, אנחנו מתקדמים לכיוון הזה, ולכיוון הזה בדיוק דוחפים דבריהם של אשכנזי וברק, שהחלו את הוויכוח הזה. חקיקת הפגיעה בחירויות, בעיקר החקיקות האחרונות שמנסות לצמצם את החירויות "חסרות התועלת ובעלות הפוטנציאל להזיק", כמו למשל גלישה חופשית באינטרנט או אי הצבעה בבחירות, היא עוד דחיפה לכיוון.

אכן, בכל מדינה דמוקרטית קיימים נושאים הנתונים למרות המדינה, ומעל לשיקול הדעת של הפרט. אך הם אינם נמצאים "באופן ערכי", מעל לפרט, אלא נועדו "לשפר את השירות" שניתן לפרט. לפרטים יש אינטרס לקבל שירותים מסויימים מהמדינה, ולכן המיסים (ולכן גם כל קיצוץ מסים במדינות ניאו-ליברליות פירושו גם קיצוץ בשירותים שמעניקה המדינה לאזרח). לאזרחים יש אינטרס לחיות בביטחון עד כמה שניתן במדינתם. אם יש להם אוייבים, סביר להניח שיש להם אינטרס בקיומו של צבא, אפילו אם לאדם זה או אחר אין רצון ללכת לצבא. אלו הם דברים מובנים מאליהם. השאלה היא מה קורה כשהאזרח משלם מסים, ומנהיגיו מועלים בהם ולא משתמשים בהם כדי לממן את השירותים שמוענקים לו. השאלה היא מה קורה כשהאזרח הולך לצבא כדי להגן על מדינתו, אבל מוצא את עצמו פיון במשחקי כוח שאין בהם שום רציונל ושאינם משפרים את ביטחונו. וכשלא מדובר באזרח אחד, אלא במגמה, העניין הולך ומסתבך, וכבר אינו שחור-לבן. אם תגיד – זה לא משנה, בכל מקרה צריך לציית, אתה מבין איך זה נשמע. לא רציונלי, ובוודאי שלא דמוקרטי. במדינה עם מסורת דמוקרטית, מצב כזה מעורר לפחות דיון ציבורי סוער, שלא לדבר על דרישה להחלפת שלטון, תביעה לשינוי נורמות. בדמוקרטיה מתפוררת, זה מסתכם בהסתה נגד משתמטים לכאורה. מה שאני רוצה, ה"מהפכנות" הגדולה שלי, היא לעורר את הבסיס.

פרט לכך, אני חושבת שלמרות שאכן נעשה שימוש יתר במונחים "פאשיזם" ו"נאציזם", אין בכך בכדי לומר שאסור יותר להשתמש במילים האלו כבסיס לדיון אמיתי. מה לעשות, שתי שיטות המשטר האלו, למרות השימוש שנעשה בהן כמילות גנאי, הן עדיין משהו שרוחו שרירה וקיימת במציאות של ימינו, ושהמאבק בו, כפי שראיתי פעם כתוב בגרפיטי על בניין בברלין, טרם הסתיים. פעם גם לא רציתי לקרוא לעצמי "פמיניסטית", בגלל השתלטות של שיח מאוד מסויים של פמיניזם שאני דוחה מכל וכל על הבמה הציבורית. היום אני כבר לא מוכנה לוותר כל כך בקלות, ותמיד מוכנה ללוות את השימוש במילה בהסברים.

בנושא חוק טל, אין לי מה לומר. אני לא מבינה בזה מספיק. לגבי ההקצנה המילולית, נדמה לי שכאן אתה מקצין. שיח פוליטי חי ואמיתי יכול גם להיות יותר סוער או פחות סוער. הוא בוודאי לא יכול להיות אינטלקטואלי "נקי", מאחר שמדובר כאן בעניינים שמעוררים סערת רגשות, או לפחות איזשהו רגש. זה אומר, לעניות דעתי, שלאנשים שמדברים אכפת מהדבר שעליו הם מדברים. באמת אכפת. זה ממש לא אומר שאי אפשר לדבר, או שאי אפשר להתקרב, או שאי אפשר להפיק ממנו תובנות. זה משהו שהרגילו אותנו לחשוב, כשהרגילו אותנו לחשוב שלדבר זה לצעוק, או שלדבר זה לשכנע. וחוץ מזה, בעיני, לעיתים קרובות מדי, שיח נקי מדי הוא הוא השיח האלים האמיתי (אני לא אפרט, כי זה יכול להמשיך לנצח, אבל כתבתי פעם פוסט על השימוש במילה "פאק" שעשוי להיות רלוונטי לביסוס טענתי זו…).