ושיפזרו את האפר, וממש לא אכפת לי איפה. מה שטוב למי שיישאר אחרי (או כמו שאומרים באנגלית, שישרוד אותי). לפני זה, אני כמובן רוצה שישתמשו בכל מה שאפשר להשתמש כדי לסייע לאנשים שעוד חיים (כן, כן, יש לי כרטיס אד"י). תראו בזה סוג של צוואה.
אין לי חשק להגיב לדברי טיפשים כמו ח"כ כהן, וחוץ מזה, יש מישהו שעשה את זה כבר, ובצורה כל כך טובה, שלי אישית אין כמעט מה להוסיף. אולי חוץ מהבעת גועל מהאידיוטיזם שבניסיון לטעון שיש כאן קשר לנאציזם, כי במחנות ההשמדה שרפו גופות. אותו אידיוטיזם שהוביל אנשים להחרים מלחין שנפח את נשמתו ב-1883, כי היטלר אהב אותו. ואולי גם כי הרפרטואר במחנות כלל אותו. שיקולים רציונליים ללא רבב. היטלר גם היה צמחוני, ואהב כלבים, ולכן יש כמובן לאכול רק בשר ולהעדיף חתולים. האידיוטיזם הזה לא מוסיף כבוד לאף אחד שנסמך עליו כדי להצדיק משהו, ובעיקר לא כדי להצדיק אקט אלים של ונדליזם.
אבל כל הקשקושים האלו באמת לא חשובים. הסיבה שאני באופן אישי רוצה שישרפו את גופתי היא הגישה שלי למוות ולמה שאחריו. באופן אישי, אני לא מאמינה, או לפחות מקווה שאין, חיים אחרי המוות. מבחינתי, מה שיש זה מה שיש, ועם זה צריך לעבוד, כי אחרי זה אין כלום. ולכן באמת אין שום חשיבות למה שעושים עם השרידים, ואני מעדיפה שהם לא ירקבו איפשהו, מבחינה אסתטית גרידא. חוץ מזה, מאחר ואני לא נוצריה, אז אין אצלי מושגי גן עדן וגיהנום, אלא רק ענייני תחיית המתים וכו', ואני מעדיפה לכסות את עצמי כאן, על כל צרה שלא תבוא. בעיני, פעם אחת מספיקה.
וכמובן שגם זה לא העניין החשוב. אדם מת הוא אדם מת, וכל ענייני הטיפול בגוויה קשורים בעיקר למי שנשאר בחיים. וכאן נכנס גם היחס שלי לזיכרון, להנצחה. אם עשיתי משהו בחיי שנחשב להוספת פסקה, שורה, או אפילו אות לספר הגדול, אז אין לי מה לדאוג בעניין. אם השארתי חותם בלב של אדם אחד או שניים, זה גם מספיק. ואם אחרי שהם ילכו, אז באמת לא יישאר ממני כלום, גם זה בסדר. אין לי עניין באבן כלשהי שתעמוד במקום כלשהו לצד עוד כמה אבנים (וכשמדובר בישראל, זה גם די מגוחך, לעמוד בצפיפות תוך כדי דריכה על קברים אחרים כדי לזכור מישהו. המסחרה הזאת של הקבורה היא משהו דוחה), ושאפילו אם יהיה כתוב עליה "אמרתי לכם", היא עדיין לא תשקף שום דבר שקשור אלי, ושעוד 100 שנים כנראה שלא יהיה אפילו אף אחד שיטרח לנקות את האזוב.
אני מעדיפה שלא יהיה שום דבר גשמי, שאף אחד לא יקשר את הזיכרון ההולך ומתעמעם שלי לאיזושהי אבן מהסוג הזה, ויצא ידי חובה, אלא ימשיך לנסות ולשחזר את חיי, את מי שהייתי. ואתם יודעים מה, אני לא מבינה איך דת שדורשת ממאמיניה לוותר על כל ניסיון גשמי לייצוג האל (לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה, זוכרים?), לא דורשת מהם את אותו הדבר לגבי המתים. או לפחות מגלה סובלנות ומאפשרת סוג כזה של יחס.
מזכיר לי שיר מאיר ויזלטיר. "משאלה". שמתחיל בשורות הבאות: "ביום שבו אמות או למחרתו,/ הייתי רוצה שירדו ידידים,/ יעזבו את מלאכתם ליום אחר/ ויתקבצו מסביב למה שנותר."
השיר ארוך, אם מישהו ירצה, אעתיק.
אגב, גם הדיון – לא כל כך הדיון כמו הויכוח שנוצר בעקבות אמירותיו של אחד המשתתפים -על הניאו נאצים – שעליו משום מה אין אפשרות להגיב אז אגיב עליו כאן – מזכיר לי שיר של וילטיר, שיר שנכתב לפני שנים רבות, אבל כנראה שהטרנד חוזר:
*
אושוויץ, שמעתי שאת במודה.
מדברים בך נכבדות אנשים נחמדים.
עוד מעט ירפדוך עלי נייר כל כך,
יהיה מרשרש בך כבשלג צח,
הכל יהיה לבן-לבן, רק אותיות הדפוס
גדודים במועל יד ובמצעד קצוב.
ד.ט – לגבי ניצולי השואה, אם היה נעשה סקר שהיה מראה שאחוז גבוה מניצולי השואה החיים בישראל אכן מעוניינים בדבר כזה, היה אפשר אולי לשקול, אם כי גם במקרה הזה היה כדאי מאוד לחשוב על ההשלכות של צעד שכזה. בכל מקרה, כאן אפילו לא נעשה דבר כזה. ולרוע המזל, יכולים גם להיות ניצולי שואה שאינם צדיקים.
לגבי השיקול שהעלת, הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבך לשאלה הבאה:
The irony is that the Israeli ban seems to follow the same logic as Wagner’s own edicts on Jewish music. The scholar Thomas Grey has put it this way: “If we dismiss Wagner’s diagnosis of ‘Jewishness’ in music as the bigoted drivel it seems to be, how do we go about ascertaining anti-Semitic traces in his music?”
(הופיעה בבלוג של אלכס רוס, מבקר המוזיקה של הניו-יורקר, בפוסט ממושך על הנושא ששמתי לו לינק בפוסט הבא)
לגבי ואגנר.
האנטישמיות של האיש עצמו לא צריכה להיות רלוונטית, וגם לא היחס (חצי אל) שזכה לו במשטר הנאצי. אני לא אומר שאלה אינן חלק מהסיבות שהפכו אותו לכעין סמל לנאציזם וגרמו להחרמתו, אבל אני מסכים עם יונית שהן לא צריכות להיות.
עניין הפגיעה ברגשות הניצולים, בשלב זה כאשר ואגנר הפך לסמל, הוא בהחלט שיקול. זה לא אומר שמותר לצנזר כל מה שמעליב מישהו, כמובן, אבל זה שיקול. (נזכיר כאן שמדובר על המרחב הציבורי המצומצמם בלבד; מובן שאין לאסור על מכירת אלבומים עם יצירותו אגנר למעוניינים).
שיקול אחר, שאין לי יכולת לנסחו במדויק במילים אבל אנסה, נוגע למוזיקה של ואגנר ולקשר בינה לבין משהו מהותי מאד בנאציזם. למי שמתייחס למוזיקה כאל בידור אינטילגנטי, מקור להנאה לאזניים, שיקול כזה הוא מגוחך. לכאורה המוזיקה היא צורת האמנות המופשטת ביותר שאין לה כלל נגיעה לאידאולוגיות כלשהן. אין (לפחות לי) דרך להתמודד עם טיעונים כאלה במילים, אלא רק לשלוח את הטוענים להאזין בעצמם למוזיקה המדוברת.
הגעתי במקרה לפוסט הזה, ורציתי להפנות לדיון ממש דומה באותו נושא שהתרחש בבלוג שלנו, רק טיפה יותר קליל –
http://nunes.blogli.co.il/archives/60
(כולל התייחסות למוות ב"להתראות לנין"…)
לגמרי לא קשור –
המלצתי על הבלוג במסגרת "יום הבלוג הבינלאומי השלישי": http://www.yehudemo.org/?p=40
שבת שלום!
אורן, ואם הוא סמל אז מה? רק בגלל שההמון קובע סמלים שרירותיים, וכמו במקרה הזה, לא על סמך ידע נרחב, עלינו להיכנע לו? העובדות הן שכל המוסיקאים תמימי דעים לחשיבות ההיסטורית של המוסיקה שלו, לטוב ולרע אגב. מה שהוא עשה מחוץ למוסיקה, לא מעניין אותי אישית בהקשר הזה. אפשר לפשפש ולמצוא הרבה יוצרים שהיו חארות של אדם ואף אחד לא קורא להחרימם, או כאלו שניצלו את היצירות שלםה לצרכים אפלים. בעיניי, זו ממש לא סיבה להחרים.
אם כבר הכרחתם אותי להיכנס לעניין הזה, אז הבה נעמיד כמה עובדות על דיוקן. ואגנר לא היה אבי האנטישמיות המודרנית, ואפילו את רעיון היהודים המזיקים למוזיקה הוא לא המציא. בין מפתחי הרעיון הרומנטי של החזרה למיתוסים הגרמאנים הקדומים (תוך כדי דחיית הנצרות, וכמובן באופן טבעי גם היהדות) ושל עליונות הגרמנים והגזע ה"ארי" (שזה איזשהו קשקוש שמבוסס על מיתוס של פלישת הארים להודו או משהו כזה) נמצאים אנשים רבים וטובים ומכובדים ומפורסמים ולא מוחרמים לפניו.
הרעיון של ואגנר בעניין היהודים והמוזיקה מבוסס על רעיונותיו של לודוויג פויירבאך (שדיבר על זה שליהודים אין יכולת לפתח שפה ועם משלהם, ולכן גם לא מוזיקה). העיסוק שלו במיתולוגיה הגרמאנית ועליונות הגרמנים מבוסס על שורה ארוכה של הוגים ואנשי רוח מהתקופה הרומנטית (שתחילתה לפני הולדתו של ואגנר), ביניהם גם אנשים שמוכרים לנו ולא מוחרמים כאן כמו האחים גרים, וגם הרדר, שלגל, פיכטה (ובאופן כללי יש טענות שהאידיאליזם הגרמני היה נגוע באנטישמיות) ועוד רבים וטובים. חלקם התייחסו ליהודים ביותר סלחנות, אחרים בפחות. בכל מקרה, לא נראה לי שתמצאו ביניהם אחד שלא מתייחס אל היהודים כאל משהו זר וחיצוני לתרבות האמורה.
תורת הגזע המודרנית שבה השתמשו הנאצים כמובן אינה קשורה בשום צורה לוואגנר, אלא להתפתחויות בתחום המדע. הם כמובן נסמכו על האאוגניה (תורת השבחת הגזע) שפיתח גלטון (ושעדיין לא נפטרנו ממנה), ועל דברים כמו פרנולוגיה (תורה מטופשת שסוברת שאפשר לקבוע תכונות אופי ואף נטייה לפשיעה על פי צורת הגולגולת. פותחה על ידי גאל באזור 1800). ולמעשה, הופעות של מה שמכונה "גזענות מדעית" אפשר למצוא כבר החל מהמאה ה-17.
או בקיצור, ואגנר לא צמח יש מאין ולא המציא שום דבר, ולהפוך אותו לסמל וממציא האנטישמיות המודרנית מבוססת הגזע זה אבסורד מאין כמוהו.
אורן, אני לא מיתממת. אני פשוט לא קונה את זה. נימקתי, פירטתי והסברתי למה. אתה כמובן רשאי לא להשתכנע, אבל בעיני שימוש בזיכרון הטראומטי של אדם זה או אחר והכללתו לצורך החרמה מגמתית של תוצר תרבותי אחד, ולא אחרים, מנימוקים ששוב, בעיני אינם משכנעים בשום צורה שהיא, היא לא רצינית, במקרה הטוב. והטענה ש"וואגנר היה ראשון האנטישמים של תורת הגזע" היא די מופרכת, לנוכח העובדה שהוא לא עסק בתורת הגזע, בוודאי שלא באספקטים הפסאודו-מדעיים שלה. אתה רוצה אשמים בתחום הגזע, אפשר למצוא. ואגנר לא יהיה אחד מהם. הוא גם לא היה ראשון האנטישמים, ואפילו לא היה ראשון האנטישמים המודרנים. כישורי הניסוח המצויינים שלו ויכולתו להשתמש בדימויים בצורה מוצלחת הם לא סיבה מספיק טובה להקנות לו את המעמד הזה.
לגבי המסה הקריטית, לא יודעת, אני ראיתי רק קומץ של ניצולי שואה רועשים שצועקים על ברנבויים, בוודאי שלא מסה קריטית מבין מאות אלפי ניצולי שואה שחיו בתקופה האמורה וחלקם עדיין חיים היום, בישראל ובעולם, שמתנגדים להשמעת ואגנר בישראל. יש לניצולי השואה ולמקדמי העיסוק בשואה, אגב, גם לובי מאוד חזק בארה"ב, שמגובה על ידי ארגונים מאוד חזקים ומאוד עתירי משאבים, אבל ואגנר לא מוחרם בארה"ב. כך שהטיעון הזה ממש לא רציני בעיני. חוץ מזה, מי אמר לך שאין ניצולי שואה שזה מזכיר להם את החרמת המלחינים היהודים? מי מיתמם עכשיו? אתה לא יודע שאתה שומע רק את מה שמספיק רועש ומספיק דמגוגי כדי לשמוע? מה שכן, יתכן שאתה לא יודע איזו אלימות ואלו לחצים מופעלים על אנשים, אפילו על ניצולי שואה, שיוצאים נגד הצגת השואה ותפיסת השואה הדמגוגית-פוליטית המוכרת. מאוד אפשרי שאתה לא מעורה בפוליטיקה המאוד בוטה ומאוד אלימה של ענייני הזיכרון. אני אתן לך את ההנחה הזאת. לא כולם יודעים מה מתרחש מאחורי הקלעים של העניינים האלו, ולומר לך את האמת, גם אותי זה הדהים כשהתחלתי לעסוק בזה. היום, מה אני אגיד לך, שום דבר כבר לא מפתיע אותי.
הפיכתו של ואגנר לסמל אינה מוטלת בספק. אבל הגורמים להפיכת התוצר התרבותי הספציפי הזה לסמל, ומניעיהם – בהחלט מוטלים בספק. שלא לומר, מפוקפקים. אני מבינה את ההחרמה הזאת, ואתה יודע מה, אולי "אידיוטיזם" זו באמת לא המילה הנכונה. צעד מסוכן שמוביל למה שבעיני הוא הכחשה אמיתית של השואה ולקחיה ואפשרות מניעתה, אולי יהיה תיאור טוב יותר.
יונית, נו באמת – את מיתממת.
"ואם לניצול שואה אחד מפריע שאתה לובש חולצת פסים, כי זה מזכיר לו את אושוויץ, אז תסכים להורדת כל חולצות הפסים מהמדפים?"
-ההחרמה היא לא רק בגלל הזיכרון הטראומטי אלא כמו שכתב חזי – ווגנר היה ראשון האנטישמים של תורת הגזע וזה בנוסף לזיכרון הטראומטי. חוצמזה – עובדה שחולצות פסים לא הפכו לסמל ווגנר הפך. כך טבעם של סמלים יש בהם גם מימד של אקראיות.
"ואם לניצול שואה אחר מפריע שמחרימים מלחין כלשהו, כולל ואגנר, בארץ, כי זה מזכיר לו את החרמת המלחינים היהודים על ידי הנאצים, מה תגיד אז?"
-עובדה שזה לא מזכיר ובטח שזה לא מזכיר למסה קריטית מבין הניצולים.
"שום דבר לא הפך אותו לסמל בעיני ניצולי השואה. סבתא שלי, למשל, לגמרי אדישה כלפי העניין הזה."
-הפיכתו של ווגנר לסמל לא מוטלת בספק ועובדה היא ההחרמה שהייתה נהוגה הן באופן מוסדי והן בקרב חובבי המוזיקה. את (אולי בצדק) מנסה לקעקע את הסמל, אבל זה סמל קיים מה שאת מנסה לקעקע. וסבתא שלך כסובייקט בודד (אישה חביבה, אני בטוח) לא מעלה ולא מורידה. אני מניח שלסבתא שלך גם לא ממש איכפת מנייקי או ממקדונלד וגם אלו הם ללא ספק, במחילה מסבתא, סמלים של סוג מסויים של ניצול.
"כל החרמה היא “אידיוטיזם”, מאחר והיא מעמיקה את הבורות"
– מה הקשר בין החרמה מוסדית וסימלית של מלחין לבין בורות. הנה, אני (וחזי ואחרים) יודעים על ווגנר כהוגה וכמלחין גם אם מעולם לא היינו בקונצרט שלו. כשהייתי בתיכון התעניינתי ובווגנר – ככה, לבדוק מי זה האיש הזה שמחרימים. שמעתי חלק מהיצירות (ולא אהבתי: רומנטי מדי, דרמטי מדי) ולמדתי גם על המשנה האנטישמית שלו. אז איפה הבורות שבהכרח מלווה את ההחרמה? להפך – הניגוד בין ההחרמה המוסדית לבין הזמינות בחנויות התקליטים, למשל – מעודדת חקירה.
וכמו שכתבתי בתגובה הקודמת – אני לא בהכרח מסכים עם ההחרמה אבל בהחלט מבין אותה. “אידיוטיזם” זה לא.
זהו. נגמרו לי האותיות במקלדת.
רק למען הרקורד – אחרי מותי תעשׂו מה שבא לכם. לי כבר לא יהיה אכפת מכלום.
בר אורין – ואם לניצול שואה אחד מפריע שאתה לובש חולצת פסים, כי זה מזכיר לו את אושוויץ, אז תסכים להורדת כל חולצות הפסים מהמדפים? ואם לניצול שואה אחר מפריע שמחרימים מלחין כלשהו, כולל ואגנר, בארץ, כי זה מזכיר לו את החרמת המלחינים היהודים על ידי הנאצים, מה תגיד אז? עם כל הכבוד (ואין), העמדה הזאת מביעה זלזול בניצולי השואה, לא כבוד.
פינגבאק: מקשקשים
בהחלט, אני מסכים שצריך "לחזור ולהזכיר מחדש מי היה וואגנר ומה היה פועלו." ("זכור את אשר עשה לך עמלק") אבל בשביל זה, לא צריך להשמיע אותו… מבחינתי, גם אם זה מפריע לניצול שואה אחד זו עילה מספקת כדי לא לנגנו.
בר אוריין, כפי שכבר הסברתי בפוסט אצלי – האמירה שהחרמת וואגנר נובעת מכך שהוא אנטישמי משטיחה את האמת, מכיוון שהיא יוצרת אצל רבים את התחושה המוטעית שמדובר בסתם עוד אחד ששנא יהודים כמקובל בזמנו. למעשה וואגנר היה לא פחות מראשון האידאולוגים של האנטישמיות המודרנית בגרמניה.
כנראה שהעובדה שניצולי מחנות ההשמדה סיפרו שיצירותיו נוגנו בפניהם בכניסה למחנות היא לא מקרית. בניגוד להיום המשכילים של אותו דור היו מודעים לכך שוואגנר היה אידאולוג אנטישמי-לאומני. אני לא בקיא בכל הפרטים, אבל לא אתפלא אם יתברר שבמקומות שונים ובזמנים שונים ניגנו כל מיני דברים, ורק וואגנר נחרט בזכרון בגלל המודעות להקשר ההיסטורי. בכל מקרה, כיום רוב הניצולים שעדיין חיים עימנו היו בזמן השואה ילדים, וסביר להניח שלא היו מודעים במיוחד לוואגנר. לאור זאת נראה לי שהרצון שלא לפגוע ברגשותיהם של ניצולים הולך ונעלם, וכבר כמעט שלא אמור להוות גורם משמעותי בהחלטה אם לנגן את וואגנר בישראל.
דווקא בגלל זה, חשוב לחזור ולהזכיר מחדש מי היה וואגנר ומה היה פועלו.
זה נכון שיש אנשים (או בהמות) אנטישמיים נוספים שאינם מוחרמים בישראל, אבל איני חושב שהסיבה להחרמת ואגנר, יימח שמו, היא רק שהיה אנטישמי (למרות שאני מניח שזה בהחלט תורם לעניין), יצירותיו של ואגנר נוגנו במחנות ההשמדה, ולכן אני מניח שכאשר מנגנים מוסיקה שלו, זה מזכיר לחלק ניכר מניצולי השואה זיכרונות שהיו מעדיפים לשכוח.
אני מניח שרובינו מסכימים שלתלות תמונות של יוזף מנגלה, יימח שמו, במקומות ציבוריים,יהיה דבר נוראי ובלתי מתחשב, אך איני חושב שיש הבדל גדול בין זה לבין השמעת ואגנר במקומות ציבוריים.
נ.ב. אני מתנצל שהעלבתי את הבהמות אך פשוט לא מצאתי מילה טובה יותר…
גיל – exactly my point.
חזי – עניתי לך אצלך.
גלעד – איפה כתבתי שהוא היה צמחוני מסיבות אידיאולוגיות? אתה בעצמך כתבת שהוא אכן היה צמחוני, והסיבה לצמחונות שלו מעניינת אותי בערך כמו הסיבות של ריכרד שטראוס להחזיק בתפקיד נשיא לשכת המוזיקה של הרייך.
אורן – שום דבר לא הפך אותו לסמל בעיני ניצולי השואה. סבתא שלי, למשל, לגמרי אדישה כלפי העניין הזה. ועוד כמה ניצולי שואה שאני מכירה. ואני חוזרת ואומרת – כל החרמה היא "אידיוטיזם", מאחר והיא מעמיקה את הבורות.
מסכים לעניין השריפה. ואני עוד חובש כיפה. כבר שנים קרובי משפחה נוהגים לכעוס עלי כשאני מודיע להם שמה שיהיה עם הגופה אחרי שאני אמות לא מעניין אותי כהוא-זה ושיעשו מה שהם רוצים, מבחינתי לשרוף ולזרוק לים או לפזר מראש צוק זה גם בסדר (אבל שלא יגידו עלי שהייתי טוב בבאולינג כי אני לא).
אבל לגבי ווגנר את טועה – ההחרמה של ווגנר נובעת מהצירוף של משנה אנטישמית קיצונית שהוא פעל להפצתה (ולא סתם אנטישמיות של מסיבות קוקטייל) ומהעובדה שהשמיעו אותו במחנות ושהוא היה חביב על היטלר – צירוף הדברים האלו הפך אותו לסמל בעיני ניצולי השואה ולכן ההחרמה. אני אמנם לא מסכים עם ההחרמה אבל בהחלט מבין אותה. "אידיוטיזם" זה לא.
פינגבאק: בלוגדיבייט
מן הראוי גם שתחזרי בך מההצהרה כי היטלר היה צמחוני, גם אם נאמרה בצחוק.
לא כך הוא, והמלצה מרופא ( שלא ברור אם הצורר באמת דבק בה) לעבור לתזונה צמחונית על מנת להפטר מבעיית גזים מעולם לא הפכה את היטלר לצמחוני, וודאי שלא צמחוני אידיאולוגי.
הגיע הזמן לבער את השטות הזאת ממאגרי המידע ברשת.
פינגבאק: מקשקשים
ולתזמורת לא לאומית מותר לנגן את ואגנר? יש קצת בעייתיות במושג הזה "תיזמורת לאומית", אבל בלי קשר לזה, אי אפשר להבין את המוסיקה המודרנית היום בלי וואגנר. האם על אותו היגיון צריך לאסור על לימודי הפסיכולוגיה בגלל שהתיאוריה של פרויד שוביניסטית?
ולמה אין חרם על אורף או שטראוס שכן שיתפו פעולה עם הנאצים? לפי דעתי, מצאו בואגנר סמל או "עלה תאנה שאליו נוח לישראלים לנקז את גל רגשות השנאה לנאצים ולהפיל עליו את כל צרות העולם. בזה שמחרימים אותו יש התחמקות מהתמודדות אמיתית עם המוסיקה שלו, בעוד אחרים לא פחות בעייתים מקבלים פטור.
אנחנו חיים בתרבות של נעלבים. כל אחד נעלב ממשהו אחר ורוצה שגם אחרים יעלבו בדיוק כמוהו. איפה בדיוק עובר הגבול במה מותר ומה אסור לנגן? לי למשל, הצרימות של שנברג עושות חור בראש אז אולי אפגין שיפסיקו לנגן אותו?אנשים משכילים, צריכים לדעת כל מה שצריך לדעת על וואגנר, לטוב ולרע, ואז להחליט בעצמם אם הם רוצים ללכת לקונצרט שמנגנים אותו או לא.
צר לי לומר לך את זה, אבל ממש לא נראה לי שהשיקולים להחרמת ואגנר הם כל מה שאמרת, אלא בעיקר "אידיוטיזם" וכי "היטלר אהב אותו". יש רבים, למעשה, שחושבים שוואגנר היה נאצי בעצמו. היטלר נפגש גם עם אחותו של ניטשה, האנטישמית בפני עצמה. האם מחרימים כאן את ניטשה, שהיטלר עיוות את רעיון ה"אוברמנש" שלו עד ללא הכר? וזאת בלי להזכיר מלחינים נוספים, ובכלל כל מיני "אנשי תרבות", שפעלו תחת השלטון הנאצי ושאף אחד לא מדבר כאן היום על החרמתם (נגיד, שטראוס).
אני חולקת על הטענה ש"ניצולי השואה" הם אלו שמוצאים במוזיקה הזאת טעם רע. יש ניצולי שואה שמוצאים בה טעם רע, ויש כאלו שמחבבים אותה, ויש כאלו שלחלוטין אדישים אליה. כמו שיש ניצולי שואה שאוהבים או שונאים את מוצרט, ואחרים שאוהבים או שונאים כרובית. בכל זאת, מדובר כאן בקבוצה לא קטנה של בני אדם מרקע שונה, תרבויות שונות, משפחות שונות, ואני מוצאת שהכללתם לכדי קבוצה אחת לצורך שימוש פוליטי ודמגוגי ב"רגשותיהם" היא טעם רע.
לגבי עניין גדולת הנפש הארית וכו', יש אולי לציין שהיטלר וגבלס ראו גם בבטהובן אחד שהמוזיקה שלו מבטאת את העניין הזה. ואף אחד לא אומר כאן שום דבר כשהפילהרמונית מנגנת את בטהובן. למעשה, היתה להיטלר וגבלס רשימה של מלחינים שייצגו "מוזיקה גרמנית טובה". ורק אל ואגנר נטפלים כאן.
לגבי עניין האנטישמיות, אכן, הוא דבר ידוע. אבל אולי כדאי להזכיר לך שהוגים, מלחינים, סופרים ואנשי תרבות רבים בתקופה ההיא היו אנטישמים גדולים, ויש טענות שמגיעות עד ט.ס אליוט, שייקספיר ורבים אחרים שניתן למצוא את כתביהם בישראל. למעשה, אנטישמיות היתה עמדה די מקובלת בתקופה. אמנם ואגנר היה אנטישמי די בולט, (אם כי את החיבור המפורסם הזה שלו "יהודים במוזיקה", שכוון בעיקר נגד מנדלסון ועוד מלחין יהודי אחד, הוא פרסם תחת שם בדוי), אבל פרט לכך שהוא אולי היה "אחד האידיאולוגים הראשונים של התנועה האנטישמית בגרמניה" (ממש לא נראה לי, אגב), הוא גם היה אחת מהדמויות המשפיעות ביותר על התרבות שלנו כפי שאנחנו מכירים אותה היום, במוזיקה, אבל גם בתחומי תרבות ההמונים.
וחוץ מזה, באופן כללי אני לא יכולה להתייחס להחרמה הזאת ולענייני ההחרמה בכלל של תוצרים תרבותיים כאל שום דבר חוץ מ"אידיוטיזם". כמו שאני מתייחסת אל כל מה שנועד להעמיק את הבורות ולהנציח את הסגירות. התזמורת הפילהרמונית צריכה לנגן את ואגנר, כמו שהיא צריכה לנגן את בטהובן. מי שלא רוצה לשמוע, שלא יקנה כרטיס, ושלא יעשה הצגות.
מה שכן, כדאי מאוד ללמד את התלמידים בבית הספר מי הם כל המלחינים האלו שהפילהרמונית מנגנת, מהו הרקע של כל הסופרים, הפילוסופים, הוגי הדעות והמדענים החשובים שבנו את התרבות שאנחנו משייכים את עצמנו אליה. לדעתי, רק כך אפשר להבין מאיפה אנחנו באים ולאן אנחנו הולכים, לפתח חשיבה ביקורתית ומעמיקה שמאפשרת התמודדות טובה יותר ואנושית יותר עם העולם, ולא ליפול בכל מיני קשקושים של חרמות אוויליים שמבוססים על בורות.
סליחה שאני סוטה מהנושא העיקרי, אבל אני חושש שאת מפספסת משהו לגבי החרמת וואגנר. נכון שחלק מהסלידה ממנו נובע מכך שהיטלר אהב אותו ואפילו הפך לכמעט בן בית אצל האלמנה שלו ול"דוד" של נכדיו, אבל זה רק חלק מהתמונה.
דבר ראשון, ריכארד וואגנר הוא מלחין של אופרות אפיות המבוססות על המיתולוגיה הגרמנית. היטלר והנאצים אהבו את המוזיקה שלו לא רק בזכות המנגינות ה"נעימות", אלא בגלל שהם ראו באופרות שלו יצוג לגדולתה של הנפש הארית. ברור שזה כשלעצמו עדיין לא מצדיק את החרמת המוזיקה של וואגנר, אבל זה מספיק כדי שאני אחשוב פעמיים לפני שאני מזלזל בניצולי שואה שמוצאים במוזיקה הזו טעם רע, ואולי אפילו מביעים מחאה מאד לא מנומסת כאשר תזמורת ישראלית מנגנת את המוזיקה הזו.
אבל לצערי אפילו זה לא מלוא התמונה. במהלך חייו וואגנר הרבה לכתוב מאמרים אנטישמיים בהם הוא טען שהיהודים מזהמים את התרבות הגרמנית, ואף קרא לגירושם מגרמניה (למען האמת הוא נקט בניסוח קצת מעורפל שניתן להבין גם כקריאה להשמדתם). כתביו של וואגנר הפכו אותו לאחד האידיאולוגים הראשונים של התנועה האנטישמית בגרמניה, והנאצים הקפידו ללמד את כתביו. אני ממליץ לעיין באחד המאמרים הבולטים: Judaism in Music
לאור כל זה נראה לי שעדיף שגם מי שלא מסכימה עם החרמת המוזיקה של וואגנר היתה נמנעת להשתמש בתיאור "אידיוטיזם" ויחוס הטיעון המסולף "כי היטלר אהב אותו" כשהיא מתייחסת לאלה שחושבים שלא ראוי שהתזמורת הלאומית שלנו תנגן את המוזיקה של וואגנר, ושמי שאוהב לשמוע את המוזיקה הזו יסתפק בתקליט בבית.
יש לי רק דבר אחד להגיד על השימושים השונים שעושים בשואה:
או שנלך להישרף במקומות אחרים. דווקא נשמע כמו ענף ייצוא רווחי ואקולוגי.
אני רוצה – http://www.notes.co.il/chelli/35593.asp?p=0
יורם קניוק רוצה – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3440969,00.html
אבו וילן גם עושה – הוא מקדם לאחרונה חוק, אשר כבר זכה לאישורה של וועדת השרים לענייני חקיקה, ויאפשר קבלת דמי ביטוח לאומי של הנפטר לצורך שריפת הגופה. "על שולחן הכנסת מונחת הצעת חוק באישור וועדת השרים לענייני חקיקה שמטרתה להבטיח כי כל אדם יוכל לבחור אם ברצונו לקבל את דמי הנפטר מהביטוח הלאומי. יש להשלים את הליך החקיקה ולהעמיד לדין את האשמים בהצתה", אמר וילן.
בנוגע לדבריו של כהן אמר וילן –
"מדובר בזכות יסוד בסיסית של האדם על גופו ובכוונתי להילחם על המשך החקיקה".
אז אולי את השטות הזו נצליח לעצור.
לא חלקתי על הכפייה, אלא רק על היותה דתית. בהקשר הזה, הצירוף הזה נשמע לי כמו "דמוקרטיה עממית".
נשמע ממש מלבב, דרך ההמתה הזאת. משהו שמתאים ללונדון דאנג'נס, לצד העכברושים.
זו כפייה במובן שמישהו מבקש למנוע ממך את האפשרות לבחור בעצמך מה לעשות עם גופתך.
ואפרופו שריפה, היהדות כוללת אותה בארבע מיתות בית דין, כלומר בצורות הענישה שמותר לחסל בעזרתן פושעים. ביתו של כהן שזנתה נדונה בדרך כלל לשריפה. גם השריפה הייתה מתבצעת בדרך מקורית: היו כורכים את צווארו בסודר, ומושכים מכאן ומכאן (כדי לפתוח את פיו, ויש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו פתיל של עופרת רותחת. בוודאי פחות הומאני מבקשת אדם להפוך את גופו לאפר לאחר מותו.
לא התכוונתי לומר שאני רוצה שמישהו ימשיך לחיות את חיי (אני לא חושבת שזה אפשרי, פשוט), אלא שיזכור אותי כמו שהייתי בזמן שהייתי חיה, ולא בצורה של עוד אבן בבית קברות.
לגבי השריפה של מתקן השריפה, אני אפילו לא יכולה להתייחס אל זה כאל כפיה דתית, כי לא נראה לי שהאקט הזה מקיים איזשהו קשר לאיזושהי דת, אלא לסתם טפשות, התבהמות וחוסר אנושיות של אנשים שלפעמים משתמשים בציטוטים מאיזשהו ספר כדי להצדיק את טפשותם, התבהמותם וחוסר אנושיותם.
מסכים לכל מילה בכל מה שקשור לשריפת הגופה. בהבדל אחד, וההבדל נוגע למה שאחרי: אני לא רוצה שמישהו ימשיך לחיות את חיי אלא פשוט שיזכור אותי ויכבד את זכרי. לי זה מספיק.
ובהתייחסות ישירה לשריפת מתקן השריפה, דומה שאין הוכחה מובהקת יותר לכפייה דתית מאשר הניסיון למנוע מאיתנו לא רק לחיות כפי שאנו מבקשים אלא גם למות כפי שאנו רוצים.
זה בדיוק מה שעשו בסרט "להתראות לנין"עם האפר של האמא (רק בלי הקטע של הכסף, מאחר והיה מדובר בטיל צעצוע). רעיון נחמד. פעם רציתי שיפזרו את האפר שלי על הכרובים בדרך נמיר. היום באמת כבר לא אכפת לי. שהם יחליטו.
הא. יש לך את היחס של אבא שלי למוות. רק שאבא שלי, במותו לכשיתרחש, מעדיף באופן ברור שלא להשאיר שום דבר אחריו, גם לא אפר, ולכן על מנת לפטור את כדוה"א מדברים מיותרים כמו האפר שלו וכסף הוא רוצה שנשרוף אותו ונשלח לחלל.
זה רעיון לא רע בכלל.
בחיי, הכל קשור לנאציזם בימינו. זה כמו הפרעה נפשית של מדינה כגוף אחד, שמתפרצת מדיי פעם בפעם.