מאה חכמים לא יוציאוה.
הים הוא אותו הים, וברק אותו ברק. בליל בחירות 1999 שמחתי מאוד לשמוע שביבי הפסיד, מאחר ולדעתי דאז, ביבי היה ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה לישראל אי פעם. אך ה"אי פעם" הזה נגמר תוך חמש דקות בערך, כשהגעתי לכיכר רבין אחרי הניצחון, והזדעזעתי מתוכנן של קריאות השמחה שנשמעו שם. "רק לא ש"ס", "רק לא ש"ס", קרא ההמון. "טפילים, פרזיטים שחיים על חשבוננו ולא משרתים בצה"ל", ועוד כל מיני סיסמאות על "גיוס שווה לכולם".
האיש הציני, הרקוב והכוחני הזה גילה מהר מאוד שזה לא עובד משהו, ההסתה נגד המשתמטים של ש"ס. בכל זאת, יש להם לובי, יש להם אג'נדה, יש להם כוח צרכני לא מבוטל בסופרמרקט של הפוליטיקה הישראלית. זמן לא רב לאחר מכן, הועף ברק "ברוב חסר תקדים" חדש על ידי אריק שרון. אבל הוא לא פרש לביתו כדי להפיק לקחים ולהחליף את התקליט. לא, חס וחלילה. הוא זחל בחזרה למחילה שלו כדי לתכנן את מסע ההסתה הבא, שיחבר אותו שוב למנעמי השלטון. הרי ידוע שמה שלא עובד בכוח, עובד ביותר כוח.
רמטכ"ל לשעבר, שר ביטחון, ביטחוניסט – ברור שצר עולמו כעולם נמלה. הוא כנראה לא מכיר סוג אחר של הסתה פרט להסתה נגד אנשים שלא משרתים בצה"ל. אבל הפעם לא מדובר בחרדים, אלא בטרף קל הרבה יותר – ה"משתמטים" עלומי השם (או בעלי השם), רבים מהם סובלים מבעיות בריאותיות או בעיות נפשיות, שגם ברגיל לא היו מנפנפים בהן על ראש כל גג (מה לעשות, אנשים מתביישים במגבלותיהם). מעטים מהם "אידיאולוגים". עוד פחות מהם אנשים שמשתמטים "סתם". חוץ אולי מכל הבחורות האלו שפתאום מתחזקות באמונתן או מתחתנות. אבל קשה לי להניח שבהן מדובר. הרי לא מדובר כאן בהסתה מטעמים של הפיכת הצבא למקדם הפמיניזם בישראל.
מאחר וברק הראה כושר התאוששות פוליטי גבוה מאוד, וחזר לעמוד בראשות מפלגת העבודה, כל התולעים זוחלות בחזרה לסיר הבשר הרקוב הזה. הנה, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, אחד הראשונים להצטרף. הנה, האלוף אלעזר שטרן, נהנה מכל רגע. הנה, השרה יולי תמיר, יורדת עוד שלב בסולם התדרדרותה המוסרית והאנושית. הנה, כל זב ומצורע ועלוב נפש ואידיוט שיודע לחבר יותר משתי מילים וסימן פיסוק אחד, קופץ גם הוא על עגלת הזבל החמימה והמלאה הזאת. הפוליטיקה, התקשורת והחברה הישראלית בשיא עליבותן.
***
ברק יודע, כמו שיודע כל אדם שיש יותר משני נוירונים פעילים במוחו, שיש אנשים שעדיף לא לגייס לצה"ל. לגבי בעיות גופניות, העניין ברור. והוא אמור להיות ברור באותה מידה לגבי בעיות נפשיות. אנשים שסובלים מדיכאון, למשל (כ-20% מהאוכלוסיה). אנשים שסובלים מהפרעות חרדה, כמו פוביות או OCD או דברים דומים. אנשים שנמצאים בסיכון גבוה להתאבדות.
הצבא לא מצליח לזהות את כולם, ולעיתים מגייס אנשים כאלו בטעות. לפעמים הם מצליחים לשרוד, לפעמים הם מפוצצים לעצמם את הראש. וגם הצד השני של העניין הזה, אנשים שהצבא עלול לגרום להם לפסיכוזה, להתפרצות של אלימות, גם כאן צריך להיזהר מאוד. גם מפקד או חייל מתעלל יכול להוביל חייל שלא סובל מנטיה להתאבדות לפוצץ לעצמו את הראש. בכל זאת, התאבדות היא אחת מסיבות המוות העיקריות בצה"ל. וכשמדובר בסכנת התאבדות, איך אומרים, better safe than sorry. בכל זאת, מדובר בעניין בלתי הפיך.
מערכת צבאית היא שונה מאוד מהמערכת האזרחית. יש אנשים שיכולים להגיע להישגים במערכת האזרחית, אך כורעים תחת העומס הנפשי והלחצים הספציפיים שמפעילה עליהם המערכת הצבאית. יש אנשים שהלחצים המסוימים של המערכת הצבאית מהווים עבורם טריגר להתפרצות של הפרעות קשות.
באופן לא מפתיע, יש סיכוי מסוים שלאנשים האלו תהיה נטיה לכל מיני סוגים של אמנות. או תחומים שונים של אקדמיה. ויש סיכוי רב שרובם יכולים לתרום הרבה יותר למדינה במערכת האזרחית מאשר במערכת הצבאית. ומאחר וישראל, מדינה קטנה מוקפת אויבים ככל שתהיה, אינה ספרטה, גם למערכת האזרחית שלה יש חשיבות גדולה מאוד. שלא לומר, קיומית.
הייתי שואלת מה הטעם ברגרסיה הזאת, שמבטלת במחי פליטת אוויר חם כל הגיון וכל רגישות אנושית, כל שיקול של יעילות וכל סוג של מחשבה, שרומזת לתפיסת דברים כמו דיכאון כחולשה שאין לסבול אותה, או לנחיתות החברה האזרחית על פני החברה הצבאית, ובוודאי של דברים בה כמו אמנות או ביקורת. הייתי שואלת את זה, אילו התשובה לא היתה ברורה מאליה, אילו לא היה מדובר במישהו שיש לו רקורד של כוחנות מלווה בעצלות, של רדיפת שררה ללא מוכנות לעבוד בשבילה.
תמיד קל יותר לקנות בחירות לכאורה מאשר לשכנע את הבסיס לבחור בך. תמיד קל יותר לומר שאין פרטנר מאשר לעבוד קשה על יצירת פרטנר. תמיד קל יותר לרסק מאשר לבנות, ותמיד קל יותר להסית מאשר ליצור בסיס אמיתי של אחדות. זה אהוד ברק. שום דבר לא השתנה. ואם לומר לכם את האמת, במצב העניינים הנוכחי, אפילו ביבי כבר יותר טוב. ובכל מקרה, לי אין כוונות להצביע לאף אחד מהם. אם יכריחו אותי להצביע, אני אשים פיסה של נייר טואלט בקלפי. זה ישיג בערך את אותו אפקט כמו הצבעה לאחד משניהם.
***
לא הייתי טורחת בכלל לכתוב את הדברים האלו, אילולא דבריו של מר חבר הכנסת אפרים סנה בעיתון היום. אני כבר מצליחה לשכנע את עצמי שלא אכפת לי, שאין טעם, שאולי באמת עדיף שהמקום המצחין הזה יהרוס את עצמו מבפנים, ואולי רק אחרי איזה 12 שנות פאשיזם או משהו דומה, נלמד משהו. אבל אז בא איזה אוויל משריש ופולט איזו שטות קולוסלית מדרגה ראשונה, והר הגעש שלי מתפרץ.
סנה, האוויל התורן, אומר, ואני מצטטת מ"מעריב" היום, עמוד שמונה למטה: "לא יתכן שחייל משתחרר על סעיף נפשי ואחרי זה מגיע למשרד הרישוי ומוציא רישיון נהיגה. מי שמשתמט משירות – לא צריך לקבל פרס".
שיט, למה לא סיפרו לי שזה כל מה שצריך כדי להוציא רישיון נהיגה? סתם בזבזתי את כספי הורי מולידי על שיעורי נהיגה, מבחן תיאוריה ושני טסטים (וכמובן, דמי חידוש רישיון תקופתיים)? איך לא ידעתי שרישיון הנהיגה הוא פרס על התנהגות טובה ושירות בצבא?
***
ומעניין באמת, למה כל מסע ההסתה הזה נגד המשתמטים. חזרתו של ברק לפוליטיקה זו רק אחת הסיבות. סיבות נוספות? מספיק לצטט את הכותרות בעיתונות הישראלית.
"קסאמים בשדרות ביום הלימודים הראשון, אחרי שסיפרו לנו בממשלה שהכל מוגן, מאובטח ומצויין. אחים פדופילים עומדים להשתחרר ("למרות הביקורת הציבורית"). ילד בן 3.5 נתקע בגלגל ענק בלונה פארק. השעלת משתוללת. חשש לליסטריה בחסה של שטראוס. פג מאושפז בגלל ליסטריה. בועז יונה "לא לקח שקל", וחפציבה בינתיים מגישה בקשות לאישורים חדשים. מדינת ישראל לא נותנת אשרת כניסה ללהקת ילדים שהוריהם מתו מאיידס. קרן היסוד מחליטה למכור מתנ"ס בירושלים, שנתרם לה, לחסידות סאטמר. יותר ממיליון וחצי ישראלים נמצאים מתחת לקו העוני. וינוגרד ומכתבי האזהרה. חייל התמוטט באימון. מחירי מושבים בבתי הכנסת. בואו תתנדבו ליס"ם".
וכל זה רק מ"מעריב", כותרת ראשית, היום. לפי סדר ההופעה.
אין ספק, בשביל המדינה הזאת שווה למות.
ולקריאה נוספת בעניין, אצל שוקי.
תחילה הפך צה"ל מצבא העם לצבא שיש לו עם, אחר כך לצבא שיש לו חצי עם, וכעת לצבא שרודף את חצי העם שאינו שלו.
mio – כל מה שאמרת. לגבי עמיר פרץ, אמרתי את זה באותו יום שבו הוא לקח את משרד הביטחון. ובדברים האלו, להיות צודקת זה הדבר הכי מדכא בעולם.
נחמן –
על זה אמר לנין "כדי שיהיה יותר טוב, צריך שיהיה יותר רע". היו לי תקוות להתפרצות בעקבות המלחמה בקיץ שעבר, אבל כנראה שהיא לא היתה רעה מספיק. לפעמים עדיין יש לי תקוות שאפשר להתניע את המהפכה ללא קטסטרופה מכוננת – אבל רק ברגעים אופטימיים במיוחד. אבל – אסור להרדם בשמירה בינתיים. לכשתגיע הקטסטרופה חו"ח, צריך להיות מוכנים.
אתה מדבר בצדק על הסבילות של הציבור כאן. לכאורה, היא מפתיעה מאד. הרי שיבת ציון וקום המדינה הם ניסים שקשה היה לתאר לפני 150 שנה. כיצד שקענו שוב בתרדמת הגלותית?
התשובה היחידה שאני מוצא כרגע היא, שאנשים מחכים למשיח. למישהו על-טבעי, שיבוא ויגאל אותם, שיעשׂה עבורם את העבודה. בעברית מודרנית – לפראייר האולטימטיבי. האמונה הזו רומנטית ומשעשעת, אבל בעיני היא גם מהווה סכנה קיומית, משום שהיא מאפשרת לאנשים להסיר מעצמם אחריות (והבאת בצדק את עניין הפנסיא – גם מי שיש לו לא טורח לעדכן, וכן, גם לי יש כמה שקלים איפהשהו, שעדיף שאטפל בהם).
אביעד –
לא יודע ממה הסקת שאני חושב שרוב הציבור בסדר. לא מכיר שום ציבור בעולם שרובו בסדר. אנשים הם אנשים – יש טובים ויש רעים. אבל אני מסכים שבהתחשב בנתוני הפתיחה שלנו, וביחוד בסיפור המיוחד שלנו, אנחנו חייבים לברוא כאן מציאות חסרת תקדים. ארץ-ישׂראל אינה מצטיינת בנורמליות, ובואו נודה על האמת, העסקא שקיבלנו אינה מדברת על "עם ככל העמים" אלא על "אור לגויים".
העניין עם המשתמטים הוא אפילו יותר גרוע כי הבעיה הזו היא פיקטיבית לחלוטין. לצבא יש מספיק כח אדם. הרב המוחלט של כח האדם הקרבי הוא מתנדבים וכל המערכות התומכות לא יעילות ברמה מופרכת וכנראה יכולות להסתדר גם עם חצי מכח האדם. שלא לדבר על כל מני דברים שאפשר לאזרח וגופים צבאיים שלא קשורים בכלום ללחימה ששם רבים מלשבים על כל מקום. (מישהו אמר גלי צהל?) הסיבה העיקרית שנטל המילואים נופל על כל כך מעט אנשים היא שצהל לא קורא למילואימניקים לשירות. חוץ מאותו אחוז קטן של כוחות קרביים שנדרשים בשביל לעמוד בעומס של הבט"ש בשטחים.
ובהקשר של הספינולוג השתקן – אני חושב שפשעו העיקרי של אמיר פרץ הוא נטישת האג'נדה הכלכלית-חברתית לטובת זו הביטחונית. חוץ מכל הצרות שהנטישה זו הביאה עלינו – היא גם סללה את דרכו של ברק חזרה.
ד"ר אמיתי – כאן ההבדל בינינו. אתה סבור שרוב הציבור הישראלי הוא בסדר. אני סבור שלא.
אני לא חושב שבמדינות אחרות המצב הוא אידיאלי, אבל בהתחשב בנתוני ההתחלה שלנו ובפוטנציאל – הייתי מצפה למשהו אחר.
ד"ר אורי אמיתי – הלוואי שאתה צודק. אני רוצה להאמין שאתה צודק, ומידי פעם, בטפטופים קטנים ומפתיעים אני נתקל בדברים טובים, אבל אז אני מסתכל מסביב ומרגיש כמו יונית.
והפסיביות הזו שגם אני שותף לה מטריפה את הדעת(ראה הכותרת בבלוג הזה, והמשבר פה הוא קיומי, לא רק מוסרי), אבל נורא קשה לצאת ממנה כשהחיים הפרטיים הם בסדר כרגע. אני מופרד ונמשל.
כותרת היום בוואינט מעידה על רמות הפאסיביות ומראה אולי קשר בין פאסיביות ציבורית לפרטית :
ל-40% מהאנשים אין פנסיה – זה תוצאה של פסיביות ציבורית, כי העבדות בארץ זה לא משהו שהתחיל השנה (ואני מאמין שהסקר לא כלל עובדים זרים ומהגרים לא חוקיים…).
רק 30% מבעלי הפנסיה טרחו לעדכן אותה בהתאם לשינוי נסיבות החיים – זו הפסיביות הפרטית, כבר לא מאמינים לכלום, לא יודעים שום דבר, תעזבו אותי באמא'שלכם, יש איזה כסף שמופרש לאנשהו שאני מקבל עליו ניירות לפעמים אבל אין כח לבדוק. כמו שאמר שרנסקי (מוצא מהקשרו לחלוטין) – יש אוכל? יש איפה לישון? אין מה להתלונן.
יצא לא כל-כך קשור למשתמטים, ברק וכו', אבל זה ממש לא מעניין אותי, ולדעתי זה שברק חזר לראשות העבודה מעיד על חולשת מפלגת העבודה הרבה יותר מעל כושר ההתאוששות הפוליטי המופלא שלו ונתראה בבחירות. אני מקווה שקוראי התגובות יסלחו על הסטיה הקלה.
נדמה לי שאנחנו רואים בדיוק את אותה כוס. ההבדל הוא שאת פסימית משהו, ולכן רואה בעיקר את מנגנוני הדיכוי, בעוד שאני אופטימי, ורואה את הפניקה של האויב. שניהם קיימים בשטח, כמובן.
אבל בכל זאת מילה בזכות האופטימיות – ההתקפה על המשתמטים מלמדת שעוד מעט ואין להם את מי להאשים יותר. ערבים, חרדים, קיבוצניקים, פרענקים, אשכנזים – מיצינו כבר הכל. אז עכשיו מתקיפים שׂונאי צבא-עוכרי ישׂראל. זה כבר צעד של יאוש, כי הוא חושׂף את העובדה שאין יותר מגזרים להאשים. משתמטים אינם מגזר – הם חתך מדוייק של כלל החברה. ברגע שהשלטון מאשים את הציבור כולו, ברור שזמנו קצוב.
(וכשאני אומר שלטון, אני לא מתכוון רק לכנופיית אולמרט, אני מתכוון לחונטת בעלי-ההון ולכל שיטת הנציגים הרקובה).
אני חושבת משהו דומה, אבל קצת שונה. בשנים האחרונות היה כאן מעבר חד לאידיאולוגיה ניאו-קונסרבטיבית כלכלית (או ניאו ליברלית, תלוי את מי שואלים), שעיקר תורתה היא שכל אדם לעצמו, ושהמדינה לא חייבת כלום לאף אחד. לא סעד, לא תמיכה, לא חינוך, לא בריאות, לא כלום (איך ביטא את זה פעם ברבש בצורה יפה, "תם עידן האלטרואיזם ברפואה"). ז"א, אינדיבידואליזם כלכלי קיצוני. החד הוריות אשמות במצבן ולכן למי אכפת שילדיהם רעבים. החרדים בחרו לעשות עשרה ילדים, ואף אחד לא צריך לממן את הילדים האלו. חולי נפש מסתובבים ברחובות, ואנשים צועקים עליהם שילכו לעבוד. זו הגישה. המדינה ריסקה במו ידיה את כל הבסיס לסולידריות. ואז היא גילתה שבצורה כזאת, אי אפשר לשכנע אנשים למות עבורה. אז מה עושים? ממשיכים באותו קו. כמו שהסתנו נגד חרדים, מובטלים, חד הוריות, ערבים כמובן וכל מה שזז, עכשיו נסית נגד המשתמטים. ו-too bad for reality. למה לא בעצם. עד עכשיו זה לא עורר שום מחאה ציבורית רצינית, ובעיקר הגביר את האלימות של אדם אחד כלפי אחיו בתוך החברה.
ומה אני אעשה, באמת כבר נגמר לי הכוח.
אני רואה את הדיון בהשתמטות מזוית אחרת – לא ספין שנועד להסיט תשׂומת לב, אלא סימן ברור לכך שהחונטה השלטת בפניקה. "טוב למות בעד ארצנו" כבר מזמן לא משכנע פה אף אחד, אבל רמת חוסר האמון בממשלה מרקיעה שחקים. פעם סרבנות מצפונית היתה נחלת מיעוט מבוטל. היום סרוב לשרת בצבא הפך לחלק בלתי נפרד מהמחאה (בכוח או בפועל) במגוון הקשרים, החל במחאה על עקירת גוש קטיף וכלה בהעלאת שׂכר הלימוד. במסדרונות השלטון מודעים לכך (לפחות באופן בלתי-מודע), ובאיוולתם הרגילה תוקפים את הסימפטומים במקום לטפל במחלה.
יונית –
דיר באלאק את משתכנעת שלא אכפת לך, שאין טעם וגו'. אם תתייאשי ותפסיקי לכתוב, תיכף ומיד אפסיק לקרוא אותך!
אביעד –
עיינתי בחילופי הדברים שהפנית אליהם, ואני מסכים דוקא עם אופיר. לא שהכל טוב, כמובן. גם לא מספיק טוב. אבל אני מקבל את הטענה שהאזרחים כאן בסדר – ושהם העיקר. לא שאין לי טענות כלפי ה-homo Israelicus (לא היית מאמין לי אילו טענתי שאין…), אבל ברשותך אני רוצה להגיד משהו בזכותו/ה.
אני חוזר למלחמה בקיץ שעבר. בניגוד לשלטון – שהפגין חוסר-אונים, אזלת-יד, אטימות, טמטום, וכיו"ב – הציבור הפגין בגרות ונדיבות. תוך ימים לאחר פרוץ המלחמה התארגנה רשת שלמה לקליטת פליטים וניתובם למקומות מחסה. חלק מהרשת נשען על גופים מסחריים גדולים (ynet זכור לי במיוחד). אבל חלק גדול מאד שלה נשען על ה-grassroots, למשל הפורומים בתפוז. אני נדהמתי מהיעילות והזריזות, וכמובן מהנדיבות של אנשים, שקיבלו לבתיהם זרים גמורים, וארחו אותם למשך תקופה ארוכה. כל כמה שעליבות השלטון הקצינה את עמדותי הפוליטיות, כך ההתגייסות הציבורית מלאה אותי תקווה שיש סיכוי למהפכה ולתיקון כללי.
הרבה מאד מהאנשים שאכפת להם מרגישים יאוש וחוסר אונים. אבל אסור להתפתות ולהאמין שאין טעם ואין תקוה. הייתי חותם ב: They say the darkest hour is right before the dawn, אבל מתוך התחשבות במערכת העיכול שלך אולי עדיף: I've been down so goddamn long, that it looks like up to me.
אולקוס נגרם מחיידק, אבל תודה שאתה דואג לבריאותי.
יש דבר אחד טוב במדינה הזאת – החתולים הארץ ישראלים שלי. אם כי שניים מהם נראים כמו חתולי יער נורבגים. אילו רק הייתי הולכת ללמוד וטרינריה, לא הייתי צריכה לשבת כל היום ולקרוא ספרי שואה, ואחר כך לקרוא עיתון ולהרגיש כמו סבסטיאן הפנר. או בקיצור, אני כבר לא מוצאת שום צורה שבה אני יכולה להרגיש אפילו שמץ של אופטימיות. אבל אולי אפשר לאסוף כאן איזה 100 או 200 אנשים טובים, לקנות איזה אי (אפשר למצוא גם במיליון וחצי דולר) ולממש את החזון הציוני כמו שהיה צריך להיות מלכתחילה?
נו ברור. הכל טוב במדינה שלנו.
בתגובות של הפוסט הזה http://aviadk.blogli.co.il/archives/269 שלחתי את אופיר למצוא דברים טובים בישראל.
תקראי את תגובה מס' 2. היא תעשה לך אולקוס.
נושא ההשתמטות לא נמצא רק בעמוד 8 בצד. במקרה הספציפי הזה, הוא התחיל מכותרות גדולות, המשיך בכל מיני אירועים וכל מיני אנשים, בכירים יותר או פחות, ענייני עברי לידר וכד', אפילו בטקס אתמול נדמה לי ששמעתי בחצי אוזן כשזפזפתי משהו בעניין. זה שהעניין נמצא גם היום בעמוד 8 בצד אומר שכל אלו שרוצים שישמעו אותם מנסים לקפוץ על העגלה, ושהעניין לא יורד מסדר היום, כפי שנגיד ירדו נושאים גדולים רבים אחרים, ומוצג בעיקר מכיוון אחד, ללא תוספות כמעט. וגם עמוד 8 בצד היה יותר טוב מהמקום שתפס דו"ח העוני.
אור – מבחינתי אין תחרות. כולם גרועים באותה מידה. מה שהופך את "הארץ" אולי לקצת פחות גרוע זה מוסף הספרים שלו, אבל גם אותו כבר לא קראתי הרבה מאוד זמן.
נדב – מדובר ב-lifetime prevalence, אם אני זוכרת נכון. ודיכאון זה מצב שיכול לחזור, שיכול להתעורר שוב כתוצאה מטריגרים כאלו או אחרים, ושלא לומר – שיכול להיות כרוני (דיסטימיה, למשל). אדם שלוקח אנטי-דפרסנטס לא לוקח אותם אך ורק בזמן ההתקף של המייג'ור דיפרשן, אלא ממשיך לקחת אותם באופן רציף תקופה די ארוכה. וחוץ מזה, גם בן אדם שחולה בסכיזופרניה לא נמצא כל הזמן במצב של התקף פסיכוטי, וגם הוא יכול לצאת מהתקף פסיכוטי ולהפוך לאדם יעיל למסגרות סמכותניות עד גיל 18 (באמצעות טיפול תרופתי ופיקוח צמוד, כמובן, ואם כמובן המחלה מתפרצת לפני הגיל הזה. נתקלתי באנשים שהיתה להם התפרצות ראשונה בגיל הרבה יותר מאוחר), או בכלל (וזאת למרות שאחרי התקף פסיכוטי, רק כ-25% מהאנשים חוזרים למצב שבו היו לפני ההתקף, ולמרות שלתרופות עצמן יש תופעות לוואי לא נעימות). ועדיין, אין לי שום ספק שמסגרת צבאית היא לא מקום מתאים להכניס אליו אנשים שיש להם נטיה לדיכאון, בעיקר כאלו שיש להם נטיה לדיכאון אובדני, או הפרעה בי פולארית, או סכיזופרניה, או הפרעת חרדה מסוג זה או אחר. זה לא סיכון סביר, לא לאדם ולא למערכת. צבא זה לא בייביסיטר, ואנשים שמסתירים את מצבם כדי להתגייס לא עושים שום דבר טוב לאף אחד (אני מכירה אגב אנשים שעשו את זה עם בעיות רפואיות יותר אקוטיות, שכמובן בסופו של דבר התגלו).
הערה פסיכולוגית\סטטיסטית – 20% מהאוכלוסיה חוו התקף דכאון. זה לא אומר ש-20% נמצאים כרגע במצב קליני.
מישהו יכול לעבור התקף דיכאון בגיל 16, לצאת ממנו, ולהפוך לאדם יעיל למסגרות סמכותניות עד גיל 18.
אני מוחה על הדרתו של "הארץ" מהתחרות. זה שהכותרות שם יותר קטנות לא הופך אותו להרבה פחות גרוע.
כן, ספציפית דיברתי על הכותרת לגבי המשתמטים – בכל זאת סתם אמירה שולית של פוליטיקאי שולי, אין סיבה לתת לזה אפילו את המקום בעמוד שמונה למטה. ו"מעריב" מתמחים בלקחת אירוע ולהוציא ממנו רק את הכותרת המטופשת שתעצבן אותך. את ידיעות אני מכיר בעיקר בסופי שבוע, ויאמר לזכותו שהמוסף שלו מכיל טורים מצויינים (בין השאר של אורי אורבך, ב. מיכאל, מאיר שלו ועוד).
בכל אופן, מובן שאנחנו מסכימים לגבי התמונה הגדולה… וטוב לראות שחזרת לכתוב קצת יותר אחרי הפסקה קטנה שהורגשה פה לאחרונה 😉
אין לי שום דבר לומר בעד העיתונות בישראל היום (וגם לא בעד "ישראל היום", אגב), אבל מה שהבאתי כאן היו כותרות שמתארות את אירועי היום, לא פרשנויות או סיפורי עבר דמגוגיים. אבל כמו שאמרתי, לא צריך את זה כדי לדעת שהמצב כאן חרא ורק הולך ומתדרדר. מה גם שאנחנו לא אנשים שמקבלים את כל מה שכתוב שם כמובן מאליו, ואנחנו יודעים היטב שיש שם אינטרסים סמויים, ומכירים אפילו חלק מהם. אחד מהדברים שרציתי להדגיש כאן, למשל, הוא המיקום של העיסוק בדו"ח העוני. הנה אינטרס יפה. להתעסק במשתמטים במקום בעניים.
נסכים שהם מתחרים צמודים?
אני לא חושב ש"ידיעות" יותר גרוע… בכל אופן מובן שאני לא טוען שכל קילקולי המדינה הם פרי דמיונם של עורכי עיתונים צהבהבים, אבל שהם בהחלט שולפים דברים הרחק מהקשרם בשביל לקדם את סדר היום שלהם (שהמאבק ב"משתמטים" הוא אחד ממרכיביו העיקריים בימים אלו, מי אמר דנקנר או כספית?). דוגמא טפשית אחרת שנתקלתי בה לאחרונה היא שליפה וניפוח של איזה סיפור מלפני שנתיים לגבי מרצה מהמחלקה שלי וההתנתקות בשביל ללבות את הלהבות, המטופשות ממילא, סביב בר אילן ודעותיהן של חלק מחברי הסגל שם (במסגרת העליהום הציבורי על פרופ' וייס, והאוניברסיטה שמעיזה פנים ולא מפטרת אותו על זה שקילל איזה קצין). ואני לא חושב שאת חושדת בי שאני טוען את כל זה מתוך איזה שותפות דעה עם מי מהם בעניינים האלה.
זה מה שיש לי בעבודה, מה אני אעשה. ו"ידיעות" בדרך כלל יותר גרוע.
ומה אתה מנסה לומר לי, שהמצב נהדר, הכל ורוד, הכל במדינה הזאת עובד כמו שצריך, ורק העיתונים מנסים להציג תמונה שחורה ועצובה? העניין בשדרות לא קרה? העניין שבעטיו קיימת ועדת וינוגרד לא קרה? אין עניים בישראל? לא מכרו את המרכז הקהילתי לסאטמר? אם אני אתאר היתקלויות יומיומיות שלי או של אנשים שאני מכירה בנותני שירות או משרדים ממשלתיים או מוסדות אקדמיים או כל דבר אחר במדינה הזאת, זה יהיה יותר משכנע?
ראש הממשלה לא חווה מחסום יצירתי. הוא חווה משבר של דה-אתרוגיזציה. מכל הכיוונים. או איך אומרים, המלך מת. יחי המלך החדש.
כוסית, with all due respect, אם את קוראת "מעריב" הבאת לפחות חצי מזה על עצמך… זה לא עיתון, זאת חוברת ציורים חובבת סנסציות שתופסת את עצמה כקול העם והצדק (ע"ע "איפה הבושה"), שלא תהסס להפוך כל זנב התבטאות של ח"כ נשכח מלפני 5 שנים לכותרת ראשית, בלי לתת לך את ההקשר בכלל.
לעניין עצמו, אין ספק שסנה הפגין כאן רמות בהחלט מרשימות של טמטום – ראשית בהצגת הרשיון כ"פרס", ושנית בהענשה העצמית הזאת של המדינה: הלא, לפחות למי שחי מחוץ לעיר תל אביב, חוסר אפשרות להוציא רשיון הוא גורם שמקשה מאוד גם על עבודה וגם בכלל. למדינה הרי יש אינטרס שאם מישהו לא תרם בצבא, אז לפחות שיהיה אזרח מועיל, שירוויח יפה, ויוציא יפה. לפי קו המחשבה הזה, גם אסור לתת לאנשים האלה לעבוד, וצריך להפוך אותם לנתמכים של המדינה. אבל אין ספק שמסע הצלב הזה נגד ה"משתמטים" (והרי אף אחד מהם אינו עריק – את כולם צה"ל שחרר בעצמו!) יצא מזמן מפרופורציה וגם הזמן שהוא מצליח להשאר בכותרות כבר מתחיל להיות מדאיג. יכול להיות שרה"מ היקר שלנו חווה מחסום יצירתי לגבי הספין הבא?