איך לזכור, איזו משמעות לתת לזיכרון, איך להשתמש בו, מה לעשות איתו, אלו הן שאלות שבאופן לא בלתי צפוי מעסיקות אותי מאוד. והשאלה מה לעשות עם העבר הופכת בעיני לשאלה קשה ומסובכת הרבה יותר כשהעבר הזה הפך לדימוי של הרוע האבסולוטי, וכשאתה שייך למקום שהיה אחראי על ביצועו. פלא באמת שהמקום שמושך אותי אליו שוב ושוב ושוב הוא ברלין.

עשרה ימים נוספים במקום הזה, ושוב לא הספקתי לראות ולעשות חצי ממה שתכננתי. למעשה, ניתן לאפיין את הנסיעה הנוכחית בקלישאה "האדם מתכנן תוכניות, ואלוהים צוחק". הקור היה קצת גדול עלינו, והעיר עצמה היא עדיין overwhelming בגודלה ובגיוון העצום שלה. המוטיב שהלכתי עליו בגדול הפעם היה "הפריפריה" – לצאת מהמרכז, לשוטט קצת ב"רבעים" (boroughs) העצומים, שכל אחד מהם שונה מחברו (או למעשה, כל שכונה בכל רובע…).

בתחום שמעסיק אותי באופן מיוחד, הזיכרון, זיכרון השואה, הדגש הפריפריאלי היה על אתרי הזיכרון הלא מונומנטליים, הקטנים, אלו שמשוקעים בתוך חיי היום יום, שכתיירים, בקושי אפשר למצוא אותם אם לא יודעים מראש איפה לחפש, אם כי הריבוי שלהם גם מאפשר היתקלות מקרית באתר כזה או אחר.

אני יכולה לשפוך אלפי מילים על העיסוק הברלינאי בזיכרון, על העובדה המרנינה שמשמעותה המילולית של המילה "Denkmal" (מצבת זיכרון, אנדרטה, גל-עד) בגרמנית היא "לחשוב על", ועל הסיבה שהובילה אותי לחשוב שהתקווה ללימוד אמיתי מן העבר נמצאת דווקא בגרמניה, אבל רק אתמול חזרתי, ויש לי עוד הרבה עיבוד לעשות, אז בינתיים נסתפק בתמונות (והסברים קצרים).

"הבניין החסר" – כריסטיאן בולטנסקי, 1990. רחוב Grosse Hamburger, לא רחוק מבית הכנסת הגדול ברחוב אורניינבורגר.

רחוב Grosse Hamburger – אנדרטה המציינת את גירושם של כ-55 אלף יהודים מהמקום הזה. מאחורי האנדרטה נמצא בית הקברות היהודי העתיק ביותר בברלין, שנחנך בשנת 1672, ונהרס לחלוטין על ידי הגסטאפו. בית הקברות מכיל כיום מצבה אחת, במקום שבו עמד קברו של משה מנדלסון. בגלל שיפוצים במקום, לא מצאתי את המצבה. משהו לפעם הבאה…

הגמנסיה היהודית ברחוב Grosse Hamburger. הוקמה ב-1862. ב-1942 נסגרה על ידי הנאצים, והבניין שימש כמחנה גירוש עד 1945. ב-1993 נפתחה מחדש, והחל מ-2003, אם הבנתי נכון, מציעה לימודים מכיתה ה' ומעלה. וכאן אפשר למצוא את האתר שלהם.

מצבה לבית הכנסת ברחוב Münchener בשונברג, במקום שנקרא "הרובע הבווארי", ושבשנות העשרים של המאה העשרים היה ידוע בכינוי "שווייץ היהודית". בית הכנסת הוקם ב-1909, שרד את ליל הבדולח, אך נהרס ב-1956. קורט וייל חילטר שם כמנצח כמה חודשים ב-1921.

"Places of Remembrance" של האמנים Renata Stih ו-Frieder Schnock. כולל 80 שלטי רחוב שמפוזרים בכל רחבי ה"רובע הבווארי", ועליהם מופיעים איסורים שונים שהוטלו על יהודים במסגרת חוקי נירנברג. וכאן אפשר למצוא חומר קריאה מעניין על הפרוייקט מהאתר של האמנים. התמונה האחרונה היא מפה של האזור, עליה מסומן מיקומם של השלטים השונים באמצעות נקודות ירוקות.

"אבני מכשול" (Stolpersteine) – פרוייקט של האמן גינתר דמנינג (Gunter Demnig) שפיזר בערך 11 אלף אבנים כאלו ב-220 ערים ברחבי אירופה. בברלין יש כ-1,400 כאלו. כל אבן מציינת אדם שחי במקום, וגורש ונרצח על ידי הנאצים. האבנים בתמונה נמצאות בכניסה ל-Hackescher Höfe. ויש גם אתר אינטרנט מאוד יפה, אם כי בגרמנית.

"מקומות של טרור שאסור לשכוח": אנדרטה ב-Wittenberg Platz (לא רחוק מקודאם), שהוקמה על ידי הליגה לזכויות האדם ב-1967.

וזו דוגמא מצויינת לפגישת אקראי עם אנדרטה, שמצאתי במקרה במקום שכוח אל, אליו נסענו בגלל טעות באות (למעשה, באומלאוט), לזיכרו של ברנרד ליכטנברג, הכומר הקתולי, שקרא לנהוג ביהודים על פי מצוות "אהבת הזולת" בשנת 1941 ונשא תפילה פומבית לשלומם. בעקבות גישתו לעניין היהודים, הוא נדון לשנתיים מאסר, ומת בדרך לדכאו.

והנה עוד משהו מעניין לקרוא בנושא.