בקושי הספקתי לחזור מה) Festival of Lights-אחרי שפספסתי את האוקטובר-פסט), ובמקום לחגוג את הג'אז פסט, מצאתי את עצמי באירועי הרבין פסט. כל שנה אני אומרת לעצמי, הפעם לא נלך לזוועה הזאת. וכל שנה אני אומרת לעצמי, אבל זה חמש דקות הליכה, ובכל זאת, הייתי כאן ב-4 בנובמבר 1995, הייתי כאן בשבעת הימים שאחרי, הייתי כאן בשלושים, הייתי כאן כמעט כל שנה, אז דווקא השנה לא? וחוץ מזה, תמיד כיף לפגוש את החבר'ה בפינת הגיקים (שהפקענו מההורים של יוחאי).
אבל למה לכתוב על זה? נו, פשוט זה מתחבר לי מצויין לפוסט הקודם.

קראתי באיזשהו מקום את הטענה שישראלים טובים בזיכרון. אני חולקת עליה מכל וכל. ישראלים לא "טובים בזיכרון", אלא רק במיסוד מהיר ומיידי של זיכרון, בהפיכת הזיכרון להצגה ריקה מתוכן, שמבטאת בדרך כלל את ההיפך ממה שטוענים שרוצים לזכור, ושכל מה שצריך כדי לקיים אותה זה .to go through the motions אם יש דבר שאנחנו גרועים בו, זה זיכרון. בעיני, פשוט, זיכרון קשור גם בללמוד משהו, ולא רק במסחורו.

אז מה היה לנו? הנאום בכיכר? צ'ק. ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה? צ'ק. לבכות לך? צ'ק. האיש ההוא? צ'ק. וולט וויטמן ורב החובל שלו? צ'ק. שיר הרעות? כמובן, צ'ק. גיבוב שטויות חסר פשר של שמעון פרס? צ'ק. נאום בחירות של ברק? צ'ק. איך קוראים לו עם השער הלבן מהטלוויזיה? צ'ק. (אגב, צ'יץ היה? לא שמתי לב). שלט "כן לשלום לא לאלימות" (שכבר מעורר היום קונוטציות אחרות…)? צ'ק.

חלק מהזמן אגב הייתי עסוקה בלצווח על איזו מטומטמת שיישמה בפועל את מסע ההסתה של זה מנאום הבחירות שלמעלה, אחרי שיהונתן טרח לחמם אותי (נוט טו יהונתן: עדיף לעשות את זה במסעדות. יצאו לי מזה כבר כמה ארוחות חינם בעבר), אז יתכן שפספסתי כמה קלישאות. עם עסקני הזיכרון הסליחה. ויסלח לי גם יובל רבין. הוא אולי הבן של, אבל הוא ממש לא אבא שלו. לי הוא בעיקר נתן תשובה לא רעה על השאלה "כמה נמוך אפשר לרדת".

האפטר-פארטי היתה, כרגיל, מוצלחת מאוד. אין מה לדבר, החברה בפסטיבלים האלו תמיד משובחת. סמולנים יפי נפש שאחותם וגו' תמיד היו הפרטנרים המועדפים עלי לארוחות ערב (משהו לציין בפייסבוק).

12 שנים חלפו. אפילו לא גרעפס קטן של ההיסטוריה. זו כנראה הסיבה שהנוער העובד והלומד חשו צורך להשאיל סיסמאות מזיכרון ממוסד קצת יותר, כמו "לא נשכח ולא נסלח" (חסר לי קצת ה"לעולם לא עוד". נא לתקן בשנה הבאה). רק שהאמת היא הפוכה. לשכוח הצלחנו כבר מזמן, בערך חמש דקות אחרי. לסלוח, גם כן, מזמן. מהשטויות האלו, כמו הנורמות היותר חיוביות של הפלמ"ח, שאריות הבושה, המושג "אחריות", משהו שדומה לאומץ לב אמיתי, נפטרנו כבר מזמן. כל מה שנשאר לנו זה קלישאות, שאף אחד כבר לא קונה, ובכל זאת, כולם ממשיכים להקיא.

אגב, להזכירכם, זה היה רצח פוליטי. ברור שזו צריכה להיות גם עצרת זיכרון פוליטית. מורשת רבין, לידיעתכם, היא דבר מאוד פוליטי לכיוון מאוד מסוים .הסיבה שהגועל נפש הזה נראה כפי שהוא נראה, היא בסך הכל מכיוון שהוא משקף את הצורה של הפוליטיקה בישראל היום.

לא היה בישראל ראש ממשלה אחרי רבין. הרצח הפוליטי הזה רצח גם את הממסד הדמוקרטי בישראל, שהיה בקושי בתחילת דרכו, ריסק את תשתיתו, והכין את הקרקע לכאוס הציבורי, חדלות האישים וגבב העסקנים והאופורטוניסטים חסרי הכישרון הבסיסי והאנושיות הבסיסית שזיהו הזדמנות שבאו אחריו, ששיאם בזה שמכהן היום בתפקיד. לא פרס, לא ביבי, לא ברק, לא שרון ובוודאי שלא אולמרט היו מזהים דמוקרטיה אם היא היתה עושה להם מופע סטריפטיז. אבל העיקר שבדבר הזה שאנחנו מכנים בטעות בשם "תקשורת" מוצאים לנכון להתעסק באבר המין של הילד המסכן של הרוצח ובהילולה סביבו. הנה לכם, בתוך 12 שנים, גם טקס ממוסד וגם טקס אלטרנטיבי, בכפיפה אחת, והעולם שותק…

או איך אומרים."What a waste. Oh, the Humanity",