והנה, שוב הגיע לו יום חגי. בשנה שעברה כתבתי כאן את זה. צר לי לבשר ששום דבר לא השתנה. חוץ מהזמן שעבר, מה שאוטומטית הופך את המצב להרבה יותר גרוע.
פעם אמרתי שיום השואה הוא בעיני יום חג, כי זה היום היחיד בשנה שבו אני לא מרגישה כמו ספלינטר עם האובססיה שלי, היום היחיד שבו כולם מעמידים פנים שאכפת להם. גם זה כבר לא נכון. אפילו קיוסקים ומכולות כבר לא נסגרים בשש. בהוט, כך דווח לי, בחרו לציין את היום בהקרנה חגיגית של הסרט הרלוונטי JFK, והחשוב מכל – פתחו איזה ערוץ גרמני או טורקי או מה שלא יהיה כדי שכולנו נוכל לצפות באופן שבו אברם מציין את יום השואה (הסרט השחור, איזה יופי של טאץ'), ובבאלאק כמובן. ובמקום עבודתי המזוויע החליטו החלטה מנהלתית מטומטמת נוספת מיני רבות, שבמקום לציין את האירוע הקבוע בחוק עלינו להמתין כמו ילדים טובים ולצפות באופן שבו בן שלום ברננקי מציין את יום השואה (בלי סרט שחור. הם בינלאומיים שם בארה"ב, דהיינו, 27 בינואר). אני באופן אישי העדפתי להימלט על נפשי. כמה אפשר להתעסק בשטויות כששישה מיליוני יהודים ועוד כמה לא יהודים רובצים על גבי?
האמת, אני כבר לא מבינה מה הטעם הגדול ביום הזה. אחרי 60 שנה, מישהו צריך סוף סוף להודות שבעיקר שכחנו, ושלא למדנו כלום. הלימוד נותר יתום ללא נלמד וללא לומדים, הזיכרון האישי לא מעניין אף אחד, שירקבו שם לבד בחושך הפולנים האלו, והניסיון הנואל ליצור יישות אבסורדית בשם "זיכרון לאומי" הסתבר ככישלון חרוץ. גם העסק הזה הסתאב בצורה חסרת תקנה. ולהתייחד ולציין אני יכולה, וגם עושה, בכל יום אחר. ולכן, באופן אישי וחד צדדי החלטתי שאני מבטלת את החג הזה. מחר יש לי יום חופשי, וכוונות רציניות לעשות שופינג סוער. או לישון. אולי יום אחד בעתיד הלא רחוק יאפשרו לי הגרמנים להתחקות על שורשי ותהליך ההסתאבות הזה, ולבדוק אם יש מקום אחר בעולם שבו אפשר להציל אותו. עד אז, אני משתדלת להחזיק מעמד, מתוך בחילה יומיומית עמוקה.
***
ובכל זאת, היה לקח אחד שרציתי לציין כאן, הלקח היחיד המשמעותי בעיני מכל ה"סיפור" הזה של השואה. וב"סיפור" אני מתכוונת להרס, לקריעה, לסבל ולייסורים, שמקורם באותו אירוע היסטורי וסופם אינו נראה לעין. והלקח הזה הוא ההכרה, הידיעה למעשה, מה יכול לצאת מדברים שנראים לנו כל כך "טבעיים". גזענות או כל התייחסות אל אינדיבידואלים כאל נציגים של קבוצה כזו או אחרת. הנטייה ה"טבעית" לאדישות לייסורי הזולת. ה"דחף" למצוא את מי להאשים. הרצייה החברתית. הפחד. הבינוניות. ההליכה בתלם. האינטרסים. חדלות האישים. הקטנוניות. הנטייה האוטוריטרית. כל הדברים האלו שאנחנו רואים סביבנו כל יום בקנה מידה כזה או אחר. לפחות אני. דברים שיצרו את האירועים הזוועתיים ביותר בתולדות האנושות, והרבה אירועים גרועים יומיומיים בסדרי גודל שונים. איך אמר גרוסמן ב"עין ערך אהבה", "השואה היתה לו רק המעבדה שיצאה מדעתה, שהכפילה פי מאה את מהירותם ואת עוצמתם של התהליכים האנושיים כולם".
זאת האמונה הבסיסית שלי. אני לא מאמינה ב"פלנטה אחרת", אני לא מאמינה שלקבוצת בני אדם יש טבע קבוע מראש ובלתי משתנה. לא משנה אם היא מתאפיינת כ"עם", "דת" או "גזע". ואני מאמינה שבני אדם מסוגלים לכל דבר, בין אם לרע ובין אם לטוב. כל אדם בקבוצה בוחר, גם אם בדרך של לא לבחור, והבחירה הזאת מתבצעת בלי הפסקה, כל רגע מחדש. בחירתו של האטום בתוך התא, של האבן בתוך הגשר. דיאלקטיקה, כמובן, זה תמיד שם המשחק.
***
לא עזבתי את הבלוג. הבלוג עזב אותי. זו תקופה של אכזבה, ייאוש ולפעמים גם שברון לב. לא תקופה של כתיבה.
לא עוד יום חגי abuot the post of
that might give a different spin on things a bit of some differnt energy and hope , this happened last night when my friend nd I, MEMEBERS OF THE YOUTH MOVMENT HABONIM DROR were drinking with two polish ppl at the evening of the day when we visited in auswitz. this is from my diary :
Dont you forget, dont dont forget,
the funny person said to us after we answered yes to his question whether we were a little jew (ish)… funnt polish ppl
he is joking, he is seriouse but making a bit of a joke out of it…
Did you guys go to Auswitz asked his son (in his thirties)k
yah we did…
i saw jews going to auswitz 16 17 years old and they cry
of course they cry i answered, their families died there…
yeh but you may never never forget say the dad again somewhere around the next few lines, Im seriouse , there are always ppl speaking of it, Jews, abuot never forgeting, so don't forget. he continues in a sad tone and repeats again sometime that 3 million jews were lost. we lost , yah citizens a lot of citizens.
Dont forget,
I wont forget
I tel him I wont, thats why we are here for, but you, you shouldnt forget either, the world shouldnt forget, not just jews . so that wont happen again , ever, to other ppl as well.
&yeh, you know these jewish kids you saw, i refer to the son, when they cried
did you find it wierd?
i saw it in a documentry he says]
i havent been there and yah he agrees to the question which waited that answer, it is wierd a bit.
Look of course theyll cry, their families died here, mine as well but they dont cry just because their families died there, ppl died there, ppl in gas chambers and chrematoriums, thats horrible in general
3 million ppl. the guy repeats and the dad mumbels a few other numbers
yah 6 miliion jews altogether .the son says. its a lot of ppl , very sad
yah i tell him but whats 6 million?? you cant understand it, too big, that itself aint what makes them cry.
its when you think about the personal stories of 1 2 three ppl and you think abuot what happened to them
and when you have a name or a face to reffer to (ithink in my head) thats what makes them cry.
childrren and women and men
the dad says
good citizens , dont forget
I wont forget (g , of course i wont , i remember the story, the holocaust) i remember the holocaust, i say,
no you dont understand, im seriouse
jews were here for a long time you know
yah king kajimesh or something
yah yah he agrees
lines pass, words, more or less
yeh i dont really know much about the life in Poland
well you shuold…\
dont forget
ppl were here, you have a connection to these ppl
yah you are right
(i shuoldnt forget about the holocaust , but also Polnad
i know nothing about my past here)1
(the end)
( t was very interesting and special being told by a poliosh guy that i shuoldnt forget… and the spin that we shuold remember the life here in poland as well was true and smart as well… even though it aint such a revolutionary idea) (also we find out they had some jewish origin, anyway have a good night)
לא לגמרי הבנתי 😯
אני מנחש ש ב"היפך הגמור" את מדברת על הקמת המדינה והסכסוך הישראלי-ערבי והגישה של חלקים מהציבור לסכסוך הזה, ואולי גם לעמדה המוסרית הכללית של חלקים מהציבור בישראל בשאלות אחרות.
לתלות יותר מדי בלקחי השואה זו עמדה גאולתית לטעמי. אין לקח אחד, אלא תזוזה מסוימת בהשקפת עולם, מכמה היבטים; והיא לא נגרמת ממאורע אחד בלבד, אלא מכל מה שחווינו ואנחנו יודעים.
החיים במיטבם הת תהליך של התקדמות, גם אם שני צעדים קדימה ואחד לאחור. אז אולי לא צריך לחפש את *ה* שינוי, אלא התקדמות. ונראה לי שהאנושות התקדמה במשהו מאז 1945 , וגם אנחנו, לא ?
אני לא קונה את הטיעון הזה של ה"לקח ספציפי", לא שישים ושלוש שנים אחרי, לא לנוכח המציאות. מחוץ ללקח הספציפי לכאורה שאתה מציג, שעד כה השיג רק את ההיפך הגמור ממה שרצה להשיג וגם ממה שרצה הלקח השני להשיג, השואה היתה בעיני רוב החושבים מכל הצדדים מה שמכונה השינוי הכמותי שהופך לאיכותי. רבים חשבו שהנאורות תעשה את השינוי, ורבים הבינו שגם זה לא היה מספיק ושאין יותר תירוצים. אבל מסתבר שגם לנוכח זה יש תירוצים. וזו הטרגדיה האמיתית.
תודה על האיחולים.
הלקחים שתיארת הם לדעתי לקחי כל מעשי הזוועות לאורך הדורות, ולא חסרים.
עבורי, לקח השואה ספציפית הוא הגנה עצמית לעם היהודי. אבל גם זה לא ייחודי לשואה, קדמו לה כ-1500 שנים שהיו צריכות לעורר את אותו לקח. ייחודיות השואה היא במידה, לא בעקרון. ודאי לא פלנטה אחרת.
מאחל לך צרי ופתרון לשברון 🙂 בריאות ושמחה !
אני מכירה תסכול. על מרי עוד לא שמעתי. וזה די פאתטי, לנוכח הפשטות שבה אפשר היה לפתור את העניין. אבל זה כמובן לא לכאן, הדברים האלו.
כן, תיארתי לעצמי. היה זה רק מטבע לשון.
נו, איכשהו ממקום מושבי בירושלים אני לא מצליח לספוג את רוחות התסכול והמרי שנושבות ברחוב הברזל. מה חבל, אולי הייתי יכול לתרום משלי.
אני ברוטוס? אני דווקא מרגישה יותר בצד של סיזר.
דום – אני לא חושבת שאין פואנטה לימים שמציינים אירוע כזה או אחר. ואני גם לא חושבת שהפואנטה היא להכריח מישהו להתאבל. ברור שאם זו הפואנטה, אז היא אווילית לגמרי. מה שמטריד אותי כאן זה היישום של הרעיון לאורך זמן, ולא הרעיון עצמו.
יובל – אם כבר התחלת, אז תקרא גם את "ההפוגה". ואת ספרו של ז'אן אמרי "מעבר לאשמה ולכפרה". ובעיני יום שואה בהשראת פרימו לוי זה לא מספיק. חיים בהשראת פרימו לוי, זה כבר מתקרב קצת יותר.
גיל – תודה. גם אני מקווה.
המזוויע?
גם את, ברוטוס?
אני שמח לקרוא אותך ולא חשוב מה תכתבי. כמו שאמרת, את יכולה לבחור אם להיות אופטימית או פסימית, טובה או רעה, ואני מקווה שתבחרי בסופו של דבר מה שטוב לך. אני בכל מקרה אמשיך לבקר כאן.
ואני קניתי לפני שבועיים את "הזהו אדם?" והתחלתי לקרוא אותו אתמול (די בוש בעצמי שלא קראתי אותו עד עכשיו). היום אני אגמור, ולעזאזל המבחן בשבוע הבא. החלטתי שכך ראוי לי לציין את יום השואה. וכבר חשבתי, שאולי בשנה הבאה אני אציין לעצמי "יום שואה" פרטי משלי, ביום בו פרימו לוי נשלח לאושוויץ (21 בפברואר). גם כדי לנתק את עצמי מהטקסים הלאומניים הנוראים למדי שנערכים כאן במדינה כדי לציין את השואה הזו.
וזו אולי הנקודה המשמעותית – היום הזה הפך להיות התירוץ האולטימטיבי למדינת ישראל כדי לכסות על כל פשעיה. ה-"לקחים" שאנחנו מפיקים מזה הם ש-"צריך צה"ל חזק" ושתמיד ישנאו את היהודים. לכן מותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים למי שאנחנו רוצים – לניצולי שואה, לעובדים זרים, לפליטים אפריקניים, לפלסטינים.
אז צריך יום שואה אלטרנטיבי. יום שואה בהשראת פרימו לוי, שב-"הטבלה המחזורית" מספר על המקרה בו הוא מגלה שכימאי גרמני מולו הוא עובד, שנים לאחר המלחמה, הוא זה שהיה אחראי עליו לתקופה מסוימת באושוויץ: "כשם שלא חשתי עצמי כמונטה-קריסטו, כך גם לא חשתי עצמי כהוראציוס-קוריאציוס; לא חשתי שאני מסגל לייצג את מתי אושוויץ, וגם לא נראה לי מתקבל על הדעת לראות במילר את נציגם של התליינים. אני מכיר את עצמי: אין בי כל כשרון פולמוסי, היריב מסיח את דעתי, הוא מעניין אותי כאדם יותר מאשר כיריב, אני מקשיב לו עד כדי סכנה להאמין לו; הזעם והשיפוט הנכון חוזרים אלי רק אחר כך, במדרגות, כששוב אין בהם תועלת". (תרגם: עמנואל בארי).
והטקסים של מדינת ישראל, שכל כך בקלות לוקחת על עצמה לייצג את מתי אושוויץ, שמשתמשת בשואה כאינסטרומנט גס וממהרת להטיח אותה בכל אחד אחר, יכולים לחכות לי.
יום השואה מיותר בעיני, כמו יום הזכרון ושאר ימים אחרים שכופים על האדם את נוכחותם. יש לזה, לפחות מבחינתי, שני אפקטים שליליים. אחד מהם הוא שרוב האנשים מרגישים שהחובה לזכור ביום זה מעניקה להם את הנוחות לשכוח בכל יום אחר. השני הוא שצורת הזכרון נהיית נורא פלסטית, הטקסיות מרדידה אותו, הצפירות, התחושה הכללית שעל כולם להיות בדכאון, המימד הכמעט דתי שנותנים במדינת ישראל לימים האלה. לכן עדיף לדעתי לא לעמוד בצפירות, לא ללכת לטקסים המזויפים, לא לצפות בסרטים הממוחזרים. אף אחד לא צריך לשמש קול למשהו שידוע לכל בעל דעת ושכל אדם בעל רגישות בסיסית מסוגל להבין. להכריח מישהו להתאבל, המטרה אולי היחידה של ימי הזכרון האלה בעיני, נראה לי מאוד מפגר בתפיסתו.
כתבת יפה.
אני מקוה שיום השואה יחזיר אותך לכתוב קצת יותר.
ואף על פי כן, ולמרות הכל: ברוכה השבה.
הפכו את חגך לחגא.
יכול להיות שגרמנו לשואה להתבלות?
ולדי – אין סתירה בין אינדיבידואליות (במובן המילולי) לבין בחירה להיות בעדר. רק דיאלקטיקה. למרות שלעדר יש תופעות ייחודיות לו, הוא עדיין מורכב מאינדיבידואלים. וזה לא שאין לי חשק לכתוב, אלא בעיקר שהגעתי למסקנה שזה חסר טעם (ונכנסות כאן עוד כל מיני סיבות שאין לי רצון לפרט אותן כאן).
איתי – יאוש במקום אחד זו תקווה במקום אחר. אני באופן אישי ויתרתי על המקום הזה לעת עתה.
נמרוד – על ה"לזכור ולא לשכוח" לא ויתרתי. אני פשוט מנסה למצוא דרכים אחרות ויעילות יותר לקדם אותו.
אני מסכים איתך שהפסקנו להתעסק בשואה, בעיקר מפני שהיא חדרה כל-כך עמוק, שאנחנו כבר מושפעים ממנה ברמה התת-הכרתית. אולי זה היה גם בעבר, אני לא יודע, לא הייתי כאן כשהיה פה שמח.
קשה לי להסכים איתך לגבי האינדיווידואליות של כל אדם ואדם, בעיקר מפני שרוב האנשים נוטים לרצות להיות בעדר ולעשות את מה שהעדר (או הרועה) דורש מהם. בין אם זה מתבטא בהשמדת עם אחד או בהאזנה לסוף שבוע רגוע.
http://curateipsum.net/?p=584
וראבק, אני אמנם מבין את התחושות הקשות וגם לי אין חשק לכתוב רוב הזמן, אבל זה לא אומר שאנחנו אמורים להפסיק ולהפקיר את הבלוגוספירה לאנשי ישראבלוג והקפה.
אכן, כל אדם בקבוצה בוחר.
את בוחרת בכל יום – ייאוש אכזבה והתכנסות.
אני מעריך אותך מאוד אך אין לי סימפטיה לייאוש, כאשר הוא בא מאנשים שיכולים
לשנות כל כך הרבה.
יש דרך אחרת והיא למצוא עוד אנשים שמאמינים בהנחלת לקחי השואה *שלך*.
ייתכן אפילו שזה יכול להיות מקום עבודה.
הנה עוד מיואש – אביעד כאן
http://www.notes.co.il/shooky/43410.asp
געגוע.
לכתוב שלך.
ליום השואה כשהייתי ילד, ואבא ניגב דמעה וסבתא מלמלה בגרמנית והייתה משמעות.
לחבר הכי טוב שלי, קולו סדוק ופניו מוות, מקריא "יתגדל ויתקדש שמה רבא" בין הפרחים הפולניים.
למיתרים שקרעו באצבעות קפואות מקור במאידנק, על אותה האדמה בדיוק שבה צעד…
לילדים קטנים בחולצות לבנות עם בריסטולים שחורים שעליהם מגן דוד צהוב. פעם ביום השואה נתנו לי להקריא את התליין. אחר כך כבר לא יכולתי להיות אדיש.
אני מתגעגע לימים שבהם דיברנו על "לזכור ודבר לא לשכוח…עד כולם" והתכוונו לזה, ולא כיסינו מעל זה באמירות ריקות שקשורות למצוות הלוואה לעני.
ופוסט כזה עושה אותי עצוב.