(תוספת מאוחרת וחשובה: משהו קפץ לעיני ועשיתי כמה חיפושים, בהם מצאתי אזכורים רבים לכך ששלי יחימוביץ' העידה על עצמה שעד לבחירות 2006 הצביעה לחד"ש. מה קרה, עד 2006 הם היו ציונים, ופתאום הפסיקו? )
באתר של שלי יחימוביץ התפרסם אתמול מאמר של אחד דני זמיר, שממשיך במגמת ההסתה, הדיסקרדיטציה והפצת השקרים אודות דב חנין ומידת ה"ציונות" שלו. המגמה הזאת – הכיוון שבו נוקטת יחימוביץ ולא מרפה – מפחיד אותי מאוד בניחוח הלאומני שעולה ממנו, ההידרדרות לחזרה על השקר כמו מנטרה, הפנייה לגזענות המודרנית, ובעיקר – ההיעדר המוחלט של הרוח הדמוקרטית, חציה השני של הגדרת המדינה הציונית.
אבל לפני שאגיד מספר דברים על הטור לגופו, הייתי רוצה לומר משהו על ציונות. לי באופן אישי קשה מאוד עד בלתי אפשרי להגדיר את עצמי כציונית בשנים האחרונות, מאותן סיבות, אגב, שקשה לי מאוד להגדיר את עצמי כפמיניסטית. הסיבות האלו אינן כוללות רצון לביטולה של מדינת ישראל או לחזרה לימי זכות הלילה הראשון. הסיבה המרכזית לכך היא חטיפתן של שתי ההגדרות האלו בידי גורמים שאין לי עימם ולא כלום, שיוצקים לתוכן תכנים שאני מתנגדת להם בכל נפשי ומאודי, ובעיקר – מציגים את עצמם כמייצגים הבלעדיים של "הציונות" או "הפמיניזם" שאין בלתם, וחוסמים לחלוטין את האפשרות לדיון דמוקרטי בהגדרות אלו, או כל אפשרות להגדרה שונה – באמצעות פסילת הצד השני והשלישי והרביעי בדיון כ"לא ציוני" או "לא פמיניסטי".
את הפמיניזם נעזוב כרגע, מאחר ושטחתי כבר את הפתרון הארעי שהצלחתי למצוא בדמות ה"ליפסטיק פמיניזם" מספר פעמים ובאריכות (נגיד, כאן). במקרה של הציונות, מצבי גרוע יותר, מאחר ואני לא מצליחה למצוא תת הגדרה לגיטימית ונוחה שמשקפת כראוי את עמדותי לגבי לאומיות ישראלית ויהודית במדינת ישראל. ההגדרה שנחטפה מבטאת היום דברים כל כך קיצוניים באטימותם, רחוקים ממני מרחק שמיים וארץ, והחוטפים סגרו אותה הרמטית ובצורה אלימה. אי לכך, אני נאלצת לומר – הציונות של פעם מתה. חוטפיה עיוותו את משמעותה בצורה כל כך קיצונית, עד כדי כך שהיא אפילו לא משקפת היום את מה שהוגדר פעם כציונות על ידי הימין האידיאולוגי, דהיינו, ז'בוטינסקי וחירות. סבא שלי זיכרונו לברכה, החירותניק האדוק, היה נחשב היום לשמאלן קיצוני ועוכר ישראל, בלי שעמדותיו היו זזות במילימטר.
הגרסה החטופה של הציונות היא לא יותר מלאומנות גסה ואקסלוסיבית, שממדרת לא רק "זרים" מבפנים ומבחוץ, אלא גם את הדמוקרטיה עצמה. הגבולות שהיא קובעת כבסיס לגיטימי לדיון – ושאדון זמיר מסכים להם במאמרו – מזכירים יותר את הדמוקרטיה האיראנית, שפרוצדורלית היא דמוקרטית לגמרי, אך הדמוקרטיה הזאת מתרחשת רק בגבולותיו החשוכים של הפונדמנטליזם – מאשר כל דבר אחר. הציונות הזאת רחוקה מרחק של שמים וארץ לא רק מאיך שאני מבינה את הדמוקרטיה, אלא גם מאיך שאני מבינה את היהדות. בעיני, הציונות החטופה הזאת, רוויית השנאה, ההסתגרות והאלימות, היא סוג של עבודה זרה.
ועם זאת, לאומיות בריאה ותקינה, שמבוססת על אהבה למקום שבו נולדתי, היא בעיני רגש חשוב, חלק חשוב מזהותו של אדם (ואם הייתי צריכה חיזוק לתפיסתי זו, מצאתי אותה במסה המדהימה של ז'אן אמרי, "כמה מולדת צריך האדם"). אני לא רואה שום סיבה הגיונית, אמיתית או רגשית, גם לא טיעון ה"מוקפת אויבים", לכך שהלאומיות הזאת לא תחיה בשלום עם המוסר, עם המעורבות, עם האכפתיות, עם ביקורת חריפה ועם ניסיונות לחולל שינוי – בשלטון, בעיר, בהגדרה עצמה. נכון, זה הרבה יותר קשה מהסתות, הפחדות והסתגרויות, אבל מבחינתי זה ה"לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה" – זה ה"אין לי ארץ אחרת" שלי. אני באופן אישי לא מתכוונת לוותר בקלות לאף מסית ומדיח. לא ליחימוביץ הפופוליסטית ולא לאף דמגוג אחר שרוצה לגרוף רווח פוליטי זול וקל באמצעת הפחדה, כפי שעשו רבים לפניו שהשתמשו ב"ציונות" כעלה תאנה לכיסוי שחיתותם ועליבות נפשם ונצלנותם ורודנותם. דווקא העובדה שרבים נוספים לא קונים יותר את הדרך הזו שבה היא נוקטת, ויוצאים ל"הסתערות הזויה" נגד דבריה אלו, מעידה בעיני על שביב של תקווה לריפוי "החברה המפוררת והמופרטת שלנו".
ועוד מילה אחת לגבי הגיבור של מסע ההסתה הזה, ההמנון הלאומי – מאחר והגרסה שלי של ציונות כוללת גם רכיב אנטי פאשיסטי חזק וגם רכיב ביקורתי שלא מקבל שום דבר – גם לא סמל – כמובן מאליו, אני חייבת להביע כאן את סלידתי מההמנון הזה. בניגוד לעמדתו של חנין, אגב, אני לא חושבת שלהוסיף לו עוד בית שיאפשר ללא יהודים להזדהות עימו יפתור את הבעיה, מאחר ואני לא חושבת שהבעיה המרכזית שלו נמצאת באקסלוסיביות שלו. הבעיה שלי עם ההמנון היא שאני לא מבינה איך יתכן שלעם היהודי, שחי כבר 60 שנה במסגרת של מדינה עצמאית עם צבא חזק בציון ובירושלים הבנויות, יכול להיות עדיין המנון שמדבר על תקוותו של העם היהודי הגולה לשוב לציון, במונחים של תקווה שטרם התממשה. אנחנו כבר "עם חופשי בארצנו" 60 שנה, פור הבנס סייק. מתי נפסיק כבר לחשוב כמו פזורה גלותית בגטו, ונאמץ לנו המנון שמשקף קצת יותר את מצבנו הממשי? זה, אגב, אולי יהיה אותו הזמן שבו נפסיק להתעסק בשאלות מגוחכות כמו הצדקת קיומנו – עניין מובן מאליו שלא נתון לדיון – ונתחיל לדבר על הדרך והצורה שבה אנחנו מתקיימים ורוצים להתקיים כאן. אני גם מאמינה שלא יתכן שלום צודק או פתרון של שתי מדינות אם לא נתחיל בלהוציא את עצמנו מעמדת התבוסתנות המנטלית הגלותית הזאת.
מספר תגובות ספציפיות יותר למאמרו של זמיר:
1. דב חנין פרסם תגובה מפורטת להאשמותיה של יחימוביץ. אין במאמרו של זמיר שום התייחסות אליה, אלא רק חזרה על השקר כאילו חנין מגדיר עצמו כ"לא ציוני", ורמיזות לכיוון עמידתו בהמנון, עוד שקר שנסתר על ידי עד ראיה.
2. הכותב רומז רמז גס לכך שעמדותיו של חנין – שאפילו לא מוצגות שם – מלמדות משהו על תכונות אופיו. זו טענה מסוכנת מאוד, ומסוכנת אף ממנה היא ההקבלה של תכונות אופי למעשים פליליים שגררו הרשעה ("עבר פלילי"). אני מקווה מאוד שאני לא צריכה להסביר לאף אחד כאן למה הדברים האלו הם מסוכנים ביותר. פרט לכך, שואל הכותב האם תכונות אופי פסולות אינן רלוונטיות לכהונת ראש עיר. אני חייבת לענות על זה ב"כן, הן אינן רלוונטיות", ולו רק בגלל השאלות שמתעוררות אצלי בתגובה – מהן תכונות אופי פסולות? מי מוסמך לקבען, ועל אלו קריטריונים מבוססת הקביעה הזאת? אני לא אומרת שלתכונות אופי (שאנחנו לא באמת יודעים אותן, אלא רק משערים) אין השפעה על הבחירה, אבל זה עניין אישי בלבד, ולא יכול להיות ממסדי.
3. התקפה ארסית, דמגוגית ומסיתה שכרוכה בהפצת השמצות שקריות אינה נתפסת בעיני כ"קול אחר, צלול ובהיר", אלא דווקא מזכירה לי מאוד קולות רבים אחרים שנשמעים בישראל בשנים האחרונות, אלימים למדי, שמעוניינים אך ורק בחסימת השיח הדמוקרטי. זה אינו מתיישב אצלי גם עם המתחם של ההגדרה העצמית של מדינת ישראל, שקובעת אותה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית."
4. אחרי כל הדיון העקרוני הזה, עדיין לא הצלחתי להבין מדוע הכותב חושב ששאלת בחירת האדם שינהל את ענייני העיר לא צריכה להתחיל בשאלת פועלו של ראש העיר הנוכחי, אלא ביחסו של המועמד לציונות. האם מר זמיר שאל את עצמו אולי יתכן שהציבור מגיב באדישות לעמדותיו של המועמד בנושא ציונות מאחר והאכילו אותו יותר מדי שקרים תחת הכסות של "ציונות", ופיזרו לפתחו יותר מדי הבטחות מצד מפלגות ומועמדים "ציונים" או "סוציאל דמוקרטים", שנעלמו כלא היו יום אחרי הבחירות? אולי יתכן שהמעבר של חלקים מהציבור להתעסקות בדברים פרקטיים יותר – וארוכי טווח – כמו ענייני העיר, אינו מעיד על חברה שחיה את היום יום ושטווח ראייתה אפסי, אלא על העובדה שלציבור נמאס להיות פראייר, נמאס להאמין להבטחות שווא שמתרסקות תוך שעה על מזבח האגו והכוח? אולי לציבור נמאס גם מזו שהבטיחה סוציאל דמוקרטיה וממשיכה לטעון שהיא מייצגת את הסוציאל דמוקרטיה, בתקווה שנשכח את העובדה שהיא תמכה בשמחה באחד אהוד ברק, ניאו ליברל בעמדותיו, לראשות מפלגתה? מילת המפתח שנוגעת אליה בעיני היא בדיוק מה שאמר זמיר, "יומרה". אולי צריך לברך על כך שהציבור המיואש הזה לא נסוג לאסקפיזם, אלא רק לניסיונות ריאליים יותר להתחיל בשינוי המקום שבו הוא חי?
5. רון חולדאי ופועלו אכן ראויים לבחינה יסודית יותר משמאפשר מאמרו של זמיר או מאמרי. מה לעשות שבחקירתו הוא לא שיתף פעולה, לא איפשר את הבחינה הזאת, וטען שהוא לא זוכר כלום? וקצת יותר ברצינות – התנהלותו חסרת השקיפות שעליה מכסות פעולות ראווה מסנוורות הם בין הדברים המשמעותיים ביותר שיש להפסיק כאן.
סליחה שאני מתערבת, אבל אם כבר הכנסת לדיון את הבחירות בק"ק ירושלים – לי נראה שאדם ש*גנב מהקופה הציבורית* ו*מעל בתפקידו כנבחר ציבור* לא יכול להיות ראש עיריה. זה מעבר לפגם מוסרי, זה פגם ציבורי שמטיל ספק לגבי היכולת שלו להיות "ביצועיסט מוצלח".
איש ביצוע, בטח נבחר ציבור, צריך לפעול במסגרת כללי המשחק. זו לא חוכמה לנצח בתופסת-על-עיוור אם העיניים שלך לא מכוסות, כמו ששוחד או העדפת מקורבים הם לא חלק מכללי המשחק.
תראה, אני עושה מאמצים כבירים להבין את הרציונל שלך, אבל אני חייבת להודות בכישלון. אם דרעי יכול להתמודד מבחינה חוקית, הרי שעליו להתמודד, והבחירה חייבת להיות בידי הציבור. חששנו לרמות מוסריות לא יכול להגביל מראש את אפשרויות הבחירה שעומדות בפני הציבור, בעיקר אחרי ששפל המדרגה המוסרית הגדול ביותר שהגענו אליו נבחר כאן לראש ממשלה והיה נבחר שוב אילולא היה לוקה בשבץ. ולמרות זאת, אם תתחיל להקים ועדות מסדרות שכוללות דברים אחרים מאלו שנקבעו בחוק כפוסלות מועמד, תקרב אותנו עוד צעד אחד לכיוון הדמוקרטיה האיראנית.
"אנחנו" לא חוששים לרמה המוסרית של החברה בה דרעי מעלה על בדל גזע מוחו את המחשבה לרוץ. החברה הזאת כבר נמצאת ברמה מוסרית ירודה, מסיבות שונות ורבות שבוודאי נוכל להתווכח עליהן, ובגלל זה רצים בה אנשים כמו דרעי. חנין הוא ההיפך הגמור מדרעי, כמעט מכל בחינה. הוא מחזיק בסל ערכים גדול ממינימלי וחריג בנוף של הפוליטיקה הישראלית, שעם רובו אנחנו מסכימים (לפחות לפי דבריך שלמעלה), והמחלוקת היחידה שיש בינינו לגבי סל ערכים זה היא לגבי הפרשנות שהוא נותן למונח "ציונות". לפי הדברים שדיברנו למעלה על אודות הדיון והביקורת, אין בכך בכדי לפסול אותו לשום כהונה בישראל. גם לא ראשות הממשלה.
אמרתי שפטרנו את דרעי מהבעיה החוקית (ביום הרשעתו החוק אמר כי קים קלון ל- 5 שנים מה שאומר שהוא הי רשאי להתמודד לבחירות).
כעת הוא מועמד, עם כתם מוסרי כלשהו.
הכתם המוסרי הנ"ל לא פוגע בתיפקודו כראש עיר.
מאידך שנינו מסכימים כי לא ראוי שהוא יהיה ראש עיר, לא רק זה, אנחנו חוששים לרמה המוסרית של חברה בה הוא מעלה על בדל גזע מוחו את המחשבה לרוץ…
התפיסה הזו של שנינו היא בגלל סל ערכים מינימלי שאנו דורשים ממועמד בטרם נגיע לדיון כמה מוכשר הוא לבצע את התפקיד.
עוד בשלב הזה של "הוועדה המסדרת" מבחינתי חנין הולך הביתה.
אמרתי לך, קמפיין עליי לז'נבה 2011.
עכשיו הרסת הכל… אין שום בסיס להשוואה. דב חנין לא הואשם ולא הורשע בשום עבירה שיש עמה קלון. ערכית, דרעי הוא פושע שמזלזל בחוק, ולא בן אדם שפותח לדיון כל מיני סוגיות שקשורות לשאלות יסוד, מה שעושה דב חנין. וחוק הוא ממש לא דבר טריוויאלי בעיני, או דבר חשוב פחות מאיזו תפיסה מוסרית שלא ברור מהי. חוק, כמו כל דבר אנושי, הוא לא דבר צודק במאה אחוזים או נכון במאה אחוזים, וגם לא דבר קבוע ובלתי משתנה. הוא מנסה להביא לידי ביטוי בפרקטיקה את המוסר התיאורטי, וכמו כל דבר שעובר תרגום כזה, יש בו אי שלמות רבה, ולכן קיים גוף מחוקק שאמור לשפר ולתקן אותו כל הזמן, וגוף שופט שאמור לבצע את התרגום הזה באופן מעשי בכל מקרה לגופו. ההבחנה בין אדם שעבר על החוק ונענש, וחלק מהעונש שלו כולל קלון – דהיינו, משהו שנקבע בחוק שפוסל אותו לשמש כראש עיר, ובין בן אדם שמחזיק בעמדות מסויימות שאינך מסכים איתן, היא ברורה לחלוטין. אחת פוסלת, השניה אסור שתפסול.
אגב, בשום מקום לא אמרתי שדמוקרט חובה עליו להופיע ביום הבחירות ולהצביע. למעשה, אמרתי את ההיפך מזה. אמרתי שבדמוקרטיה חופשית חייבת להיות הזכות לא לבחור, בעיקר עם המועמדים עצמם הופכים את הדמוקרטיה ללא חופשית, מאחר והם לא מהווים אלטרנטיבה זה לזה. חובה להופיע ביום הבחירות ולהצביע יש גם בצפון קוריאה ובמצרים. אין שום קשר בינן לבין הדמוקרטיה.
יש לי שאלה עבורך, מה את אומרת בעניין רצונו של אריה דרעי לחזור ולהיות ראש עיר בישראל?
למה אני שואל זאת? כי מבחינה טכנית שאלי כל האנשים שמכירים את האנשיםם השולטים במדינה שלנו, עיתונאים, ראשי ערים וכו' וכו'…
כולם יסכימו כי דרעי הוא מהאנשים המוכשרים שיש כאן כאיש שעומד בראש הפירמידה.
לא רק זאת, הוא מנוסה, ויודע את העבודה (היה מנכ"ל משרד הפנים, שר הפנים וכו'). כלומר, על הנייר אין הרבה מתאימים ממנו להיות ראשי עיר.
ועכשיו תרשי לי לעשות הנחה, כמוני, זה גורם לרצות להתאבד. ולא בגלל החוק, נאמר שהחוק לא היה משונה והחוק היה כמו בתקופה שהוא נכנס לכלא, היה צורך רק ב- 5 שנים. גם זה לא מספיק, הרי מוסרית, איש שהורשע, בטח ובטח בעבירה כשלו לא יכול להיות ראש עיר.
ואנו לא נהפוך את ההחלטה המוסרית ערכית הזו רק בגלל היות האדם מוכשר ללא גבולות.
זה העניין עם חנין, מצטער, עריכת הוא לא יכול להיות ראש עיר בישראל, מוכשר ומתאים ככל שיהיה…
מסכים איתך, כדמוקרט ביום הבחירות חובה עליך להופיע בקלפי ולהצביע. את חנין אני לא שם מסיבות ערכיות, אני מקווה שלא יאלצו אותי לשים את חולדאי (טכנית אני לא מצביע בת"א, אני תושב הסביבה).
אני מחכה בכיליון עיניים…
עם כל השאר אני כמובן מזדהה.
יונית אני חייב לך תשובה להודעה ששלחת לי בפייסבוק ומבטיח שהיא תגיע:) ובינתיים, בעניין יחימוביץ, אכן הפסילה שהיא עושה של דב חנין כי כביכול הוא לא פטריוט מספיק, מזעזעת ופשיסטית. אני מעריך הרבה דברים בשלי, אבל הסירוב שלה לדבר על הכיבוש ועל המלחמה, אכזב אותי קשות, ועכשיו – זו היה הלבנה האחרונה בחומה (לא בטוח שזו המטאפורה הנכונה). כמו שאת אומרת זה מפחיד. ההערכה שלי אליה נגמרה. היא גייסה את הפשיזם ולשם מה? בחירתו של חולדאי. לא איזו מטרה סופר חשובה. מזעזע.
אין לי בעיה עם אי הסכמה. הבעיה שלי היתה עם פסילה מראש. מה שאתה אומר עכשיו זה כבר לא פסילה מראש, אלא בחירה שלא לבחור, שבעיני לפחות היא לגיטימית בדמוקרטיה, אם היא חופשית. אפילו אני בוחרת באופציה הזאת מפעם לפעם. אני חושבת שחנין הוא הטוב במיטבו כרגע, לא הרע במיעוטו, ולמרות שאני מסכימה עם זה שמגיע לנו יותר מזה, אני חושבת שצריך תמיד להתמודד גם עם מה שיש. אבל כנראה שנשאר כאן בהסכמה שלא להסכים.
אני בהחלט חושבת שהרבה דברים יומיומיים הם בידיו של ראש עיר. אני לא חושבת שעדיף שראש עיר לא ינהל את הזבל והתשתיות, בעיקר בגלל שהניסיון מלמד שהפרטה של תשתיות (בעיקר כזו שלא כוללת מידה מאוד גדולה של רגולציה) הסתיימה במקרים רבים מדי בכישלון, בהתייקרות ובהרעה של השירותים. בכל מקרה, כל זמן שהשירותים אינם מופרטים, אזי שהם בתחום ניהולו של השלטון המקומי, דהיינו, ראש העיר, שאחראי על דברים פרקטיים רבים נוספים. כמובן שבדברים מסויימים עדיף שהניהול יהיה בידיים מקצועיות, וראש העיר בהחלט צריך להתוות תוכנית אב שכוללת ערכים מסוייימים. עם זאת, בעיני, הערכים הרלוונטיים לניהולה של עיר במאה ה-21 הם ערכים קצת יותר אוניברסלים וקצת פחות לאומיים, כמו למשל, צמצום זיהום האוויר (ערכים של שמירת הסביבה), מתן סיוע בדיור לנזקקים, פיקוח על שוק הדיור בצורה שתמנע יצירה של בועות שמרעות עם כולם בסופו של דבר, הרחבת הדמוקרטיה וההשתתפות, ועוד דברים רבים וטובים. זאת, מכיוון שעם כל הכבוד, ראש עיר אינו אחראי על ניהול משא ומתן עם אוייבים, יציאה למלחמה, קביעת תכניה וצורתה של מערכת החינוך הממלכתית ועוד כהנה וכהנה דברים שבהם בעצם נקבעת הלאומיות הישראלית, ושכולם נמצאים באחריות השלטון המרכזי.
לגבי הדיון עם טיבי, לדעתי יש הרבה מה לדון איתו, גם על מדינת כל אזרחיה (שזה, אגב, בסך הכל דמוקרטיה, והגדרה שנובעת ממצב שלדעתי בהחלט יש לתקן אותו). יש מה לדון עם כל אחד על כל דבר, ושוב לדעתי אסור להניח מראש, כששני הצדדים מוכנים להשתתף בדיון, שום אינטרס. כמובן שכפי שציינת, יש דרכים לעשות דיון, ואני לא מבינה דמוקרטיה כשטח פתוח שבו מותר לכולם לקלל.
לא יודעת, אני דווקא מצליחה לדמיין לא רע את נפנופי הידיים…
בקיצור, בין שניהם אני מסרב לבחור ברע במיעוטו (חנין).
אני חושב שמעושר כזה של אזרחים במדינה, מגיע לנו יותר.
יונית, אם את חושבת שכל הדברים היום יומיים הם כ"כ בידיו של ראש העיר אז את קצת לא מכירה.
במקרה אני מכיר מערכת בחירות כזו וניהול של עיר מקרוב.
לראש העיר יש מעט מאוד השפעה על כך, יש הרבה גורמים מקצועיים שזו עבודתם.
את הזבל והשתשתיות וכו וכו' עדיף ששום ראש עיר לא ינהל.
ראש עיר צריך להתוות ערכיות ואופי שהוא מקווה להשריש בעיר. ול-2 האישים יש בעיה חמורה בעניין מבחינתי. מסכים איתך שבדמות כמו ראש עיר למשקל הערכים האחרים שיש לחנין כפי שציינו יש חשיבות גדולה יותר מאחרים. אבל במדינה כמו שלנו, הוא יותר מדי לכיוון שונה וקיצוני.
אפילו לפני שמשחקים שש בש, הצד השני צריך להסכים לזרוק קובייות.
אין, אין לחנין מספיק משותף איתי כדי שאוכל לבלוע את הדעות שלו.
לגבי הדיון, שום דיון לא מחליש חוזקה של אומה.
מותר לשאול הכל ולערער על הכל, רק בחוכמה. במקומות הנכונים, תחת הבנות מסויימות.
עם טיבי אין לי מה לדון על מדינת כל אזרחיה, כי האינטרס ההתחלתי שלו הוא לא כזה.
חסרות, חסרות נפנופי הידדים בדיון כזה :-).
תני לי במה ומיקרופון ואני עושה את זה הרבה יותר טוב 😉
אתה שוב נצמד למילה. מדינה, למיטב ידיעתי והכרתי, היא לא ממש מילה. ואני מעולם, גם לא אז, לא סברתי שה"המונים" האלו הם עדר נבער מדעת שלא מסוגל להבין דיון במושגים, ושאני צריכה למצוא איזה קאץ' וורד או באז וורד או סיסמא אחת כדי להוציא אותו לרחובות. וחוץ מזה, אף אחד לא מדבר על שימוש במושג הלכאורה נגדי, של "פוסט ציוני" או "לא ציוני". ההיפך הוא הנכון. אני ממש לא חושבת שלוותר על המילה ציונות משמעה לאמץ את ההגדרות האלו. זו לא דיכוטומיה, והחיים אינם משהו של שחור ולבן, לא משנה מה ינסו לטעון שזה מחשיד אותי בו. כמו שדיברנו אז, גם עכשיו הסוגיה הרלוונטית היא הפרגמטיות והפרקטיקה עד הקו האדום.
ועוד דבר
כתבת על המילה ציונות –
"אם היא מיצתה את תפקידה ונחטפה בצורה אלימה, ממש לא אכפת לי לעבור למילה אחרת."
נדמה לי יכולת לומר גם במידה רבה של צדק על המדינה –
אם היא מיצתה את תפקידה ונחטפה בצורה אלימה, ממש לא אכפת לי לעבור *למדינה* אחרת.
אני מרגיש שאם חטפו לי את מה שהוא שלי – אני צריך להילחם שזה יחזור לידיים שלי, בדיוק כפי שאת נלחמת כעת על החזרת העיר ת"א לתל-אביבים.
הויתור על מונח שחטפו לך אותו האחים עופר, החולדאים והמתנחלים הוא בעל משמעות מבחינת הכוח הפוליטי שלך להוביל שינוי, היום בבלוג הזה או פעם כשיהיה לך כוח – בראש תנועה אזרחית או בראש מפלגה.
תזכרי את דברייך מלפני שנתיים בנושא ההמונים היוצאים אל הרחובות ומפסיקים להשלים עם המצב. אם את מתכוונת למגזר היהודי הלא חרדי, ויוצאת מבועת מרכז תל-אביב – ההמונים פשוט לא ילכו אחרי מישהו שידוע שאינו ציוני
בסיטואציה החברתית הקיימת, מי שמצהיר מראש "אינני ציוני" או "אני פוסט ציוני" וכו' – מראש מגביל את מעגל ההשפעה שלו למספר קטן מאוד של אנשים. ומי שלא עונה תשובה של שחור ולבן לשאלה בדבר ציוניותו (נגיד של המראיין שהזמין אותך לטלויזיה במסגרת סיקור קמפיין הבלוגרים למען חנין) חשוד מיד כאויב-העם במסווה.
ויתרת על הגדרה עצמית ופומבית כציונית – נשארת בבועת "האנשים הצודקים שמדברים יפה ואף אחד לא מקשיב להם" סטייל גדעון לוי ואורי אבנרי, או אתרי-בועה כמו הגדה השמאלית.
Drazick – אולמרט הוא לכל הדעות מהמנהלים המוכשרים שהיו כאן כראש ממשלה? אנחנו מדברים על אהוד אולמרט? דעות של מי? זה פשוט עובדתית לא נכון. אבל זה לא העניין. אין לנו מחלוקת על כך שמנהיגים אמיתיים, כאלו שעושים שינוי, נדרשים למידה לא מעטה של יושרה ומוסריות, למידה לא מועטה של דוגמה אישית. אין לנו מחלוקת על כך שמצבה העגום של החברה התחיל, או משקף, כרסום בערכים בסיסיים. וגם אין לנו מחלוקת על זה שלאומיות היא לא רק מושג רציונלי, אלא גם רגש בסיסי. כנראה שהמחלוקת שלנו, למרות שזה לא לגמרי ברור מדבריך, נוגעת למהם הערכים הבסיסיים האלו שבהם חל הכירסום. יש לנו בהחלט מחלוקת על השינויים המהותיים שעברו עם ישראל, החברה הישראלית ומדינת ישראל ב-60 השנים שחלפו מאז הקמתה ועד היום, ושהפכו, לדעתי, את התקווה להמנון שמייצג דברים שליליים ותבוסתניים, ושהגיע הזמן להחליפו. אני שמחה לפחות שאינך חושב שהדיון בסוגיה זו מערער את תשתית קיומה של המדינה. זה כבר גורם לי לאופטימיות.
אני חושבת שאם תחשוב שוב על ההשוואה שלך בין נורות חשמל ומים בבתי מלון לבין תשתית חשמל וביוב של עירייה תבין שאין לה שחר. בנוסף לכל העניין הערכי, יש גם בעיר וגם במדינה דברים מאוד פונקציונלים, מערכות מאוד מורכבות, שגם האדם הערכי ביותר, אם אינו מבצע אותם כראוי ואינו מתפעל אותן כראוי, יוביל את העיר או המדינה הזאת לקריסה.
אני שמחה שאתה מסכים עם הערכים הסביבתיים והאנושיים של חנין, ואני יותר משמחה שאתה לא מצדיק את ההכפשות נגדו, אבל אני באמת ובתמים לא מצליחה להבין למה זה לא מספיק לך – לא כדי לתמוך בו, אלא כדי לא לפסול אותו ואת הדרך שהוא מציע לשינוי. אני באמת לא מבינה מה הופך אותו למועמד פסול בעיניך לראשות העיר. הוא מציג תפיסה מוסרית, תפיסה ערכית, שהיא גם תפיסה רגשית. אפשר להתווכח עליה, אפשר לדון בה, אפשר לעמת אותה עם תפיסות אחרות, אבל לפסול אותה מראש, זה נראה לי קצת לא לעניין.
יונית – בוודאי שיש לו משמעות, אבל משמעות פחותה. הוא בעיקר מוריד משקל מהמלה 'ציונות', כי היא לא משמשת הרבה בדיון.
אבל ההימנעות שלי מלהגיד האם אני ציוני או לא ציוני מעבירה את הדגש לשאלות אחרות.
אין ספק שיש כאן ויתור, עם זאת.
מנהיג של מדינה או כל ציבור בה מנהיג אותה קודם כל מהיותו מוסרית מסוגל לדרוש משהו מהעם / הקבוצה.
ראי את אולמרט, לכל הדעות מהמנהלים המוכשרים שהיו כאן כראש ממשלה. מוסרית, הוא לא יכול לנהל חיים של אנשים וראי להיכן הדרדרה ישראל.
זכותך להסכים או לא להסכים עם התקווה ואם יש לך בעיה עימה זו גם זכותך המלאה.
דווקא עובדתית הדברים שלך לא נכונים, ואני יכול להבטיח לך שגם אם מחר 5 חטיבות מיל' יחליטו כי הכלי המשחית שהם מוכנים לגעת בו הוא סכין ומזלג המדינה שלנו תתקיים.
מצבה העגום של החברה התחיל שהחלה תרבות של כרסום בערכים בסיסיים. לא כל דבר צריך לשים על שיפוד ולסובב. חיתוך בבשר חי של אומה צריך להיעשות בהיגיון ולא חלק מאיזו אופנה של כאילו "הומניזם" ששורר על חלק מהעולם.
אני לא מכיר סיסמאות אלימות של ציונות. אני בכלל אל מכיר הגדרה חדה. זו יותר תחושה, הרגשה של איבר בתוך גוף חי. כשגוף משנה כיוון לא מרצונו או רצון של חלק ממנו סימן שהוא נהיה מכשול. אנשים כמו חנין מנסים לשנות את כיוון הגוף בלמכשל אותו.
אני בעד אנשים שישנו מבפנים, ברצון לתת ולא לשים מכשולים לא הגיוניים.
התקווה היא לא מכשול לשום אדם במדינת ישראל לחיות טוב. ולא קרה פה דבר כ"כ מהותי כדי לשנותה. יש בה אולי אי נוחות מסויימת לחלקים במדינה. אבל המדינה הזו עצמה היא עצם בגרון להרבה אנשים בעולם. אני מציע להם לשתות הרבה מים, אני ועוד הרבה, מאמינים בה בכל הלב ולא מתכוונים לשנות כלום בבסיסה. היא רק צריכה טיפולים דחופים מאנשים שבאמת אכפת להם כדי לחזור להיות מבריקה ומיוחדת, אור לגויים.
נוחות חשמל ומים יש בבתי מלון בכל העולם. פה יש מדינה, פה יש עיר שהיא מרכזית בחיי מדינה. הערכים של עיר נגזרים ממנהיגה.
עם הערכים הסביבתיים והאנושיים של חנין אני מסכים, לצערי אלה שאני לא מסכים הם פחות טכניים ולכן לטעמי הוא פסול.
דרך אגב, גם אם איני מסכים עם דעותיו של חנין, או כל אדם אחר לצורך העניין. בטח שאיני מצדיק פגיעה בשמו באופן שתיארת שמבוצע. אני בהחלט הייתי רוצה לגור במדינה שדורשת מאזרחיה ובניה את הרמה המוסרית הגבוהה ביותר, לא כזאת שרק מוצגת יפה יפה במילים של פסקי דין של שופטים בעלי שפה ספרותית קרה ומנותקת, אלא גם כזו שזורמת חמים חמים בורידים של בני אנוש מהרחוב.
וזה לא ויתור שיש לו משמעות?
אה, הפתרון שלי הוא אחר.
אני פשוט נמנע מעיסוק בסוגיה הזו – לא מגדיר את עצמי ביחס לציונות. בדיוק מהסיבות שתיארת.
נדב – אני מסכימה איתך שזה ויתור שיש לו משמעות, ואני רוצה לבצע אותו בדיוק בגלל שלא תמיד יש לך זמן לשבת מול בן השיח שלך ולהסביר לו את עמדותיך. ואז, תגיד "ציוני", ובן שיחך שאין לך זמן להסביר לו את עמדותיך יבין בדיוק את מה שאתה לא רוצה שהוא יבין. לעומת זאת, הדגשתי (האמת, לא כאן אלא אצל דובי) שאני לא רוצה להגדיר את עצמי "לא ציונית" או "א-ציונית" (וגם דב חנין לא מגדיר את עצמו כך), ולכן חשוב למצוא את הביטוי שמצד אחד ייצור את הזיקה, ומצד שני ידגיש את ההבדל. "ליפסטיק פמיניזם", למשל, זה פתרון מצויין. הפמיניזם נמצא שם, אבל מצטרף אליו עוד משהו, שכאילו עומד בניגוד לפמיניזם האנטי ליפסטיקי שאני לא רוצה להיות חלק ממנו (ליפסטיק כמכשיר לדיכוי האישה וכו'). למעשה, הביטוי היותר מתאים היה יכול להיות "פוסט ציונות", אבל גם בו נעשה כבר שימוש יתר שאינו מסתדר עם עמדותי, וגם את ה"ציונות החדשה" למיטב זכרוני לקחו לי המפלגה של ניצולי השואה בבחירות שעברו. כך שנראה לי שאין ברירה אלא לעבור לפאזה אחרת, של לאומיות ישראלית, חדשה או לא חדשה, אבל ללא המילה ציונות.
אגב, המאבק האישי שלי בטענה של יחימוביץ הוא בגלל מה שהיא עושה כאן, שאני תופסת כמסע הסתה פאשיסטי, ופאשיזם אצלי זה נקודה רגישה – אולי הרגישה ביותר.
Drazick – ההמנון הלאומי של מדינת ישראל לא היה קיים 4,000 שנה. הוא נכתב על ידי שתיין, הולחן במוזיקה שנגנבה ממלחין צ'כי (תאזין פעם למולדבה של סמטנה), והפך בדרך מקרה להמנון – כדרכם של סמלים רבים. בוא לא נכניס את עצמנו לפינות שאי אפשר לצאת מהן, כמו לטעון טענות שהבסיס ההיסטורי שלהן קצת, איך לומר, לא יציב, ולהציג את מי שלא מסכים איתן כבוגד בהיסטוריה היהודית – הטענה ש"לעם היהודי יש רק אלטרנטיבה אחת – מדינה שבה הוא רוב מוחלט ויכול לנהל את חייו כעם עצמאי" ממש אינה מתיישבת עם ההיסטוריה של 2,000 שנה (לא יודעת מאיפה הגעת ל-4,000, אבל בהמנון כתוב "התקווה בת שנות אלפיים"), שבה היו קודם שתי תקופות קצרות שבהן התרחש מצב כזה, ושתיהן נגמרו רע מאוד, והרבה יותר שנים שבהן העם היהודי התקיים באלטרנטיבה אחרת – כעם גולה ומפוזר, והמשיך להתקיים בזמן שאימפריות גדולות ורבות עלו ונפלו.
וחוץ מזה, המנון הוא סמל, וכמו כל סמל אינו עומד בפני עצמו, אלא מבטא (מסמל) משהו מאוד מסויים. אם מה שהוא אמור לסמל משתנה, או שהוא אינו מסמל את מה שהוא אמור לסמל (נגיד, משהו שכל אזרחי מדינת ישראל, כולל הלא יהודים שבהם, אמורים להתחבר אליו), צריך להחליף את הסמל. כאמור, סמל אינו גזירה משמים, אלא מעשה ידיהם של בני אדם. המוסר השתנה במהלך ההיסטוריה. צורות הממשל השתנו. אורח החיים השתנה. גם סמלים משתנים. זה פשוט מתבקש כאן לתת את הדוגמה של צלב הקרס, שבמשך אלפי שנים סימל בעיני אנשים רבים מאוד סמל של "אי מנוצחות", ואז בא היטלר והפך אותו למה שאנחנו מכירים כיום כצלב קרס.
ולכן אני ממש לא מצליחה להבין את הדרישה "לפני שמישהו נכנס לוויכוח כן לא הוא צריך לקבל את ההמנון של המדינה" – ואם הויכוח הוא על השאלה האם ההמנון הזה עדיין מסמל את מה שהוא אמור לסמל, והאם יש להחליפו או לא? איזו מן דרישה זו?
ההגדרה של "ציוני" היא ממש לא פשוטה. למעשה, היא אחת ההגדרות הלאומיות המורכבות ביותר והבעייתיות ביותר הקיימות. ההגדרה שאתה נותן ל"ציוני" היא בכלל לא הגדרה סגורה וברורה, אלא כזו שישר מעוררת את השאלות – אלו סמלים, אלו ערכים, ומה זה "בניין הארץ" בשנת 2008.
לא לדב חנין יש בעיה עם התקווה. לכותבת שורות אלו יש בעיה עם התקווה, כפי שהוסברה בפרוטרוט למעלה. דב חנין בסך הכל ציין שהוא הסכים עם ההצעה שהציעה מבקרת המדינה דאז להוסיף בית להמנון. אני גם לא מבינה את השיקול לבחירת ראש עיר לפי כישורים אלו. ראש עיר אמור לטפל בבעיות הדיור, התחבורה, התשתיות (דהיינו, ביוב וכדומה) ושאר דברים שנדרשים לחיים בעיר. הוא אינו מנהל את המדינה ואינו קובע סדר עדיפויות לאומי. לא ברור לי למה אדם שרוצה לחיות במקום שבו יש חשמל, מים זורמים, ביוב, תחבורה שמביאה אותו לבית ולעבודה, תרבות ושאר ירקות, יעדיף שמי שיבצע עבורו את עבודות אלו יהיה אדם שמתהדר בכל מיני נוצות אידיאולוגיות, שמניסיוננו העגום בפוליטיקה ישראלית אנחנו יודעים היטב שלרוב הן מכסות על לא כלום, ומנגד יש לו רקורד ארוך של פגיעה ברווחת חייהם של תושבים רבים בעיר, ולא אדם שמציג תוכניות טובות לשיפור המצב הקונקרטי הגרוע הקיים. בחיי שאני לא מצליחה להבין את השיקולים האלו. חוץ מזה, שלעניות דעתי ולפי דבריו, הציונות של דב חנין היא הרבה יותר יהודית והרבה יותר דמוקרטית מהציונות שמציגים רבים מחוטפי ה"ציונות", שטוענים שרק הם "ציונים" ודוחקים החוצה את כל מי שלא מתיישר לפי הסיסמאות האלימות שלהם.
אכן, יש כאן דברים יסודיים שבלעדיהם ישראל לא תתקיים, כמו למשל דברים שקשורים למוכנות הצבא וציודו, דברים שקשורים למצבה העגום והמפורר של החברה, דברים שקשורים לכלכלה, דברים שקשורים לדרך ניהול של משא ומתן או בכלל כל סוג של הסדרת יחסים עם שכנותינו, עם הפלסטינים ועם שאר מדינות העולם. אף אחד מהדברים האלו אינו קשור ואינו נקבע ברמה המוניציפלית.
יש תמיד סתירות בדברים כאלה, אם אתה מחפש הגדרות ללא סתירות אנחנו צריכים לעבור למספרים (וגם שם זה מוגבל). ישראל לא קמה בגלל ה- 20% תושבים שיושבים בקרבה. הם אזרחיה משום שהיא חרטה על דגלה שהיא מדינה דמוקרטית. ההמנון, הסמלים מייצגים חזון שלא "ראה את הנולד" ואין צורך שישתנה בגללו. זה כמו אופק, כמה שתתקרב הוא ישאר רחוק.
לחזון הזה מעולם וכנראה לעולם התושבים הללו לא יתחברו, ולכן אין טעם להחליף שורה בהמנון, להיפך, יש מכך אולי פגיעה בשלמות היחסית של הקבוצה האחרת. סתם מעניין אותי, מה תאמר אם בעוד 20 שנה 20% אחרים יבקשו להוריד את ההגדרה לדמוקרטי, האם גם אז הסרגל שלך ישאר ישר. או שמא שזה נוגע כביכול למיעוט מקופח קל להיות מוסרי והגיוני ושזה נוגע למיעוט שכביכול מוצג לא מקופח אז אין בעיה. או שמא תגדיר שהדמוקרטיה היא הערך החשוב (לדעתי היא שוות חשיבות ליהדות ואל במובן הדתי אלא הערכי, כלומר הערכים הינם ערכים יהודיים השיטה היא מדינה דמוקרטית, ולא לעוות את המשפט, היכן שיש סתירה בין השניים קיימים חוקי יסוד דמוקרטיים ואני בעד, וגם בעד חוקה כוללת וחזקה דמוקרטית). ביותר ואז אומר לך, שאם כל שרצינו זה להקים מדינה דמוקרטית עשינו את אם הטעויות, אם את הכח והעוצמה שהפגנו בשישים שנה על האדמה הזו היינו מפגינים בכל דמוקרטיה אחרת, החיים הפשוטים של כל אזרח היו טובים בהרבה במקום אחר.
אבל לא, אנחנו פה, כי המדינה הזו היא סמל לדורי דורות ואנשים מוכנים להילחם על סמל. כמובן, כמו הרהב אנשים, אפשר לעשות לסמל קצת יחסי ציבור רעים, קצת דמגוגיה וכו'…
בשביל מדינה דמוקרטית, יהודית, עם המנון כזה, סמל המנורה, מגילת העצמאות וכל העבר הזה אני מוכן להילחם ונלחמתי. ומוכן להילחם לא רק בשדה הקרב אלא גם בשדה הדמוקרטיה.
אחרת, כמו רבים, אפשר להישאר עם אנשים כמו דב חנין. הם נגד קרבות אבל גם המדינה תיזול להם מהידיים.
עאזמי בשארה לא רוצה בעד מדינת ישראל כהגדרתה, מדינה דמוקרטית יהודית – בית לעם היהודי הציוני וככזה הוא לא עונה לקטגוריה. עאזמי בשארה במקרה הטוב יש לו חזון לטובת ארץ ישראל, האדמה. אני רוצה לראות פעם איפה אתה משתלב בחזון שלו בעוד 50 שנה.
קשור קשור…
מדינה מתוקנת מחוברת לאתוס שלה בכל נקודת זמן בכל בחירה.
אין לו קשר לאתוס הציוני, למדינה כמדינת ישראל. יש לו קשר ככל אדם שנולד במדינה מסויימת והאינטרס שלו בטובתה. זה לא מספיק במדינת ישראל.
דב חנין יכול ראש עיר מעולה. תל אביב כמו ז'נבה.
כיוון שאנחנו בישראל, אני מוכן לעזור לו במערכת בחירות בז'נבה.
א. במשפט הראשון שלך יש סתירה. אם 'אומה צריכה סמלים שכולם מתחברים אליהם', למה זה לא לגיטימי לטעון שצריך להחליף את ההמנון, בגלל ש-20% מאזרחי ישראל לא מתחברים אליו?
ב. 'ההגדרה של ציוני היא פשוטה מאוד, אדם שרוצה בטובת מדינת ישראל' – אחלה הגדרה, רק כוללת כמה אנשים שקצת מוזר לראותם כציונים. עזמי בשארה רוצה בטובתה של מדינת ישראל – הוא חושב שכדי שהיא תהיה מדינה נורמלית ולא גזענית, היא צריכה להפוך להיות מדינת כל אזרחיה. עזמי בשארה ציוני?
ג. דווקא מי שחושב שמדינה בעלת רוב יהודי היא הדרך היחידה להבטיח את קיומו של העם היהודי מתעלם מ-4,000 שנה, לפחות לפי ההיסטוריה שאני למדתי. גם לא ברור לי איך זה רלוונטי לשאלת ראש עיריית תל-אביב.
המנון הוא סמל. הוא מבטא שאיפה ואין למדוד אותו בזמן או להתאים אותו לזמן.
הנקודה שאומה צריכה סמלים שכולם מתחברים אליהם. ולנו יש את התקווה. ולפני שמישהו נכנס לוויכוח כן לא הוא צריך לקבל את ההמנון של המדינה.
ההגדרה של ציוני היא פשוטה מאוד, אדם שרוצה בטובת מדינת ישראל. לרוב זה מתבטא בנאמנות לסמלים, ערכים ובניין הארץ.
אם לדוב חנין יש הבעיה עם התקווה, מצטער, גם אם הוא בעל כישורים הכי טובים לראשות עיר וחברנו חולדאי הוא בעל כישורים של חולד לאותו תפקיד אך בא מנקודה שלמה עם ישראל כמדינה ציונית, דמוקרטית ויהודית הרי שמבחינתי הוא מנצח.
יש פה דברים יסודיים שבלעדיהם ישראל לא תתקיים וגם אין לה זכות לבצע את מה שהיא ביצעה.
וזה שלעם היהודי יש רק אלטרנטיבה אחת, מדינה שבה הוא רוב מוחלט ויכול לנהל את חייו כעם עצמאי.
כל מי שחושב אחרת, פשוט מתעלם מ- 4,000 שנה.
יש כאן ויתור שיש לו משמעות – לא תמיד יש לך זמן לשבת מול בן השיח שלך ולהסביר לו את עמדותיך, בטח שלא לפרטי פרטיה. לכן, השמות האלה מהווים איזוהי היוריסטיקה.
הרי למה הטענה של יחימוביץ' מול חנין כל כך חזקה, שאנחנו נאבקים כבר שבועיים נגדה? הדיוק בגלל שכשאנשים שומעים 'לא ציוני', הם ישר ממקמים את דב במקום מסויים על הסקאלה. אם הוא לא ציוני, כנראה שהוא מתנגד לכל מה שהציונות משדרת – וספציפית, מתנגד לקיומה של מדינת ישראל. ההנחה הזו חזקה כל כך, שהעובדה שמצע חד"ש תומך ב'שתי מדינות לשני עמים' לא מפריעה לאנשים לטעון שדב תומך בהשמדת ישראל.
אני חייב להודות כאן שאני כותב בעיקר מתוך ההתלבטויות שלי, שהם דומות לשלך אבל גם שונות. ההסתייגות שלי מהציונות נובעת לא רק מהכיוון שהיא קיבלה ב-41 השנים האחרונות, אלא גם מאספקטים שונים שלה כפי שהיו בתקופות שאני מדבר עליהן – הישוב וראשית המדינה. כשאני מגדיר את עצמי כ'ציוני' אני מפנה אמירה לא רק כלפי היהודים שחיים כאן, אלא גם כלפי הפלסטינים – אזרחי ישראל ואלו שאינם.
נדב, אני חושבת שאני לא מוכנה להגיד את זה, ועם זאת, אני לא בטוחה שאני מסכימה עם טענתך לגבי המסקנה. קורה שמושגים משתנים במהלך ההיסטוריה, מתיישנים או מאבדים את משמעותם המקורית ומקבלים משמעויות אחרות. בכל מקרה, אני לא מוכנה להילחם על מילה. אני כן מוכנה להילחם על רעיון. אני אגב גם לא חושבת שהציונות צריכה להישאר באותה משמעות שהיתה בימי בן גוריון ומפא"י. הרבה מאוד דברים השתנו מאז בשטח.
יונית, השאלה (של איתי, ובמידה מסויימת גם שלי) היא האם את מוכנה להגיד 'ההמשך הטבעי לעלייה השניה ומפאי של בן גוריון הם המתנחלים'. כי אם את מקבלת את האמירה שלהם לפיה הם ציונים ואת לא, את בעצם מצביעה עליהם כעל הממשיכים ההיסטוריים של הציונות, מהרצל והלאה.
and your point being?
את טרחנית…
איתי, עם כל הכבוד, אין לי יותר מדי סנטימנטים למילה. אם היא מיצתה את תפקידה ונחטפה בצורה אלימה, ממש לא אכפת לי לעבור למילה אחרת. נגיד, לאומיות ישראלית חדשה. או אפילו סתם לאומיות ישראלית. הבעיה היא שזה הרבה יותר קשה ואלים להתעסק בזה מאשר להגיד, נניח, שאני ליפסטיק פמיניסטית (גם כאן יש אלימות, אבל היא הרבה פחות מפחידה אותי. בכל זאת, במידת הנזק וההרס, פאשיזם ולאומנות מנצחים את הפמיניסטיות בנוק אאוט של אלוף עולם מול משקל נוצה. מה לעזאזל אני מנסה להשיג עם דימויים מספורט שאני לא מבינה בו כלום, אני לא יודעת…).
דווקא בגלל שאני מסכים כ"כ עם מה שאמרת אני חושב שאסור לנו לוותר על ההגדרה העצמית שלנו כציונים.
חטפו לנו את הציונות? צריך לחטוף בחזרה
ראי כותרת בלוג זה
http://nimrodavissar.blogli.co.il/archives/76
וראי גם כאן
http://www.blacklabor.org/?p=3620