אני די מופתעת מהקמפיין של רון חולדאי עד כה. בקושי שבוע עבר וכל מה שהיה זה מאמרים מתנשאים על בועתיותם של יושבי ה"בועה" (דהיינו, מי שלא מסכים איתי הוא יושב בבועה, אבל חס וחלילה שלא יצא), ניסיון פאתטי לרכב על הקלישאה השחוקה שמוכרת לכל מי שמתעניין ממסעות בחירות של רפובליקנים בארה"ב – אם אין תשובות על הסוגיות, בואו נתקיף ונסית נגד המועמד אישית (ורצוי במשהו שנוגע למידת הפטריוטיזם שלו), ושימוש אינטנסיבי בשיטת הטוקבקים מטעם. אבל הפנינה, לפי עידוק, היא שאדם שוב בכבודו ובעצמו הספיק גם להידרדר עד להשוואת הצד השני לגבלס (להבדיל, כמובן. יא רייט).

אולי זו רק אני, אבל כל ההתנהלות הזאת מריחה ממרחק של שני קילומטר מהיסטריה. ולמה ההיסטריה? משהו טוב קורה כאן. כל אדם שהעיר חשובה לו, שהמדינה חשובה לו ושהדמוקרטיה חשובה לו יכול להבין את זה, ולשמוח, לא משנה במי מהמועמדים הוא תומך.

אם חולדאי מרוצה מהעובדה שרק 26% מבעלי זכות הבחירה בעיר טורחים להצביע, שאין שום התעוררות ומעורבות של השטח, שאין דיון ער ואינטנסיבי בסוגיות, הרי שהוא ראש עיר דיקטטור שאינו מעוניין בשותפות התושבים, בהרחבת הדמוקרטיה ובשיפור פני העיר באופן אמיתי, יסודי ומעמיק. אם התשובות היחידות שלו לצעד שזה כיוונו הן אלימות והשתקה, הרי שהוא מוכיח בפועל את כל מה שאמרו עליו פעמים רבות.

האם הוא חושב שהוא היחיד שיודע מה טוב לנו, הקטנים והאווילים? האם הוא באמת חושב שהוא מן מלך מורם מעם, חורץ גורלות בהינף יד ולא מחוייב לדווח לאף אחד? האם זה מה שאנחנו רוצים? ועד מתי נמשיך לקבל את זה בשתיקה ובהכנעה? עד מתי נשתוק בזמן שהמפלגות הגדולות והמסואבות (עכשיו, כשגם הליכוד בדמותו של גדעון סער הצטרף לקמפיין ההסתה, מדובר בשלושת הגדולות) משחקות משחק של אינטרסים קטנוניים ושחיתות מעל ראשינו ועל גבינו, והחשבון תמיד מגיע אלינו? אם הקמפיין הנגדי ימשיך באותם כיוונים שבהם הוא הולך כיום, המסקנה ההגיונית היחידה שאפשר להגיע אליה בלי להתבזות היא שהגיע הזמן להחליף את ראש העיר שאלו הן עמדותיו, ולפנות בשלב זה אל מי שבאמת נראה כמו פוליטיקה אחרת, שהוא כיום דב חנין.

אמרתי גם כאן ואומר זאת שוב – דב חנין אינו משיח על טוסטוס, אופניים או אוטובוס לבנים. ממש לא, וגם אם יבחר לראשות העיר, שום שינוי אמיתי לא מתבצע תוך יומיים. אבל דב חנין מציע משהו שלא ראינו כאן הרבה זמן, והוא אלטרנטיבה לשיח הקיים, להתנהלות הקיימת ולדרך הקיימת. האם היא אמיתית או לא? אף אחד לא יכול להבטיח את זה ב-100%, בעיקר לא במדינת ישראל. אבל אי ודאות אינה סיבה מספיק טובה להרים ידיים, לא לנסות, ובמקום זה להגיד – עדיף החרא הישן והגרוע מאוד מאשר לתת מידה סבירה של אמון לתקופת זמן קצובה למשהו אחר. אפילו אם נכוונו בעבר. פשוט, אין דרך דמוקרטית אחרת לעשות שינוי.

הציטוט הגבלסי שאדם שוב התכוון אליו הוא: “אם אתה מספר שקר גדול מספיק וממשיך לחזור עליו, בסופו של דבר אנשים יאמינו בו. ניתן לשמר את השקר רק כל זמן שהמדינה יכולה להגן על אנשיה מההשלכות הפוליטית, הכלכליות ו/או הצבאיות של השקר. בשל כך, חיוני וחשוב שהמדינה תשתמש בכל כוחותיה כדי לדכא מחלוקת (או – התנגדות), כי האמת היא האויב הגדול של השקר, ולכן האמת היא האויב הגדול ביותר של המדינה”.

שני ציטוטים רלוונטיים נוספים שעלו לי לראש, ממקורות דומים, הם:

"תמיד אפשר לגרום לעם לעשות את רצון מנהיגיו… כל מה שצריך לעשות זה לומר להם שהם מותקפים, ולגנות את הפציפיסטים על חוסר פטריוטיות". (הרמן גרינג)

 "איזה מזל טוב יש לאנשים שנמצאים בשלטון שהעם לא חושב … זה גם גורם לנו הנאה מיוחדת וסמויה לראות עד כמה האנשים שמסביבנו אינם מודעים למה שבאמת קורה להם". (אדולף היטלר)

ומנגד, עלו לי לראש ציטוטים אחרים, שבהם אני מאמינה ושזו הדרך שבה הקמפיין העצמאי שלנו הולך, והם:

 "אחד מהעונשים על סירוב להשתתף בפוליטיקה הוא שבסוף אתה מוצא את עצמך נשלט על ידי אנשים נחותים ממך". (אפלטון)

 "אל תפקפקו לרגע בכך שקבוצה קטנה של אנשים חושבים ומחוייבים יכולה לשנות את העולם. למעשה, זה הדבר היחיד שאי פעם עשה את זה". (מרגרט מיד)

 וגם: "אני מאמין גדול באנשים. אם נותנים להם את האמת, ניתן לסמוך עליהם שיעמדו בכל משבר לאומי. הנקודה העיקרית כאן היא להביא בפניהם את העובדות האמיתיות". (אברהם לינקולן)

אני מקווה שבהמשך הקמפיין – בכל זאת, נשאר עוד קצת זמן – נראה קצת יותר מהסוג השני של הציטוטים, וקצת פחות מהסוג הראשון. להבדיל. כמובן. להבדיל.