אחרי שקראתי את הידיעה הבאה, נתקפתי בהתלבטות קשה. האם זו סיבה מספיק טובה להחרים את "מיאו מיקס", שזה בסך הכל מזון טעים (לא מניסיוני האישי) במחיר סביר, שמסייע לי גם לשמור על שתי הפרינססות שלי רגועות (כמובן, לא לבד, אלא ביחד עם אוסף רב של חטיפים ופינוקים למיניהם), וגם להאכיל את חתולי החצר?

[תוספת מאוחרת: עברנו לפריסקיז. בינתיים התגובות חיוביות ביותר].

מצד אחד, מה זה החרטא הזאת, לשים הרבה חתולים בבית אחד ולהשפיל אותם בפומבי (ושלא כמו בתוכניות ריאליטי אחרות, קשה לומר שהמתחרים הכניסו את עצמם לעניין מרצונם החופשי). ומצד שני, הם מבטיחים למצוא בית חם לכל המתחרים, ולהעניק לזוכים "תואר ניהולי בכיר" בחברה (בטח הטועם הראשי או משהו כזה…).

ובן זוגי היקר מוסיף שבעיניו, העניין מהווה השחתה של אחת מהפינות האחרונות של החיים החופשיים ביקום שאנו חיים בו, והוא מכתיב – "זאת מכיוון שהחתול, בניגוד לאדם לא לוקה בדפוס החשיבה המעוות שלפיו כדי שיהיה לו נעים וטוב הוא צריך לעשות דברים שהוא מאוד מאוד לא נהנה מהם. אצל החתול זה הרבה יותר פשוט. כדי להנות, הוא צריך לעשות דברים שהוא נהנה מהם. אם כן, לרתום חתול לתחרות מטופשת זה בערך כמו לשים לו ילקוט על הגב ולשלוח אותו לבית הספר".

ואני מוסיפה בעוד דברים בשם אומרם (דאגלס אדאמס, כמובן):

It is an important and popular fact that things are not always what they seem. For instance, on the planet Earth, man had always assumed that he was more intelligent than dolphins because he had achieved so much – the wheel, New York, wars and so on – whilst all the dolphins had ever done was muck about in the water having a good time. But conversely, the dolphins had always believed that they were far more intelligent than man – for precisely the same reasons.

ונקנח בתמונה של טיגריס גמדי.