היום הגעתי למסקנה סופית ומוחלטת שאני סובלת משחיקה. וגם תקפה אותי תשוקה עזה לצאת לפנסיה. בעיקרון יש לי עוד בערך 35 שנים. זו טבלת יאוש קצת גדולה מדי. וזה גם כל כך לא הגיוני.

לנוכח המשבר הנוראי בקרנות הפנסיה, והעובדה שאנשים ממילא מעדיפים לעבוד גם בפנסיה, האם זה לא הרבה יותר סביר שאני אצא עכשיו לפנסיה לאיזה 15 שנים, ובעצם אלווה על חשבון החיסכון לפנסיה, וכשאהיה זקנה בלה וממילא לא ארצה להסתובב יותר מדי ברחוב (מה כבר נשאר לנשים מעל גיל חמישים שמתנגדות עקרונית לניתוחים פלסטיים?), אז אתחיל לעבוד ברצינות, ואולי גם אמות בעבודה, מאיזה משהו שקשור ללחץ?

תזכירו לי, מי אמר שהעבודה משחררת? (בכל זאת, בלוג שואה או לא בלוג שואה).