בעוד 20 יום תתקיים כאן עוד מערכת בחירות מיותרת אחרי עוד מלחמה מיותרת ועוד הידרדרות מסוכנת ומפחידה של השיח הציבורי (או יותר נכון, הצווחות האלימות) בחברה הישראלית. ביבי אולי יזכה להרכיב ממשלה עם אביגדור הנאמן ליברמן ואריה המשוגע אלדד, או שאולי עם אהוד "לא" ברק, ואולי ברק ולבני ואולי לבני וביבי ואולי ואולי ואולי. זה לא משנה.
ברק ביבי ולבני הם זהים זה לזה מכל בחינה. אחד יותר שקרן, אחד יותר פאשיסט, אחת יותר ריקנית – זה רק עניין של סמנטיקה, קוסמטיקה קטנה. ביבי הרס את החברה והכלכלה, אהוד הרס הרבה יותר מזה, וציפי פשוט לא עשתה ולא תעשה כלום, כי היא הנציגה הטובה ביותר של מפלגת הכלום שלה, שקמה על בסיס מוצהר של היעדר אידיאולוגיה והיעדר פרגמטיקה – מפלגת הספין האינסופי, מפלגת ה"מה יגידו בסקרים". ימין ושמאל, רק חול וחול.
ההצבעה בבחירות הנוכחיות היא חסרת משמעות. אפילו הצבעות מחאה הן חסרות משמעות, אחרי הפיאסקו הגדול של רפי המסריח איתן. ההצבעה שלי תהיה הצבעת אמירה אישית שמשמעותה לא תחרוג לרגע מעבר לעצמה. בניגוד למצב בארה"ב, אין במערכת הבחירות הזאת אפילו את הרוח הקטנה ביותר של התקווה לאיזשהו סוג של שינוי. השיח הציבורי כאן מת, נקבר סופית בקריאות "איפה היית 8 שנים לך לעזה תכסחו אותם ומי יודע מה היה לו בבית". באווירה כזו, לא ניתן לקיים שום דיאלוג, לא בכלל, ולא דיאלוג בחירות רציני בפרט.
אבל הכי עצובות או מצחיקות, תלוי מאיזה כיוון אתם באים, הן התבטאויות מוזרות על חוסר הרלוונטיות של "הבלוגוספירה" – זו שהתעוררה לרגע בצורה נהדרת בתקופת מערכת הבחירות בתל-אביב, ושקקה דיאלוגים ועשייה, שממשיכים אגב עד לעצם היום הזה ברשת ומחוצה לה בזירה המוניציפלית הקטנה הזאת, למרות ההפסד לכאורה שממש לא היה הפסד. במערכת הזו היה מקום לדיון והיתה נכונות לדיון, למרות ניסיונותיו של ראש העיר המכהן מאז ועד עצם היום הזה להשתיק אותו בכוח.
בחברה הישראלית בכללה אין היום, אחרי המלחמה הזאת, מקום לדיון ואין נכונות לדיון. והבלוגוספירה אינה עומדת בזכות עצמה ואינה קיימת – למרות רצונם של רבים שאין להם עניין בדיון להציג אותה כך – כבועה. הבלוגוספירה הישראלית משקפת בסך הכל את מצבה של החברה הישראלית – וזה רע מאין כמוהו. יש ביכולתה להשפיע על המצב הזה במידה מסוימת, אבל היחס הוא תמיד דיאלקטי. כדי שתוכל לעשות זאת, הקרקע צריכה להיות נכונה. בארה"ב היא היתה נכונה. בישראל זה יקרה רק אחרי שנסכים כחברה לפתוח חצי עין ולהביט באופן ישיר במה שעשינו ובמה שנהיינו. הצעד הראשון להתמודדות עם בעיה היא הכרה בקיומה. אנחנו עוד רחוקים משם מרחק שמיים וארץ.
אלעד – אינני קשיש מאד, אבל הייתי בהחלט ב"הכרה" בזמן שנערכו שיחות עם אש"ף, ובזמן שאש"ף נחשב לאויב ורב מרצחים.
זה יהיה עיוות היסטורי לומר שישראל יכלה לעשות תמיד שלום או הסדר עם ערפאת ועם אש"ף. במשך שנים רבות, השיח הפנים-פלסטיני/פנים אש"פי היה ברור ושלל באופן תקיף כל שיח או הידברות עם ישראל. זו הייתה שלילה חד משמעית וגורפת. באותן שנים, לא היה ניתן לעשות דבר.
אש"ף עבר כברת דרך ארוכה עד שהגיע לתפישה שמאפשרת שיח עם ישראל. שנים ארוכות לקחו עד שהסכימו לעבור לתורת השלבים, זו שהכירה בעיקר במגבלות הכוח.
רק מותו של אבו ג'האד (88') ובעיקר השגיאה האסטרטגית של אש"ף בכך שהוא תמך בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ ה-1 (שגרמה לפגיעה פוליטית וכלכלית אדירה בפלסטינים ובאש"ף) הביאו לשינוי בסיסי בגישה של אש"ף וערפאת כלפי הנושא.
החמא"ס, ככל שמדובר בתנועה שתגיע פעם לנכונות להידברות מעשית עם ישראל, מצוי לצערי בשלבים מוקדמים ביותר של התהליך הזה. אני קיוויתי שעלייתו לשלטון לפני שנתיים תביא לפרגמטיזם מצד החמא"ס, אך דבר לא קרה.
לצערי אתה לוקה בדיוק באותו דבר שקבלתי עליו קודם – אני מסכים עם הסיסמה "שלום לא עושים עם מי שאוהבים". אבל איך בדיוק עושים זאת עכשיו? עם מי לבצע הידברות? כיצד? האם בראייתך שימוש בכוח בכלל אינו רלוונטי בעימות שבו גם הצד השני נוקט באלימות?
אגב, דומני שהבנת את דבריי לא נכון. כאשר התייחסתי לאיוולת של הפגיעה בפת"ח וברשות, התייחסתי ל-2003 – חומת מגן וגרורותיה – אז ישראל פשוט הרסה את כל מוסדות ה"רשות" וגרמה (גם לעצמה) נזק חסר תקנה. וחוץ מזה, קצת מגוחך (גם אם די שגרתי, יש לומר) שמצד אחד אתה מאשים אותי בדמגוגיה ומהצד השני אתה משתמש בה בעצמך (שלוחיך, המתנחלים…, יורה ובוכה, וכיוצב').
dc: האם היה מוצדק להחרים את דרום אפריקה בגלל האפרטהייד? אותו דבר.
איל: כתבת "איני מצפה ממך שתתני לי משנה סדורה של פתרונות. רק שאני כן מצפה ממי שצועק, ובמידה רבה של צדק, חמס על מה שקורה, שיתמודד עם השאלה – איך עושים את זה? איך מתמודדים עם יריב שכל תכליתו היא השמדתך? איך מתמודדים עם יריב שבהזדמנות הראשונה שלו לאחוז את השלטון בחר שלא לנקוט במדיניות של ריאל פוליטיק ולנסות להסתדר באיזור, אלא בחר להמשיך בפעילות נגד ישראל?"
אין דרך להתמודד עם יריב כזה. יריב שכל תכליתו היא השמדתך (הבורג, למשל) צריך להתקיף אותו בכל הכוח. אם אתה לא שם לב שדבריך הם דמגוגיה בשקל כי זה לא "יריב שכל תכליתו הוא השמדתך", אז באמת ה"שיח" לא תואם, כי אתה ואני חיים בעולמות שונים. אתה חיי בעולם שבו מתקיימת "דקת השנאה", ואני חי בעולם שבו אדם שנעשה לו עוול רוצה שחרור ונקמה, ובו אפשר להגיע לאיזשהו הסדר, ומאד יועיל בשביל זה אם הציבור הישראלי יבין את העוול שגרם.
כתבת גם "רק אל תחזרי איתי לעבר. ברור לי שהמדיניות של ישראל לפגוע בפת"ח וברשות הייתה איוולת מהגרועות שהייתה בהיסטוריה של ישראל."
אם היית חי אז זה לא היה לך ברור. הדיבור על "רב המרצחים ערפאת" ועל אמנת הפת"ח היו זהים לדיבורים היום על חמאס ואמנת החמאס. גם אותו וגם אותם אני לא אוהב, אבל שלום לא עושים עם מי שאוהבים. יאללה, תמשיך לך להתחבא בפינה ולפחד שישמידו אותך, ב-PTSD ברור. אתה לא שונה משאר הציבור בישראל, רק חושב שאתה שונה. בסופו של יום, כולכם תומכים באותם פתרונות, רק שאתה יורה ובוכה ושלוחיך, המתנחלים, יורים וצוחקים.
יש הרבה טעם במדינה ריבונית, אבל צריך להיות משהו גדול ממנה, בתקופה של גלובליזציה, ואחרי מלחמת העולם השניה (וגם הראשונה) והשואה, שלימדו אותנו שגם מדינה ריבונית יכולה לעשות פשעים, שאין להם אפילו הגדרה במסגרת החוק הריבוני הלאומי. ואני בהחלט מאמינה שהצעד הזה טוב לאנושות. אי המוסריות של החמאס לא יכולה להיות תירוץ לאי המוסריות שלך, ואם כן, אז עיקרת מתוכן את כל מושג המוסר.
כנראה שזה באמת מה שמדינת ישראל תעשה, וזה יהיה עוד צעד גדול שהיא תעשה לתוך התהום המוסרי, ובעיקר לתוך תהום שכחת השואה. אם יהיה משהו שיוביל להיעלמותה של מדינת ישראל, זה לא יהיה החמאס אלא זה.
מה הטעם במדינה ריבונית אם ריבונותה מעורערת ע"י בית משפט במדינה אחרת? האם את באמת סבורה שהצעד הזה מגן על זכויות האדם (הפלסטיני, רק הפלסטיני, זכויות האדם הישראלי-יהודי אינן מעניינן של אגודות זכויות האזרח אף פעם), או מבטא לחץ פוליטי שהפלסטינים הצליחו להפעיל, במקביל ללחץ הטרוריסטי שלא ממש הביא להם תוצאות? משהו בסגנון "התביעה הינה המשכה הישיר של המלחמה"? אין גבול לצביעות, קודם יורים ומתפוצצים, וכשמחזירים להם, רצים לתבוע, אם זה לא היה עצוב זה היה משעשע. החלק העצוב יותר זה מה שאת אומרת- שאת רואה בבית משפט חיצוני גורם שהוא מעל למדינה שבה את חיה וממשלתה החוקית קיבלה החלטה לגיטימית להילחם במי שקם להרוג באזרחיה. ואם חסיד אומות העולם שחאדה לא היה מתחבא בין אזרחים תמימים, אני מניח שהיו הורגים רק אותו. אבל מה זה משנה, גם אז היית מוצאת משהו להתלונן עליו.
בניגוד לך, אני מקווה שמדינת ישראל תעשה מה שהיא אמורה לעשות, ומה שכל מדינה ריבונית אחרת היתה עושה במקומה – מצפצפת צפצוף אחד ארוך על בית המשפט הזה ועל שולחיו.
אני מאוד שמחה שנעשה לפחות הצעד הדקלרטיבי הזה, מאוד מצרה שלא עושים את זה יותר, וממש לא מאמינה שיצא מזה משהו. החקיקה הזאת שנחקקה בעקבות הטראומה של השואה וכתגובה לה לא היתה שווה יותר מדי במהלך השנים, מאחר ולא ניתנו לה שיניים ולא באמת הוקם משהו "אנושי" שהוא מעל הריבון הלאומי ובעל סמכות גבוהה ממנו, אפילו לא לסיטואציות הקיצוניות האלו. כל זמן שזה לא קיים, הכלי הזה נותר כלי פוליטי שנמצא בידי החזקים ולא חל עליהם. אבל גם משהו עקרוני טוב מלא כלום, ואולי יום אחד, אולי מחר, מישהו סוף סוף ימלא אותו בתוכן ממשי. מבחינתי, אפשר להתחיל עם חלוץ ופואד. ולגבי השאלה מה אמור לקרות, זה די ברור. אמור להתקיים משפט.
ואגב, "חסיד אומות העולם סלאח שחאדה ועוד 14 בני אדם לא מעורבים, בהם ילדים, באמצעות הפלת פצצה של טון על בית בשכונת מגורים". זה הציטוט היותר מדוייק שאליו התכוונת.
ולאיל: או שאתה מדבר איתי, או שאתה מדבר עם "שיח", ואז אין לי יותר מדי מה לומר.
בעיני, תמיד יש אמצעים פוליטיים ומדיניים שמייתרים את האופציה הצבאית. במקרה שלהלן, בוודאי ובוודאי שהיו אלף אלפי כאלו במהלך שמונה השנים האחרונות, ואנחנו לרוב בחרנו לנקוט בדרכים ההפוכות באופן ישיר.
כנראה שלא ממש חיפשת. אני באמת לא מאמינה שמישהו אחד יכול להציע פתרון כולל, ושלא יכולים להיווצר פתרונות שלא באמצעות רב שיח כמה שיותר רחב, אבל הנקודה שאליה אני מכוונת תמיד כנקודת הארכימדס של "ההצעה" שלי היא בסיס התמיכה של החמאס. ושם היה המון מה לעשות, ויכול להיות שעדיין יש. מעבר לכך, שאני לא מאמינה לרגע אחד באמירות כמו "אויב שכל תכליתו היא השמדתך", בעיקר מאחר ולא מדובר באיזו גודזילה, אלא במספר גדול מאחד של בני אדם.
אני מגיב כאן למרות שזה קשור לפוסט הקודם: כנראה שאני אהבל, שהרי הנבואה ניתנה לשוטים – אבל בדיוק כפי שצפיתי, הנה קורמת לה עור וגידים תביעה נגד שר הביטחון לשעבר, הרמטכ"ל לשעבר, ועוד בכירים אשר היו שותפים להחלטה לחסל את חסיד אומות העולם סלאח שחאדה.
ועכשיו מה, יונית? נצא להפגנות תמיכה בשופט הספרדי נגד שרי ממשלת ישראל ומפקדי צה"ל, בשל החלטות שנגעו לחיסול טרוריסטים? בדיון הקודם זה היה מצב תיאורטי, והנה התיאוריה הפכה למציאות. מעניין אותי לדעת מה לדעתך אמור לקרות עכשיו, כשמשאלתך התגשמה, לפחות חלקית?
יונית, לא טענתי בדבריי שאין לנקוט באמצעים פוליטיים-מדיניים ושהאופציה הצבאית היא היחידה.
אמנם את מתנערת מהשתייכותך לשיח כלשהו, אבל למרות זאת אני מזהה מגמה בקרב הכותבים בבלוגספרה נגד המלחמה. זו כתיבה צודקת, שמתעלמת בקלות מהמציאות הבעייתית שקיימת ולא חושבת על הצעת פתרונות חלופיים.
עשיתי חיפוש (קצר ולא ממצה, יש לומר) לגבי העמדות שאת אומרת שפרטת הרבה פעמים כאן, ואני חושב שזו העמדה שהבעת לגבי האמירה האחרונה:
"לא מעניין אותי לדבר על זה, כמו שלא עניין את מארקס לפרט לפרטי פרטים את צורתה של ממלכת החירות. זה לא תפקידי כאזרח בודד לפרט משהו שאמור להיות יצירה של שני צדדים ושל מיליוני אנשים, ביחד. מה שמעניין עכשיו זה מה לא לעשות ואיזו עשייה תרע את המצב, ומה צריך לעשות כדי להתחיל להתקדם בדרך נכונה יותר, ואת זה כבר אמרתי למעלה."
איני מצפה ממך שתתני לי משנה סדורה של פתרונות. רק שאני כן מצפה ממי שצועק, ובמידה רבה של צדק, חמס על מה שקורה, שיתמודד עם השאלה – איך עושים את זה? איך מתמודדים עם יריב שכל תכליתו היא השמדתך? איך מתמודדים עם יריב שבהזדמנות הראשונה שלו לאחוז את השלטון בחר שלא לנקוט במדיניות של ריאל פוליטיק ולנסות להסתדר באיזור, אלא בחר להמשיך בפעילות נגד ישראל?
רק אל תחזרי איתי לעבר. ברור לי שהמדיניות של ישראל לפגוע בפת"ח וברשות הייתה איוולת מהגרועות שהייתה בהיסטוריה של ישראל.
איל – אני לא יודעת מה זה "השיח האנטי מלחמתי" בכלל, אני יודעת מה זה "השיח האנטי מלחמתי" שלי, והוא נמצא כאן, פומבי, ורק עליו יש לי אחריות. לעניות דעתי, הגבתי כמה וכמה פעמים על כל הטענות העולות מדבריך. ההבדל המהותי בינינו היא שאני חושבת שהתשובה לשאלה "האם ניתן להתמודד עם יריב כזה רק באמצעים פוליטיים-דיפלומטיים" היא כן, וש"אמצעים פוליטיים-דיפלומטיים" הם ממש לא peace love and happiness. בשביל להתמודד עם דבר כזה באמצעים פוליטיים דיפלומטיים דרוש, כמובן, הרבה יותר אומץ ממה שיש למפלגות עם אופק מחשבה של שבועיים קדימה. אי לכך, אני ממש לא חושבת שהעובדה שלא אצביע לאף מפלגה שתמכה במלחמה היא מוגזמת.
לגבי אי הבחירה, זו ממש לא "קבלת הרע במיעוטו" בעיני, אלא הבעת אי אמון כללי במערכת כפי שהיא מתפקדת כיום, ואמירה שבמשחק המזוייף הזה אני לא מוכנה להשתתף. עשיתי את זה ב-2003, אבל אני לא מתכוונת לעשות את זה הפעם. אני מכירה אנשים שיעשו את זה, ומכבדת את עמדתם. ואגב, גם אם אתה מביע אי אמון כללי במערכת ומסרב להשתתף, זה לא אומר שלא תפעל אחר כך בכל צורה אפשרית, ויש צורות רבות אפשריות בדמוקרטיה אמיתית פרט להצבעה, כדי לשנות אותה.
למיטב ידיעתי ורוב מה שקראתי (או ראיתי) לגבי בחירות 2000, ההפסד של גור לא היה הפסד, אלא ניצחון, והסיבה שהפסיד היתה הפסקת הספירה החוזרת בפלורידה. וגם אילו הטיעון שלך היה נכון, זו לא הדמוקרטיה הישראלית, שהיא ייצוגית הרבה יותר מזו האמריקנית, ואני בהחלט חושבת שהיא נכונה יותר למדינה שלנו. ברור שיש לעשות בה תיקונים, אבל ממש לא הייתי רוצה לראות כאן משטר נשיאותי עם שתי מפלגות גדולות וזהו.
השיח האנטי-מלחמתי בתקופה האחרונה (שהמייצג הפומבי כמעט היחיד בתקשורת שלו הוא גדעון לוי), ניכרת נטייה להתעלם מהצורך לתת חלופות. חלופות צבאיות למה שניתן לעשות על מנת למנוע את ירי הרקטות לדרום. אנחנו לא נמצאים בלה-לה לנד ואי אפשר רק לפטור את זה ב"הפסקת אש, לדבר עם חמא"ס ולעשות שלום". love, peace and happiness.
זהו שיח שלא מתמודד בכלל עם העובדה שהיריב העומד מולנו כיום (בין היתר בשל הטיפשות של הריסת הרשות הפלסטינית) אינו מסתיר את רצונו וחתירתו להשמדת ישראל ולהמשך המאבק האלים בישראל. האם לדעתך ניתן להתמודד עם יריב כזה רק באמצעים פוליטיים-דיפלומטיים? אני לא סבור כך.
לכן, אני חושב שהנטייה להאשים כל מפלגה פוליטית שתמכה ביציאה למבצע, היא מוגזמת ומופרזת. העמדה של מרצ, למשל, הייתה עמדה מורכבת – כזו שמצד אחד תמכה בפעילות צבאית לצמצום ירי הטילים ומאידך קבלה על שימוש בכוח מוגזם.
צדק גם לדעתי מי שקבל בפניך על כך שהבחירה באי-הבחירה פוגעת בסופו של דבר ביכולת לקבל את הרע במיעוטו. ואם את טוענת שאין רע במיעוטו, אז אני חושב שאת מתעלמת מכך שהחיים בישראל אינם כוללים רק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא גם שורה נוספת של נושאים.
ואגב – למיטב ידיעתי מרבית הקולות שניידר קיבל היו מגיעים לגור אלמלא התמודדותו, דבר שהיה משנה את התמונה ולא היה בכלל צורך בספירה חוזרת. זו הסיבה שניידר זכה לביקורת חריפה מצד הדמוקרטים.
גיל, אני יודעת שזה לא אתה, אלא איזה נודניק אחד (כנראה תלמיד של הדמגוג השטחי והבנאלי גדי טאוב) שמשום מה החליט שזו במה מתאימה להפיץ את הקלישאות המשעממות שלו ואת ניסיונות ההפחדה ברמת גנון. אני מעדיפה להסתכל בטיח מתקלף מאשר להיכנס איתו לדיון.
נטע – אין לי מה להגיד על זה, חוץ מסחתיין על הדימויים המקוריים. זה מ-2005, ואז גם אני חשבתי ככה לגבי ארה"ב, ולא לגבי סוריה.
רק בשביל ההבהרה, הגיל שהגיב כאן ברוב התגובות (חוץ מאחת) הוא לא אני.
טוב. את מוזמנת אם כן לנהל רב שיח עם אנשים החולקים את דעותייך, וככה באמת תמנעי מהצורך להטיח רפש בכל מי שלא חושב כמוך (כמו להגיד "דמגוגיה זולה" על מי שמוחה על חוסר כבוד לחיי אדם שרווח בסוריה, או לקרוא לגדי טאוב 'פשיסט'…). שלום ולא להתראות.
מה באמת יש לך להגיד לגבי הדברים האלה של ברכה?
"מידת הפטריוטיות שלנו היא במידת התנגדותנו למדיניותה של ארה"ב", אמר. "סוריה חסינה פירושה התקרבות ליעד של ירושלים כבירת פלשתין. אם סוריה תהיה חסינה ואיתנה מול איומי ארה"ב, פירושו של דבר התגברות חסינותו של העם הפלשתיני".
לא, נכון, ישראל לא מנסה לתקוע טריז בין לבנון לסוריה כאסטרטגיה. לגבי שאר הדמגוגיה הזולה וחוסר ההבנות, וול, כל מה שיש לי לומר זה YAWN. ולמקרה שלא שמת לב, באמת אין לי עניין לקיים איתך דיון כלשהו.
עברתי על התגובות ולא מצאתי הפעם מישהו מכנה אף אחד אחר באיזשהו כינוי. לא ציוני ולא אחר.
אבל לגבי העובדות, לאחרונה שהסתכלתי על מדינת ישראל, לא מצאתי שהיא פרוק-רגליים עם שיער שטווה קורים. נו, זואולוג אני כבר לא אהיה.
ולגבי הסכסוך בין סוריה ולבנון, אני מניח שאת באמת חושבת שזקני ציון רצחו את רפיק חרירי, ולא המוחאבאראת הסורי. אה כן, ואסד האב שבארכה כ"כ אוהב, היה לוחם זכויות אדם אמיץ, אשר דיכא התקוממות ציונית באל-חמה. 20,000 הרוגים (לא פצועים, הרוגים) בשלושה ימים, וכיכר אחת באמצע תל אביב ריקה מאדם ומשלטים. אמור לי מי הם חבריך, ואומר לך מי אתה. חס וחלילה שארה"ב תאיים על משטר צודק, אמיתי, דמוקרטי ומכבד זכויות אדם שכזה.
עובדות? איפה בדיוק?
וואו, זה כמעט מזכיר את "העכביש הזקן מקנינסברג". בהתחשב בשמות שה"ציונים" כאן כינו אותו, התגובה שלו, פרט לכך שהיא נכונה עובדתית, ממש לא עושה עלי רושם רב מדי.
יונית, כנראה שלא כולם מסכימים ולראייה העם הזה שמתעקש (ברוב טיפשותו כמובן, איך אפשר אחרת הרי) לא לבחור במפלגה הקומוניסטית הישראלית (ולעזאזל עם http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/027/041.html למשל…).
אני אישית רק מקווה שאם חד"ש ודומותיה יעלו לגדולה, אני אספיק לברוח מפה לפני שהעסק יתמוטט למלחמת אזרחים – כזו שלידה מלחמת האזרחים של לבנון (עם תנאי פתיחה טובים לאין שיעור משל הפרוייקט החד"שי) תראה כמו "מכות של כיתה ג'". למותר לציין שאני אעשה כל שבכוחי כדי למנוע זאת.
אני התייאשתי מזמן ואין לי מושג למי להצביע. הבעיה גם שמתוך אלף המפלגות שיש כאן, כל אחת יותר גרועה מהשנייה. אולי אהיה כמו כל אלה שכותבים "גלעד שליט" על הפתק הלבן? (לא, לא באמת).
גיל – אני מקווה שאתה צודק, אבל לא מאמינה בזה.
אלון – לדעתי אין כל כך הרבה אפשרויות לפרש את הביטויים "תמיכה" ו"מלחמה", והניסיון הסמנטי לעוות כאן את המושגים הוא בהחלט חלק מאי הנכונות להכיר בבעיה.
איך היה ניתן להגיב? מה אפשר היה לעשות? מיליון ואחד דברים. בשביל זה אנחנו משלמים משכורת לחברי הממשלה, כנסת, ועדות, צוותי חשיבה וכו', כלומר – אלו שלא עשו שום דבר ובעיקר התחמקו מאחריותם בשמונה השנים האחרונות. אני רק יכולה לומר לך איך אסור היה להגיב, וזה באמצעות פגיעה באוכלוסייה אזרחית – כלומר – המבצע הנוכחי, שאולי לא "נועד" לזה, אבל בהחלט התכוון לזה באופן שבו בוצע מהרגע הראשון שלו. ובטח שאסור היה להגיב באמצעות ענישה קולקטיבית נוסח המצור של השנתיים האחרונות. וכמובן שאסור היה להגיב באמצעות התחמקות ממיגון העורף ויציאה למלחמה כאשר בחלק מהמקומות אין אפילו אזעקה מתפקדת או מקלטים תקינים – משהו שהממשלה שלנו טענה שאינו באחריותה עד כמעט לרגע האחרון (דצמבר 2008 בדיון בבית המשפט, למשל).
ואני שואלת – לנוכח העובדה שכולנו מסכימים שזו ממשלה כושלת ועלובה שלא היינו נותנים לה לנהל את ענייני ועד הבית אצלנו, ולנוכח העובדה שהמבצע פרץ פחות מחודשיים לפני חילופי שלטון, מה פשר התמיכה הכל כך גורפת בעוד מלחמה כושלת עם תוצאות איומות והשלכות הרות אסון? חיכינו שמונה שנים בלי לעשות שום דבר, אי אפשר היה לחכות עוד חודשיים ולתת למישהו עם מנדט מהעם להיות אחראי על הפתרון?
לא מסבן אף אחד (אבל טוב שהזכרת לי, כי הולך להגמר לי השמפו). האמת היא שבכלל הגבתי לנדב ולאופן הצגת הדברים. כידוע לך אני לא הדובר של תי"מ וככל הכנראה אנחנו חלוקים בדעתינו על פירוש המושגים "תמיכה" ו-"מלחמה".
אבל אני רוצה להניח רגע לדיון הפוליטי ולעובדה שה"מבצע" הזה התנהל במהלך תקופת בחירות – עד כמה שזה מורכב. גם אני חושב שמי שניהל את המבצע הזה הוא כשלון גמור בכל קנה מידה אפשרי וההתנהלות המדינית בשמונה השנים האחרונות (ואף יותר) הינה מחדל מתמשך.
את מדברת על הכרה בקיומה של הבעיה, אין עוררין על כך שמה שקורה פה הוא תוצר של הזנחה ארוכת שנים ושל חוסר טיפול במרקם החברה הישראלית, אבל בבואך לתת מענה לתושבי הדרום על חידוש הירי (ולמען הסר הספק, אני שואל כי אני באמת מתעניין ועד כה שמעתי הרבה דעות נחרצות נגד, אבל לא פתרונות למצב) – איך ניתן היה להגיב? מה אפשר היה לעשות?
יש משמעות לבחירה בבחירות האלה, ובוודאי להצבעה לחד"ש.
כאשר מיליטנטיות נחשבת מתינות ופציפיזם נחשב קיצוניות, כאשר התנגדות להרג חסר אבחנה של אזרחים נחשבת למתן הלחי השניה – חשוב שמתנגדי המלחמה שהצליחו להנצל משטיפת המח של הטריאומוויראט שלנו יתאחדו תחת מטריה אחת.
חד"ש היא המפלגה היחידה שהתנדבה למשימה הזאת – ריכוז מתנגדי המלחמה. אני ממש לא רואה סיבה להקטין את המשמעות של זה או להתנצל על זה. חד"ש, כמו מפלגות אחרות, עברה דרך ארוכה מהתקופה הקומוניסטית הסובייטית והיא מפלגה סוציאליסטית לגיטימית. למעשה – היחידה. חד"ש משלבת תפיסה ירוקה ולא לוחמנית במאבק החברתי. אין היום את מפ"ם של פעם. המפה זזה ימינה. חד"ש מאגדת את מי שנשאר בלי בית.
מפלגה פוליטית אף פעם לא מזוהה עם הבוחר במאה אחוז. אני מציע לכל מי שטוען שמדובר במפלגה קיצונית או הזויה להכנס לאתר ולקרוא את המצע – זוהי מפלגת גג לכל הצבעים של השמאל הישראלי כיום. לאחר שכבר חוקקה חוקים סוציאליים חשובים בעבר, היא תעלה בבחירות האלו בכוחה עד לשישה מנדטים אמן, הרבה בזכות המלחמה הארורה, ותהפוך לכח אופוזיציוני משפיע עוד יותר.
אלון, אל תנסה בבקשה לסבן אותי. הכיוון שאליו הלך המבצע הזה היה ברור מהרגע הראשון, מתוך בחינה פשוטה מאוד של מי שמנהל אותו (אהוד ואהוד, האחראים המוצלחים כל כך על מלחמת לבנון השניה והאינתיפאדה השניה), ומתוך זה שהפעולה הראשונה ה"מוצלחת" כל כך שלו היתה לחסל כמה עשרות שוטרים באמצע טקס. בעיני, העמדה הרשמית של התנועה הירוקה מימד כפי שהיא מופיעה בפורומים שלה היא – בפירוש מאוד מאוד מדוייק – תמיכה במלחמה. שלא לדבר על הצנעת הנושא עד כדי אבסורד. עם כל הכבוד שיש לי לרב מלכיאור – ויש לי כזה – כמה קשקושים על חמלה לנפגעי עזה הם עלה תאנה שממש לא מסתיר שום דבר. ואגב, יופי שהיתה תמיכה "בפעולה צבאית" כלשהי. מה שמטריד אותי זו התמיכה בפעולה הצבאית הספציפית הזאת.
לומר שהתנועה הירוקה מימד תמכה במלחמה זה פירוש מאוד מאוד מסולף של העובדות.
כן היתה תמיכה בפעולה צבאית כנגד התגברות ירי הקסאמים על ידי ארגון טרור לאחר סיום ה"חופשה" שלהם.
יואב, עם כבר, בוש זכה בגלל מצביעי ביוקאנן שהצביעו אליו בטעות בגלל טפסים בעייתיים באזורים עניים, ובכל מקרה גור היה זוכה אם היו סופרים את כל הקולות בצורה תקינה.
אין התלהבות, אבל יש מפלגות גרועות יותר.
אם לא יהיה דיל מטורף לחו"ל, אני מצביע בבחירות. לא פתק לבן ולא למפלגה חסרת סיכוי.
בדקתי את דבריך, ואכן אתה צודק. אז נשארה רק חד"ש.
גם מימד תמכה במלחמה.
אין שום דבר רע בירוקה/מימד ובחד"ש. מרצ, לעומתם, תמכה במלחמה, ולכן היא פסולה מכל וכל. והפוסט הזה אגב, לא מדבר על אי הצבעה, אם כי זה קצת נאיבי לטעון שלא להצביע זה ילדותי במצב הנוכחי. לפחות לא יותר ילדותי מהצבעת מחאה, זה בטוח.
יונית – מה שאמרת נכון מאד. ואגב, גם לי אביעד מביא את הסעיף כבר הרבה זמן. אבל יש הרבה גם במה שיואב אומר. מה רע בחד"ש/ירוקה-מימד/אפילו מרצ? בטח יותר טוב מהאלטרנטיבות. לא להצביע זה ילדותי. זה לא פוטר מהזכות והחובה למחות (לפחות עד שיבטלו את הזכות הזאת, אפרופו מיכאל)
אין בעד מה.
אולי כדאי להזכיר לצעירים שלא ממש זוכרים שבוש "זכה" בנשיאות בגלל ביטול ה-recount.
רק לפני שמונה שנים היה לי ויכוח עם מישהו שדיבר כמוך, מישהו שטען שכל המתמודדים הבכירים זהים, ולכן הוא יצביע למועמד חסר סיכוי. גם הוא אמר משהו כמו "ימין ושמאל, רק חול וחול".
אולי כדאי לציין שהוא לא היה ישראלי, אלא תושב פלורידה, המתמודדים הבכירים היו גור ובוש, והמועמד חסר הסיכוי היה ראלף נידר. כדאי גם להזכיר לצעירים שלא ממש זוכרים, שבוש זכה בנשיאות בגלל מצביעי ניידר בפלורידה, אילו פחות 10% מהם היו מצביעים לגור, גור היה זוכה.
אגב 8 שנים של שלטון בוש, שכנעו אותי שהוא צדק, באמת אין הבדל בין הנשיא האדיוט ביותר בתולדות ארצות הברית לזוכה פרס נובל. כל יום במהלך שמונה השנים האחרונות אני מתעורר בליבי תודה למצביעי ניידר, ועכשיו, שסוף סוף בוש הלך הבייתה, אני שמח שיהיה לי למי להודות על 3 שנים של שלטון נתניהו-בגין-פייגלין-ליברמן-ישי. תודה.
איך בכלל יכולה לצמוח כאן תקווה? בניגוד לרוב המדינות בעולם המערבי ההצבעה בישראל מתחילה ונגמרת בנושא הבטחוני. כל האג'נדה הכלכלית, החברתית, החינוכית והסביבתית של המפלגות עומדת במקום משני במצען של המפלגות השונות, וזהותן הציבורית נקבעת רק על לפי הקיטלוג העצמי שלהן ושל הציבור כמפלגה יונית או ניצית.
גם המפלגות הסגמנטיאליות (חרדים וכו'), נכנסים תחת המטריה הזו.
וכשהמצב הבטחוני והסיכוי לשלום עומדים על הפרק, אין תמיהה על כך שאין סיכוי לתקווה.
יפה כתבת לגבי מקומה של הבלוגוספירה במרחב, ועל העובדה שהיא מהווה שיקוף של המצב בטח, ולא כגוף מנותק.
הנאמנות שלי למדינה מתבטאת כרגע בנסיון לחפש לי מדינה אחרת להיות נאמן לה, כלומר להשיג דרכון נוסף. זה לא אומר שאביגדור הנאמן יזכה לראות אותי עוזב, אבל אני לא חושב שיש כאן סיכוי לטווח ארוך לנסיון הזה להקים מדינה.