השמאל הישראלי נמצא בתהליך התרסקות כבר לא מעט שנים. יש ויכוח על המועד או האירוע של תחילת ההתרסקות. אני באופן אישי חושבת שלא הצלחנו להתאושש מההלם של רצח רבין, שהיה הנקודה שממנה התחיל התהליך ההרסני הזה. אין לי ספק שאהוד ברק אחראי במו ידיו על הנוקאאוט שספגה דרך השלום והרציונליות בשנת 2000.
אין לי גם ספק שבנימין נתניהו אחראי במו ידיו על ההתפוררות החברתית שפגעה קשות בעצם מושג הפעולה המשותפת להשגת מטרה, כשהוא רוכב על גל צמיחה עולמי – שכמו ברנרד מיידוף, אף אחד לא חשב אז שיהיה רגע שבו הכל יתפוצץ לנו בפנים – כדי להשיג מטרות מיידיות שאינן בנות קיימא, ושמשמעותן החיובית המרכזית קיימת אך ורק בתוך הסטטיסטיקה ולא מחוצה לה.
אריק שרון ואהוד אולמרט, הירשזון, חיים רמון וכל שאר הגמדים שעשו את "המפץ הגדול" וכבשו את השלטון בסערה קטנה מאוד תרמו עוד כמה מסמרים. הם הקימו מפלגת כלום שהתגאתה בכך ש"התנתקה מכל אידיאולוגיה", והפכו את הקשר בין הון לשלטון ובין פוליטיקה, שחיתות וקשרים למובן מאליו ברמות חסרות תקדים. כך יוצא שראש ממשלה מכהן מעורב באלוהים יודע כמה חקירות וחשדות נגדו, אך עדיין מסוגל להמשיך ולמכור את המדינה לחבריו ובדרך עוד לצאת לשתי המלחמות האכזריות בתולדות המדינה. כך יוצא שראש הממשלה המכהן, הממשלה המכהנת והכנסת המכהנת זוכים לאחוזי תמיכה נמוכים באופן חסר תקדים, והמקום היחיד שבו הם יכולים להשיג איזשהו סוג של תמיכה, שכפי שראינו, גם היא לא ממש בת קיימא, הוא ברגע שהם מפעילים אלימות חסרת פרופורציה שלא משיגה שום תוצאות. וגם זה רק בזמן התרחשותה של האלימות, ולא יותר מדי זמן אחריה.
ואז בא עמיר פרץ, ונתן עוד דחיפה יפה לכיוון תהום ההתפרקות. על הבגידה הזאת כבר שפכתי מספיק מילים כאן.
עד כאן הקטע הפסימי של דברי. אני רוצה, דווקא עכשיו, כשרובינו מלקקים את הפצעים של מערכת הבחירות האחרונה, להציע כאן דרך אופטימית להסתכל על התוצאות, ויותר מזה – דרך מאוד אופטימית לתחילתה של הבנייה מחדש.
תוצאות הבחירות הפתיעו ועודדו אותי במובנים מסויימים. לא בגלל ההווה – ההווה חרא בלבן, בזה גם כן אין ספק – אלא בגלל האפשרויות שהן פותחות לעתיד. בואו נתחיל מזה שלא הליכוד, לא קדימה ולא ליברמן זכו לתמיכה גורפת שתאפשר להם חופש פעולה מלא ליישם את מדיניותם ההרסנית. המפה הפוליטית של אחרי הבחירות תקועה עוד יותר משהיתה לפניהן. נוכחנו לדעת שלמרות גל האלימות הפאשיסטית שדומה היה ששוטף את המדינה, קמפייני ההפחדה בעיקר מעייפים את הציבור. קמפיין ההפחדה המפחיד והמסית ביותר הוסיף לליברמן רק עוד 4 מנדטים, ולא עוד 10. ועכשיו "זה גדול עליה" ו"פעם אחת הספיקה" יצטרכו לריב ביניהם על חלוקת השלל העלוב הזה. הם בעצמם יפרקו את עצמם עד הבחירות הבאות – מפלגת ספינים וסקרים זה לא משהו שמחזיק מים כשצריך לעשות דברים באמת (חוץ מלהרוס, ולהרס יש גבול סופי), ומפלגה שמחזיקה באידיאולוגיה מיושנת שהתפוצצה לכל העולם בפנים לא יכולה לבנות יותר מדי על פרובינציאליות מבוססת הפחדה בעולם שבו הסתגרות אינה אופציה. בעיקר בתקופה שבה כל העולם שאליו אנחנו רוצים להשתייך (OECD) הולך בכיוונים אחרים.
עוד דבר מהצד השני של המפה – מערכת הבחירות עוררה והעמיקה שסע לא נעים בכלל, בין הציבור הרוסי (15 מנדטים) לבין הציבור החרדי (16 מנדטים). כלומר – בין הפרשנות של "יהודי" של ליברמן לבין הפרשנות של "יהודי" של הממסד החרדי (משני צדדי השסע העדתי), מה שלא יקל על ליברמן בכלל בדרכו לחוקי הנאמנות, שכמובן דורשים גם שירות צבאי או לאומי, וכבר לפני הבחירות החל לעורר פעילות מעניינת על בסיס אינטרסים משותפים. וצריך גם לזכור את מה שהקמפיין לא הזכיר, שליברמן עצמו הוא אופורטוניסט חסר אידיאולוגיה, שכפי שתיאר אותו אריק שרון, "יודע להעריך בחורה יפה ואוכל טוב, אבל צריך גם לעבוד". האמת היא שהוא עובד, אבל לא ממש בצורה שבה הוא מבטיח לעבוד. אין לי כל ספק שהוא יאכזב את ציבור מצביעיו – הרוסים לא יקבלו ממנו שום חקיקה שנוגעת לצורכיהם כנגד הממסד הדתי, וה"מוות לערבים" לא יקבלו ממנו שום דבר חוץ ממה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לדבר. הוא כבר ישב בממשלות שנוגדות את האידיאולוגיה שלו כשזה התאים לאינטרסים שלו, והוא יעשה זאת שוב. ולגל תמיכה, כפי שראינו מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, יש כאן אורך חיים קצר מאוד. פרט לכך, הימין האמיתי שנותר כאן מפוצל בערך כמו המגזר הערבי – המפד"ל לשעבר עם 3 מנדטים, והכתומים עם 4. בקיצור, לפי איך שאני רואה את זה, הימין כאן נמצא במקום שבו היה השמאל לפני בערך עשר שנים. וקוצר הרוח של הציבור בשנים האלו רק הלך וגדל.
ומה עם השמאל? ובכן, מצבנו לא רע. נדמה שהסערה חלפה, ואנחנו אמנם עומדים כרגע על הריסות, אבל התמונה נראית די ברורה. התרסקותן של מפלגת העבודה ושל מרצ מראה שהשמאל התייצב סביב אידיאולוגיה מסויימת, ואינו מוכן לקבל יותר סיבונים, שקרים וזיופים בכסות של שמאל. נכונותו של השמאל להצביע נגד – לקיים מערכת אמיתית של שכר ועונש אזרחי, שמענישה מפלגות על נתק ממה שרוצה ציבור בוחריה – היא השלב הראשון לקראת נכונותו להצביע בעד. המחיר הכבד ששילמנו על פלגנות ומריבות בתוך עצמנו הוא השלב הראשון לקראת פעולה משותפת להשגת המטרה, שלפחות על חלקים גדולים ממנה יש בין כולנו הסכמה די גורפת. כישלונו של הניסיון להשיג שינוי בתוך הממסדים המפלגתיים הקיימים, המיושנים והמאובנים, פותח את הפתח למילוי הואקום במשהו חדש.
עכשיו הגיע זמננו לבנות את עצמנו כאופוזיציה אמיתית, כאלטרנטיבה אמיתית, ולא לשקוע בייאוש. אני מקווה שאחרי שנלקק את הפצעים ונגמור להאשים זה את זה בכישלון, נזנח את כל הדרכים הישנות והכושלות של סכסוך ופלגנות, ונפתח בדיאלוג אמיתי של התקרבות, התאחדות, הפקת לקחים ובנייה. ואני מאמינה בכל ליבי, בעיקר אחרי מערכת הבחירות האחרונה, שאין דבר אפשרי וריאלי מזה.
עמיצי –
הבה נתחיל ישר מעניין ההתנשׂאות. יש בעולם אולי למעלה מ-10,000,000 פלשׂתינים (כולל אלה בעלי תעודת הזהות הישׂראלית, ובתפוצות). בין הים לירדן יש פחות או יותר 4,000,000. (כן, המספרים בעייתיים, אני יודע). האם שאלת את כולם/ן מה דעתם/ן על מדינה אחת, שתיים או שלוש? האם עשׂית משאל מייצג עם טעות דגימה של 4-5%?
ונמשיך לעניין האמא והאבא. אם תקבל לרגע את ההגדרה לפיה גם ערביי ישׂראל הם פלשׂתינים (הגדרה לא בלתי-מקובלת, אפילו בחד"ש), הרי שיש כמה וכמה פלשׂתינים הרוצים להתערב בקביעת דמותה של מדינת ישׂראל. אם להם מותר להתערב אצלי, לי מותר להתערב אצלם.
ונעבור לעניין הכפיה. אם נעזוב פתרונות הכוללים כפיה, כלומר שלא נפנה מתנחלים בכח; לכל היותר נציע פינוי-פיצוי. בשיטה זו תשאר אוכלוסיא עברית-יהודית במדינת פלשׂתין. ומדוע לא תהנה גם היא מזכויות אזרח במדינת כל אזרחיה הפלשׂתינית? אנחנו הרי נגד אפליה ואפרטהייד, הלא כן?
מה שמביא אותי לסיבות לכך שאני מצדד במדינה אחת בין הים לירדן – אינני רואה שום פתרון מעשׂי אחר. מי שחושב שמאות אלפי מתנחלים יתפנו מרצון, או אפילו ללא אלימות, משלה את עצמו. פינוי בכח יגרור מלחמת אזרחים וחרבן מדינת ישׂראל (להערכתי, רק להערכתי). לחילופי שטחים יש התנגדות חריפה דוקא בקרב מי שרואים עצמם כ"מחנה השלום". אם לא יגיע פתאום המשיח, או לפחות החלילן מהמלין, אין סיכוי לפתרון של שתי מדינות.
לכן אני בעד מדינה אחת. לא בגלל שזו אפשרות קוסמת במיוחד – היא לא; זו תהיה קריעת ים סוף. אבל זו האפשרות היחידה שהיא – להערכתי, שוב רק להערכתי – בת-ביצוע.
תודה על תגובתך, אורי, אבל לטעמי יש משהו מתנשא בכל הגישה המתיימרת להכתיב לפשתינאים איך מדינתם צריכה להיראות ולהתנהל. אם ירצו שמדינתם תהיה מדינת כל אזרחיה, כך היא תהיה, ואם לא, זהו עניינם ובעייתם שלהם, ממש כמו בעיות השחיתות, היחס לנשים וכו'. זה אינו עניינו. אנחנו יכולים להוות דוגמה, אופי אפילו להמליץ על דברים מנסיוננו, אבל זהו. אנחנו לא אבא ולא אימא של הפלשתינאים.
לגבי מדינת על אזרחיה מן הים לירדן זה רעיון לגמרי סבבה חוץ מבעיה אחת קטנה: הם לא מעוניינים בו. בכלל. אפילו לא בצחוק. גם מסע שכנוע וקמפיין לא נראה לי שישנו דבר בשלב זה.
עזוב אותך מפתרונות הכוללים כפייה, זה לא מועיל לאף אחד.
עמיצי שלום –
מסכים אתך לגמרי לגבי "דמוקרטיא" כמטריה רחבה. חלק מהצורך בהגדרת המושׂגים.
לגבי המודל של חד"ש – הוא בלתי-שוויוני בעליל. אם מדינת ישׂראל היא "מדינת כל אזרחיה", גם פלשׂתין צריכה להיות. אישית, אני מעדיף את הרעיון של מדינת כל אזרחיה אחת, מן הים לירדן, מה שנראה לי כפתרון מעשׂי יותר. את הדיון על כך לא ננהל כרגע, אני מניח.
אהבתי מאד את "אני וחברותי לתנועה".
ד"ר אמיתי, אני לא יודע אם הדרך של חד"ש תתפוס בציבור אבל אני די בטוח שהחזון של מדינת כל אזרחיה לצד מדינה פלסטינית הוא החזון היחיד שלא יוביל למלחמות בלתי פוסקות בעתיד. אני וחברותי לתנועה נעשה ככל שביכולתנו, כדי להגשים את החלום הזה. אי שם למעלה כתבת שזה לא דמוקרטי בעיניך. בהיותך דוקטור אתה בוודאי יודע שהמושג דמוקרטי הוא סוג של מטריה רחבה. אחרי הכל גם מוסוליני והיטלר ראו את עצמם כדמוקרטים, כיון שהם יצגו את תושבי המדינה ונהנו מרייטינג גבוה יותר מזה שנהנים ממנו מנהיגים נבחרים רבים.
מה שברור לי הוא שבטווח הרחוק אי אפשר יהיה לשמר את מבנה הכח הקיים בו ישנם אזרחים שהם אזרחים סוג ב' (ערביי ישראל) עד ז' (תושבי מזרח ירושלים). זה בטוח לא דמוקרטי ו/או שיוויוני.
אני בהחלט חושב כל הזמן על התוצאות ולא רק על האידיאולוגיה. אבל היות וקטסטרופה עומד לפתחנו איו ברירה אלא לדבוק בדרך שלנו ולנסות לשכנע את כולם, בשמאל, בימין, חרדים, דתיים, עולים, ערבים, את כו-לם, שבטווח הארוך זו הדרך היחידה שלא תוביל לשפיכות דמים (כלומר שפיכות דמים נוספת). תאמין לי שאם לא תקנה את ההסכם שלנו תאלץ לבלוע צפרדעים הרבה יותר גרועות.
שאלת תם: אם כדי להשתייך לאותה קבוצה שתקרא "שמאל ישראלי אולטרא חדש" (אפשר להוסיף ציוני או להשאיר כך) צריך אדם לתמוך בכל אחת ואחת מעמדות השמאל הישן בכל הסוגיות העומדות על הפרק : א. מה בדיוק חדש? השם? המאמץ החשיבתי המחודש?
ב. מדוע אתם מעריכים שהתוצאה תהיה שונה מהיום ( אני משמיט את השפעת תפקוד הממשלה שתוקם, זה חשוב ומשפיע אך לא לצורך הדיון הנוכחי) מאמץ באותו כיוון עם אותם אנשים , דיעות ועמדות יביא אתכם בדיוק לאותו מקום.
ג. מה יקרה לו יאמץ אותו שמאל חדש עמדות חדשות המשתמשות בניסוח וברוח דברים המקובלים יותר בקרב הציבור הרחב? מפלגות הימין הגדולות מבליטות את דאגתן הרבה לאזרח תוך שימוש בעקרונות "שמאל", ליברמן מבליט את מצעו החילוני – ברית הזוגיות וכו', ש"ס את מצעה החברתי כלכלי, והליכוד את הכל יחד ( ביבי יחליט אח"כ)
יתכן אולי שכדאי להיות יותר ברורים ויותר נגישים בנושאים בודדים שעליהם מסכימים רבים מאשר להיות אליטיסטים יפי נפש וצודקים ולנתח עד דק כל ניואנס ולהשאר לבד. יתרה מזה
אני חש שאתם רוצים לשנות, תחושות הבטן נכונות והכל טוב ויפה אבל החשיבה דומה ומרוכזת בעצמה כתמיד ואינה מוכנה להביט באומץ על בעיות אמיתיות של הקצנה איסלמית שקיימת, על מצוקה אמיתית של ישובים מופגזים, על כך שרוב מצביעי הימין טרודים בבעיות שהשמאל יכול ורוצה לפתור ומצד שני רוב מצביעי השמאל נהנים כלכלית מהפתרונות שהימין מציע,
אני חש בחשש לעשות בדק בית יסודי לחלוטין שעלול לטרוף קלפים ולערער יסודות, אותו קיפאון רעיוני קיים גם בימין, ולכן אחוז אלה שלא הצביעו ( אני אחד מהם) הוא 35% .
הלך הרוח של "אני מושקע כבר ברעיון ובתנועה ויש לי חברים שאיתם אני חש נוח לקטר והם דומים לי" כדאי שיחלוף מן העולם.
כולם רוצים שלום ובטחון חינוך ושגשוג , כולם רוצים זכויות ( חובות נדבר בנפרד) אבל מהי לעזאזל אותה אמנה חברתית -כלכלית -בטחונית- מדינית שאותה מציע השמאל ו ש י כ ו ל ה
להית מוסכמת על ציבור רחב?
הואיל ואת רוב השורות החזקות שלי אני שואל מאנשים אחרים, אין לי שום כוונה, או זכות מוסרית, להגביל את התפוצה שלהן. אבל, אנא נהג כמוני ואל תספר מאיפה שאלת. כך הרעיונות מגיעים הכי רחוק.
[הודעה זו תשמיד את עצמה בתוך חמש, ארבע, שלוש…]
אני גם מאד אוהב את הציטוט של אורי. אני יכול לגנוב אותו לטגליין בבלוג שלי? למען האמת, אני פשוט הולך לגנוב וזהו. תגיד אם אתה מתנגד. תודה! 🙂
אורי, מזמן לא הבינו אותי כל כך נכון. והנה כבר דוגמא טובה למה שהתכוונתי – אתמול ניסיתי להסביר בשעה של ברבורים וללא הצלחה את מה שאמרת כאן במשפט אחד.
אלעד – זה טרול, תאמין לי. ולגבי היטלר והרציונליות, עדיף היה שהיית נותן את דוגמת צינור הדם (או מצטט מ"eclipse of reason"). אגב אומן, אני פעם התווכחתי עם כלכלן אחד על הנחת הרציונליות, וכשהגענו לשאלה – אז מה זו רציונליות – הוא היה מספיק כן כדי לומר – זה כבר התפקיד שלכם לומר (שלכם – ע"ע הפילוסופים. הוא אמר, לא אני…).
אלעד-וו –
זה עתה סיימתי (אני מקוה) דיון ארוך ומיגע בפייסבוק, בו התברר שעבור בר-שׂיחי דמוקרטיא פירוש חברה בה הזכויות אינן מותנות בחובות. הסתבר גם של"שלטון העם" אין שום קשר לעניין, גם אם זה התרגום של המונח לעברית, והאתונאים מעניינים בעיקר את אמצעי הרבייה שלו.
וזה עוד החלק הקל. להגדיר "ציונות" או "מדינה יהודית" מסובך הרבה יותר.
איך משנים את זה? האם דו-שׂיח מספיק?
אם הבנתי נכון את יונית, העניין הוא להגדיר לעצמנו מה אנחנו רוצים, ואח"כ לקרוא לזה בשמות. כשמקדשים את השמות ואח"כ מתווכחים על משמעותם לא מגיעים לשום מקום.
אורי ויונית: אני מסכים, הציבור הישראלי לא מסכים על מה זה "שמאל ציוני" (ולא על מה זה דמוקרטיה). אבל איך משנים את זה? האם דו-שיח הוא מספיק? הרי התקשורת ובתי הספר (והצבא) חזקים הרבה יותר, והם מסיתים את הציבור לחשוב שציונות זה אומר "ישראל = מדינה יהודית" ו"דמוקרטיה = עליונות המדינה = בלי נאמנות אין אזרחות" . האם אפשר להתנגד לזה?
לגבי עומר: אני לא חושב שהוא טרול, סתם פאשיסט. והתשובה שלי עובדת גם אם הוא התכוון בכנות שאי אפשר לנכס רציונליות. התשובה היא שגם היטלר היה רציונלי, נקודה. כלומר, רציונליות היא לא הדבר היחיד שדרוש כדי לגבש מדיניות, וצריך דבר-מה נוסף. בשבילי זה הומאניזם, שחשיבה רציונלית מועילה לו, אבל היא אמצעי ולא מטרה. הימין בארץ לא רציונלי, כי הוא עושה דברים שרעים גם לאינטרסים הגזעניים שלו עצמו. אבל רציונאליות אינה תנאי מספק להיות אדם טוב, היא רק תנאי שהוא פחות או יותר הכרחי.
אני חושבת שפספסת את הפואנטה. ברור שאין פתרונות פשוטים ושלא הכל בידינו, אבל לפני שנשיג "מועמד מסוג אחר", אנחנו צריכים לגבש את המשמעות הזאת מהמסד ועד הטפחות, מה שלא נעשה בצורה מושכלת ודיאלוגית ופתוחה (ו"מחוץ לקופסא") כבר יותר מדי זמן, לא ברמת השאלות, ולא ברמת התשובות. אנחנו עוד רחוקים מאוד מללמד ולשכנע.
ואורי – אני חושבת שעיקר השנתיים שלוש צריכות להתמקד בזה. מתוך בסיס ערכי ואידיאולוגי מוצק כבר הרבה יותר קל לשכנע.
מה היה טרולי בתגובה של עומר? אם כבר, אלעד היה טרולי באלימות המילולית שבתגובה שלו ("אתה יכול לדחוף אותה" ו"היטלר"). אגב, הנקודה לגבי היטלר היתה גם לקויה כי עומר לא טען שרציונלי זה טוב, הוא רק התרעם על כך שיונית ניכסה רק לצד שלה את הרציונליות.
סמוכני, אגב, שדברים מפוכחים ומלאי הבטחה כמו בפוסט הזה אמרו השמאלנים גם אחרי הבחירות הקודמות. הרי מרצ וחד"ש לא נחלו הצלחות אדירות גם אז. והרי עמרם מצנע היה מועמד מסוג אחר שאמר את האמת השמאלנית בפרצוף ללא כחל ושרק. ועמיר פרץ היה מועמד מסוג אחר שהתמקד בשכבות החלשות ובכלכלה ובחברה. כלומר, אין פתרונות פשוטים ולא הכל בידינו, אם רק נתקן את הטעויות שלנו.
ובכל זאת, בני-אדם נתונים לשכנוע. אפשר לחשוף את היהודים בישראל לסבלם של הערבים בישראל ובשטחים, ואפשר לשכנע אותם שיש דברים חיוביים בסוציאליזם ושהקפיטליזם הוא דרך להעשיר את העשיר על חשבון העני.
מעל הכל, אפשר ללמד אותם ששמאל פירושו איכפתיות מהזולת, ובעיקר הגנה על חלשים בתוך החברה שלנו ומחוץ לה. לשם כך, כמובן, יותר ויותר שמאלנים צריכים להאמין שזו המשמעות של להיות שמאלני (ולא רק להיות בעד החזרת השטחים) ואכן לפעול למען החלשים תחת דגל שמאלני בולט.
אלעד – כלל מספר 1 שלומד כל בוגר פורומים כמוני הוא – לא מאכילים טרולים. ואם הכלל הרציונלי הזה לא עוזר לך, נסה להיזכר בסרטי "בחזרה לעתיד" האלמותיים ובלקח החשוב ביותר שלהם (מה קורה כשאתה מאבד את הראש בכל פעם כשקוראים לך תרנגולת).
לגבי הסוגיה שעל הפרק – לדעתי יש צורך די דחוף בדיון "פנים יהודי" לגבי ההגדרה של "שמאל ציוני". לא נראה לי שנוכל לפתוח בדיון אמיתי עם הצד הערבי, או לשנות את חלוקת הגזרות ל"יהודים" ו"ערבים" בצורה אמיתית מבלי להתמודד תחילה עם העניין הזה.
אלעד-וו
זה חלק מהדיון שצריך להתנהל. לדעתי גם בתוך שני הציבורים הללו צריכים להתנהל דיונים.
כדי להבהיר את הנקודה של יונית, אני לא מקבל כמובנת מאליה את חלוקת הגזרות ל"יהודים" ו"ערבים". לא אסביר כאן, אבל אכתוב על כך ב"ה בקרוב.
יונית ואורי: הייתי מניח שהדיון המרכזי הנחוץ הוא לא בין יהודים לבין יהודים, אלא בין יהודים ובין ערבים. לדעתי זה הפיוס, או לפחות הדו-שיח, שצריך להתנהל. קבוצות עבודה, מפגשי יהודים-ערבים, כאלה. אנחנו לא מבינים את הצד השני.
עומר, עם כל הכבוד לרציונליות שלך ושל אומן, אתה יכול לדחוף אותה. (ואם הייתי במצב רוח יותר הרפתקני, הייתי מזכיר שגם היטלר היה רציונאלי).
יונית –
אני אתך לגמרי בעניין הצורך להגדיר מחדש הכל. המון מהויכוחים הפוליטיים שאני נקלע אליהם נובעים בעצם מחוסר בהירות בהגדרות.
יש לכולנו בלוגים. הבה נתחיל בדיון.
והשׂגה קטנה בקשר ללוח הזמנים: 2-3 שנים עד הבחירות הבאות זו הערכה סבירה, אבל ברובן צריך כבר לעשׂות עבודת שטח. את הבירור הרעיוני צריך להביא לשלב מתקדם הרבה יותר מהר.
אני שלמה לגמרי עם השיקול שעמד לנגד עיני במערכת הבחירות הזאת, ואני שלמה לגמרי עם הצבעתי. אבל כמו שאמרתי, הבחירות נגמרו, ועכשיו צריך להמשיך הלאה, וכמה שיותר מהר.
כשאני אומרת כאן ה"דברים שאנחנו מסכימים עליהם" אני רומזת שבעצם כאן נמצאת הבעיה. לדעתי, נקודת ההתחלה של ה"שמאל החדש", או המתחדש (או המשתקם או מה שלא תרצה) צריכה להיות חשיבה מחדש על המושגים שבהם אנחנו משתמשים ועל האופן שבו אנחנו מגדירים את הבעיות. הייתי רוצה לראות אותנו יוצאים מהשבלונות הרגילות של "השאלה הישראלית-פלשתינית", "לשפר את מערכת החינוך" וכדומה. הצעד הראשון שהייתי רוצה לעשות זה לכנס ביחד את כל מי שמגדיר את עצמו "שמאל" ולבדוק ברזולוציה קצת יותר גבוהה מהן הבעיות שסביבן אנחנו מתלכדים, איך כל אחד מאיתנו מגדיר את הדרך שאנחנו תופסים כדרך העל שלנו – האידיאולוגיה המקשרת והמגשרת. הייתי רוצה לפרק את המושגים שבהם אנחנו משתמשים ולהרכיב אותם מחדש. הייתי רוצה שנתחיל מהבסיס, בלי דעות קדומות ובלי משוא פנים, בלי סיסמאות חבוטות, דוגמות ומושגים שנעשה בהם שימוש יתר כזה עד שאיבדו את משמעותם. משם הייתי רוצה שנעשה את דרכנו במעלה הסולם, תוך כדי הרחבה של מעגל המתדיינים, עד להצעות קונקרטיות שונות ומשונות, עד לגיבוש הפשרה – האלטרנטיבה – שאיתה אפשר לעבוד. זו העבודה שהייתי רוצה לראות בשנתיים שלוש שיש לנו עד לבחירות הקרובות.
זה, אגב, מודל שחביב עלי מאוד: http://www.droppingknowledge.org/bin/home/home.page
יונית –
שׂיחה, כמובן. אבל לצערי הגדול, מסתבר שאי-אפשר להתחמק מהשאלה הישׂראלית-פלשׂתינית. .
הבחירות הללו היו אמורות להיות פריצה של סדר היום האזרחי, המשך להתחלה של פרץ בבחירות הקודמות. כל העניין הזה נמחה בכמה גראדים.
יותר מזה, גם בקרב מה שעוד נותר מהשׂמאל נמחקו כמעט כל הנימוקים, פרט ל"איך הגיבה המפלגה לה התכוונתי להצביע למלחמה בעזה?" את הרי לקחת חלק בדיון ההוא אצל יוחאי. על כך בדיוק הוא התנהל.
אז על מה אנחנו מסכימים? שצריך לשפר את מערכת החינוך באופן כללי ולהתחיל את העבודה מהאיזורים החלשים – מסכימים. שצריך לעשׂות את אותו הדבר למערכת הבריאות – מסכימים. שצריך לעצור את ההפרטות – מסכימים. שצריך לפרוס מערך מתקדם שבמתקדמים של תחבורה ציבורית על פני כל הארץ, וגם כאן להתחיל מהפריפריא – מסכימים. שצריך להביא לדין ולהעניש בחומרה מזהמים סביבתיים – מסכימים. את כל זה אי-אפשר לעשׂות מהאופוזיציא, ולשלטון איננו מצליחים להגיע כבר הרבה זמן.
אז מה תוקע אותנו? השאלה העברית-ערבית.
אני לא יכול לחיות עם המצע של חד"ש. בעיני אין בו לא שוויון ולא דמוקרטיא, ובמקום חתירה לשלום אני קורא בו הסוואה של תכנית השלבים. ואני מאלה שרוצים לחבר את חד"ש למרכז הבמה הפוליטית, שכן ללא עבודה משותפת עם כוחות מהמגזר הערבי לא נגיע לשום מקום.
עוד – לדעתי השׂמאל המדיני תקוע באשליות עצמיות, שגורמות נזק כפול. מצד אחד, הן חוסכות מההנהגה הערבית את האתגר המחשבתי שהיא חייבת להתנסות בו. מצד שני, הן ברורות לגמרי לרוב המוחלט של הציבור העברי, ולכן דנות את השׂמאל להדחק לשוליים.
התשובות הרגילות לשאלה העברית-ערבית עבר זמנן. צריך לחשוב על משהו אחר.
מדהים איך בנונשלנט את מנכסת לעצמך ולדרכך את החשיבה הרציונלית.
אני דווקא מכיר כמה אנשים שיושבים דרך קבע במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים שדעתם היתה ועודנה מאוד לא נוחה מה"שלום" הרציונלי שלך. ברוב חוצפתם, הם מעיזים להתנגד לדעתך, ואפילו עושים זאת מסיבות רציונליות. הנה קישור לאתר הבית של אחד מהם:
http://www.ma.huji.ac.il/raumann/
אורי, תעזוב עכשיו את הפתרונות. יש לנו עוד דרך ארוכה ולפחות שנתיים לעשות עד שנגיע לזה. הדבר הראשון שצריך להתחיל ממנו הוא לא במה אנחנו לא מסכימים, אלא במה אנחנו כן מסכימים, ובכל מקרה כל הדברים האלו לא צריכים להיות "הצעה שלי", אלא שיחה. די, נגמרו הבחירות.
וכן, בהחלט מדובר כאן בחיבור, דהיינו, בשותפות, שכוללת לא רק יהודים.
יונית –
קודם כל, שכויח גדול על הרוח החיובית.
שנית, הטענה הבסיסית שלך תקפה בעיני.
שלישית, דומני שמהלך שאת מדברת עליו חייב בתכלית לכלול חיבור של כוחות מהמגזרים העברי והערבי. הרבה פעמים שמעתי האשמות כנגד "הימין המדיני" על כך שבעצם אינו מציע שום פתרון לסכסוך ישׂראל-פלשׂתין. אבל האם לשׂמאל יש פתרון?
ואנא אל תאמרי "נסיגה מלאה לגבולות 67 ואז מדינה פלשׂתינית לצד מדינת כל אזרחיה" (זה בערך המסר של חד"ש). רק מעטים שבמעטים יקנו הסכם כזה (אני, למשל, לא), וכל עוד זה הפתרון שהשׂמאל מעמיד, הוא לא יוכל לשקם הריסות.
השׂמאל העברי צריך לשכנע את שוחרי השלום הערבים שיש לו תכנית ברורה להביא לשוויון אזרחי. מחנה השלום הערבי צריך לשכנע את השׂמאל העברי שתכלית העניין היא לא לזרוק אותנו לים.
תודה יונית, אני מסכימה, והחלק האחרון של דברייך מתחבר גם עם מה שכתב אייל ניב
http://eyalniv.wordpress.com/2009/02/11/progressives/
וגם לי, כמו ליוחאי, יש נחמה קטנה… (-:
לגבי מה שכתבת: "אין לי כל ספק שהוא יאכזב את ציבור מצביעיו – הרוסים לא יקבלו ממנו שום חקיקה שנוגעת לצורכיהם כנגד הממסד הדתי".
מעניין כמה ממצביעיו החילונים של ליברמן קראו את הפרק הבא במצע שלו:
"ישראל ביתנו" מאמינה, כי הדת היהודית ומדינת ישראל קשורות זו בזו ועל כן אין מקום להפריד בין דת ומדינה"
אין ספק שאנחנו מתחילים מנקודה נמוכה מאוד. המעבר לקדימה הוא עוד עדות לחוסר הכיוון והייאוש, עד כדי כך שסוגיות אידיאולוגיות אינן ממלאות תפקיד וחשבונאות קטנה תופסת את מקומן. זה מעיד בעיקר על היעדר אלטרנטיבה. וחוץ מזה, בל נשכח ש-35% לא הצביעו כלל. בכל מקרה, הסיבה לאופטימיות היא שמנקודה כל כך נמוכה אפשר בעיקר לעלות, ושמערכת פוליטית היא תמיד דינמית, ואינה סובלת ואקום. אין גם ספק בכך שכל מה שאמרתי הוא שאנחנו נמצאים בתחילתה של עבודה קשה מאוד. אבל אני מאמינה שעכשיו יש לה בסיס טוב ומוצק, שיכול להתרחב.
עם חלק ניכר מהדברים שאת כותבת אני מסכים, אבל יש לדעתי בעיה רצינית עם מה שכתבת על התרסקות מפלגות השמאל. אילו חד"ש היתה צומחת לשבעה מנדטים, נניח, היה על מה לדבר – אבל היא זכתה רק לארבעה מנדטים (וזה לפני קולות החיילים), ומספר המצביעים שלה בתל אביב עלה רק בכ-3,000.
הנדידה של קולות השמאל היתה לקדימה. זה הכל חוץ מחוסר נכונות "לקבל יותר סיבונים, שקרים וזיופים בכסות של שמאל".
אני מסכים. קיוויתי שמפלגת העבודה תתרסק עוד יותר.
אם הם יישבו באופוזיציה ויפעלו בחוכמה, הם יוכלו לחזור לשלטון. כמובן שצריך הנהגה קצת יותר ראויה…
העם בחר את הליכוד לאופוזיציה ב 2006, ואת העבודה לאופוזיציה ב 2009.
הנחמה הקטנה שלי – אני מרוצה מההצבעה שלי לחד"ש.