אני צריכה להגיד משהו לגבי זה, למרות שכל העניין לחלוטין לא מרגש אותי, ובטח שלא מפתיע. במדינה כמו ישראל, כבר שנים אין שום ערך ל"ייצוגיות". כשמתדרדרים לכזו רמה של שחיתות ועליבות ציבורית, כמה שננסה לשמור על פאסון מכובד בפוליטיקה או בתחום המדיני, בסוף נגמור עם "שערוריה". יש גבול לכמות הריקבון שאפשר לשמור מתחת לשטיח. אפילו ה"לפחות אנחנו לא דרום קוריאה" כבר לא תופס. הייתי כבר מעדיפה שילכו מכות בכנסת. לפחות אז החולירות שם היו גם סופגים את האלימות, לא רק יוצרים אותה.

ותסלחו לי, באמת (כאילו שאכפת לי), אבל זה שהנשיא הטריד או לא הטריד עובדות שלו, כמה רעש שלא ינסו לייצר סביב זה, הרבה פחות מזעזע אותי מהעובדה שאברהם הירשזון הוא שר האוצר של ישראל או מהמדיניות הביטחונית שלנו. ולמי שרוצה לקפוץ כאן ולטעון שאין קשר, כדאי לחשוב שוב. תשומת הלב הציבורית היא לא דבר כל כך רחב, ולא דבר שאפשר לנהל ולחלק ולמקד בצורה יעילה. אם כבר, ההיפך הוא הנכון. וכשמסך העשן של הנשיא קצב משתלט עליה, בטיימינג מצויין, כל שאר הדברים החמורים והנוראיים שקורים כאן, שמשמעותם הרבה יותר חמורה מבחינתו של כל אחד ואחת מאיתנו, ממשיכים לפעול באין מפריע מאחוריו. ואיש לא פוצה פיו ומצפצף.

ובכלל, הצביעות הזאת מבחילה. לכל כך הרבה חרא אנשים כאן מגיבים באדישות במקרה הטוב או בגזענות, צרות מוחין ושנאה מבחילה במקרה הפחות טוב. אבל קצב – מה נאמר – ממש מזעזע. ממרומי תפקידו חסר כל המשמעות, תפקידו הרם, שאמור לתת דוגמא לילדי ישראל ולחנך אותם להפסיק לדקור את החברים שלהם, להשמיד את רכבי המורים שלהם ולהטריד מינית ילדים קטנים מהם, הוא מעז להתנהג בדיוק באותה רמת שחיתות, עליבות וריקבון כמו כל ראשי הצבא, מערכת הביטחון, מערכת ביטחון הפנים, הרכבת, החברות הציבוריות, החברות הפרטיות והמערכת הפוליטית (אם שכחתי מישהו, אני מתנצלת מראש). איזה אסון, מי ישמע. מכזה מאור הגולה כמו קצב, איש כל כך חזק ומזרה אימה שממש מפחיד להיטפל אליו, ומכזה מוסד מכובד כמו מוסד הנשיאות, ממש ציפינו ליותר. NOT.

***

איש אינו רגיש פחות  מהאנשים הרגשניים. זה משפט שאת מקורו המדוייק אני לא זוכרת – ככל הנראה נאמר על ידי דיקנס, או קפקא. איכשהו, הוא נשמע לי יותר ויותר רלוונטי ככל שהזמן עובר. בעיקר כל פעם כשאני שומעת או קוראת את הסופרלטיבים בנוסח ה"מזעזע", ולא כל כך משנה באיזה הקשר.

***

יש אולי לברך על "כניעתו" של הנשיא וו. לפסיקת בית המשפט העליון ולהחלטתו ה"אמיצה" להחיל את אמנות ז'נבה על עצורי גוואטנמו, אבל קשה להתעלם מההפגנה המרשימה הזאת של עוד צביעות מבחילה. הכרזת  מלחמה על הטרור. עצורי גוואטנמו הם שבויי המלחמה הזאת, לטענתך. אבל האמנות שאתה חתום עליהן בנוגע ליחס לשבויי מלחמה, רק עכשיו החלטת שמן הראוי לקיים אותן? אם "מנהיג העולם החופשי" מתייחס בכזה זלזול לחתימה של המדינה שלו, מה יגידו אזובי הקיר? ועוד יותר מזה, איך בדיוק אתה חושב שתוכל להצדיק את השעיית הערכים שלמענם אתה שולח את אזרחי המדינה שלך להיהרג במדינות אחרות בביתך שלך? לעיראקים מגיעים חירות, שוויון ודמוקרטיה, ולאמריקנים לא? הם אולי טיפשים, אבל בסוף גם בגולגולת האטומה שלהם זה ייקלט. אולי אפילו לפני השירים של נימלר. ואולי אפילו אצלנו, אם ירצה השם או כל יצור אמורפי ומופשט אחר.

***

והנה, אנו עדים להצלחתה המרהיבה של מדיניות הפיל בחנות חרסינה של הממשלה. החיזבאללה החליט שגם הוא רוצה חלק בחגיגת ההשפלה העצמית של ישראל, וחטף גם הוא שני חיילים. עד מתי נמשיך במצעד האיוולת שלנו על גבם של ילדי עזה הדוויה? האם יש תחתית לבור הטמטום האנושי? האם יקום סוף סוף הפוליטיקאי הישראלי שיגיד, אוקי, למרות שזה נוגד את האינטרסים האישיים שלי ושל שאר חברי המושחתים ועלובי הנפש כאן, עכשיו עוצרים, מפסיקים לגמרי, יושבים וחושבים מחדש על הכל, ובינתיים חוזרים מיד למשא ומתן גלוי ורשמי ולא משנה עם מי? או שמא הכבוד האישי שלהם וקופות השרצים האישיות שלהם והפעולה מתוך אנרציה וחוסר האחריות האישית שלהם תימשך עד שכולנו נפסיד את הכל? (אגב, אני ממש מצרה על כך שכנראה לא היו משחקי וידיאו בתקופת עיצוב אישיותו של אריה אלדד. אולי זה היה מאפשר לו למצוא פורקן לדחפיו האלימים בדרך שאינה מתנהלת על גבנו. זה מאוחר מדי לשלוח לו איזה משחק מלחמה ממכר?)