במערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית שלטה התקווה. במערכת הבחירות האחרונה בישראל שלט הייאוש. מצב די אירוני, בהתחשב בעובדה שההמנון הלאומי שלנו נקרא "התקווה".
המצב שנוצר אחרי הבחירות – הבלבול, התרסקות הכוחות שמסורתית מציעים עתיד שונה מ"לנצח נאכל חרב", התחזקות הכוחות הפאשיסטים והאלימים, ובעיקר האדישות של חלקים הולכים וגדלים מהציבור (למרות ששיעור הלא מצביעים נותר דומה לבחירות הקודמות) – אינו מעיד על שום דבר חוץ מייאוש. נצביע לחרא הישן והמושחת כי ממילא שום דבר לא ישתנה ולפחות לא יהיה ביבי (אבל נעמיד פנים שזה חדש). נצביע למי שרוצה לחסל ערבים או לשלול את אזרחותם של שמאלנים כי ממילא לעולם לא יהיה כאן שלום ולא יהיה כאן עתיד. נצביע לגדולים, כי לקטנים ממילא אין סיכוי לשנות שום דבר. ממילא ואין סיכוי לשינוי – שומעים מזה יותר מדי.
מצחיק שלפני די הרבה זמן, כשברק אובמה רק התחיל להסתמן כמועמד, דיברתי עם אנשים שאמרו דברים די דומים, ולאו דווקא אנשים שנמצאים מהצד הימני של המפה. "בחיים לא יהיה בארצות הברית נשיא שחור, הם גזענים מדי ושמרנים מדי, ארה"ב זה לא ניו יורק, זו מועמדות בדיחה שאין לה סיכוי", למשל. הפטליזם הישראלי הזה מתבטא בשנים האחרונות בכל תחום ותחום. חרם צרכנים? השתגעת? ממילא זה לא ישנה שום דבר, אז נמשיך לשלם ולשתוק. להעניש פוליטיקאי שקרן או מפלגה שמבטיחה הבטחות שאין לה שום כוונות לקיים? למה? ממילא כולם ימשיכו לשקר, ככה זה, ואין סיכוי לשנות את זה. מה יהיה כאן עוד עשר שנים? עוד קצת יותר מאותו חרא. מה אני אגיד לכם, הפכנו להונגרים…
ובלי צחוק – אין דבר הרסני ומסוכן יותר מהמצב הזה. מצב כזה, של חוסר תקווה וחוסר עתיד, הוא סכנה קיומית אמיתית למדינת ישראל. ומנגד – המצב הזה אינו מחוייב המציאות, והוא תמיד יכול להשתנות. מדובר ב-state of mind, שנמצא לגמרי בידיים שלנו. טענות שמסתמכות על "הם רוצים להשמידנו" או "אין עם מי לדבר" הן פיקציות שיוצרים אינטרסנטים, ורציונליזציות שמקבל בברכה הייאוש. יש כאלו שרוצים להשמידנו, יש כאלו שאיתם אי אפשר לדבר, אבל בשום מצב אנושי אין "כל" ואין "לנצח". ומבחינת האינדיבידואל, אני קונה בשתי ידיים ואפילו שלוש, את הטענה של ארנסט בלוך בספרו העצום שנושא את אותו שם כמו הפוסט הזה: "חוסר התקווה הוא מצב עובדתי זמני, המנוגד לצרכיו הבסיסיים של האדם, שלא ניתן לסובלו או לקיימו".
מתוך המילים האלו אני רוצה להוציא את השיחה הגדולה על שיקום השמאל. פרט לכך, יש לזכור שמן הידועות היא שאנחנו בדרך כלל מפגרים בשנתיים שלוש אחרי ארה"ב…
אורי – אני אמנם רוצה לפתוח "שיחה גדולה" וכו', אבל לטעמי היא חייבת להמשיך ולקיים את הקשר למציאות המאוד ספציפית שיש לנו כאן. אני לא רוצה להתחיל רחוק מדי מבחינת הפשטה, ואני גם לא חושבת שהאוטופיה שלי היא רלוונטית בשלב הנוכחי. כשמאל, חסרה לנו עכשיו המשנה המסודרת באופן יחסי, המגובשת והמאמינה בעצמה, שהיא בעיני הדבר היחיד שיכול לנצח את הייאוש שמציע הימין, ולכן בזה הייתי רוצה להתמקד.
יונית –
שׂימי לב שאת עדיין בתוך ההגדרות. עזבי הכל. בחרי תחום, וספרי איך את חושבת שדברים צריכים להתנהל. התחלת מהערך של חיי אדם – לכי על זה הלאה.
אני הייתי רוצה להתחיל בהגדרה הכללית של מה זה בכלל שמאל במדינת ישראל – מה זה שמאל היום – מה זה שמאל ציוני ומה זה שמאל לא-אנטי-פוסט ציוני. שאלה נוספת שמתעוררת אצלי מהשאלה הזאת היא האם החלוקה הזאת של השמאל היא בכלל רלוונטית, ומכאן – איך שמאל מאוחד יכול להגדיר מחדש את יחסו לציונות ואת מושג הציונות עצמו. אני מתרשמת שעיקר ההגדרה העצמית של מרצ ושל מפלגת העבודה את עצמן כשמאל ציוני – כנגד השמאל הלכאורה אנטי ציוני – מתרכז בערך הרב פי כמה שהם טענו שהם שמים על חייו של יהודי לעומת חייו של פלסטיני במלחמה האחרונה.
בכל מקרה, אני באופן אישי מתייחסת לציונות כאל הביטוי של הלאומיות הישראלית, שתחילתה לפחות בגרסה הנוכחית היא בלאומיות היהודית – העם המפוזר שיצר את עצמו כאן מחדש, ולא ניכנס כרגע לסיבות ולאופן היצירה הזה. אני בהחלט לא חושבת שאפשר להשתמש בלאומיות יהודית ובלאומיות ישראלית כמושגים נרדפים במקום ובזמן שבו אנחנו נמצאים היום – עם חופשי, עצמאי ובעל עוצמה צבאית בארצנו, שלא מסוגל אפילו להבין מדוע יש סתירה מהותית בין ההגדרה העצמית שלנו כמדינה דמוקרטית לבין זה שאיננו "מדינת כל אזרחיה", סתירה שאי אפשר לחיות איתה בשלום.
הגר – זה לא מחזיק מים, ואת יודעת שזה לא מחזיק מים. ולגבי לשכנע את חברך היקר – אני חושבת שיש סיכוי רב שתצליחי לשכנע קודם את כל שאר המיואשים, ואני גם בטוחה שאם נזדקק לסיוע מהטירוף היצירתי שלכם כדי לסתור את טענותיהם, לא תהססו לתת אותו.
היאוש נעשה יותר נוח מלהתמודד עם המציאות. ביום שאני אצליח לשכנע את חבר שלי להצביע, אולי אני אדע איך לשכנע את שאר המיואשים. בנתיים אני לא מצליחה להתווכח עם הטיעונים שלהם. הם צודקים…
מעולה
ברכות על תחילת השׂיחה הגדולה.
אם כבר תקוה, ואם כבר התקוה, המשפט החביב עלי הוא "להיות עם חופשי בארצנו". די ברור מה היא הארץ ומה הם גבולותיה, בין אם נרצה למתוח עוד גבולות פנימיים או לא.
אבל מה הוא העם?
נראה לי שצריך לשנות את השאלה הקלאסית "מיהו יהודי?" ולהחליף אותה ב"מיהו ישׂראלי?"