מתוך ידיעה ב-ynet: "השר פרץ ביקש להעביר מסר לציבור ברחבי הארץ, ואמר כי "עמידתו האיתנה של הציבור היא שתקבע כמה זמן יימשך המבצע. אם חלילה הגורמים המאיימים עלינו יראו כי יש מחלוקת בינינו הם יאריכו את המשבר"".

לשר הביטחון עמיר פרץ

בתגובה לפנייתך ה"נרגשת" ל"ציבור", אני רוצה לומר לך כמה דברים.

לפני ארבעה חודשים בערך היו בחירות. בחודש שלפני הבחירות הטרדתי את כל מי שרצה או לא רצה לשמוע בדיבורים עליך, על מה שאתה מייצג ועל האידיאולוגיה שאתה מקדם. המילים "סוציאל-דמוקרטיה" עלו על שפתי בערך שישים פעם ביום. וגם האמונה, שסוף סוף יהיה כאן מי שיקצץ באומץ בביטחון, שסוף סוף יהיה כאן מישהו שיקדם באומץ ערכים אמיצים של שלום, של אהבת אדם, של מחשבה לפני מעשה, של תכנון לפני ביצוע, שסוף סוף מישהו יקבע סדר עדיפויות, וגם יפעל במרץ ליישומו.

אחרי הבחירות שמחתי מאוד. 19 מנדטים, 60% מצביעים חדשים, רוח של שינוי, מספיק אנשים שרוצים את אותם דברים כמוך, כמוני. קיבלת את המפלגה השנייה בגודלה בכנסת, כאשר המפלגה הראשונה בגודלה אינה מספיק גדולה, ואינה יכולה בשום צורה שהיא להרכיב ממשלה בלי המפלגה שלך, לנוכח האג'נדה המוצהרת של ראש הממשלה המיועד שלהם. הספינים של הימים הראשונים באמת לא עשו עלי שום רושם. העתיד נראה ורוד. או לפחות בצבע אפרסק.

אחד הדברים שהכי רכשו את אמוני והכי עודדו אותי לכל אורך הקמפיין היה הדיבור הישיר שלך. אמרת במה אתה מאמין, אמרת מה אתה הולך לעשות. קראת לדברים בשמם המפורש. מפת דרכים מוסרית, סוציאל-דמוקרטיה, אף אדם לא ירגיש כאן לא שייך, תוכנית כלכלית מפורטת, סכומים מפורשים לקיצוץ בביטחון. אני זוכרת הכל, עמיר, גם אם הורדת את הדברים האלו כבר מאתר המפלגה.

אני סוברת שהמלחמה הכי קשה שצריך אדם לנהל במהלך חייו בתקופה שלנו היא המלחמה בציניות. הציניות היא הפתרון המפתה ביותר, והרקוב ביותר. להיות ציני זה לא להאמין בשום דבר, זה לאבד כל משמעות לחיים. לפני הבחירות, היית בעיני שותף למאבק הזה. היום, עמיר, אתה האויב. בה' הידיעה. הפנים מאחורי ההונאה הכי גדולה, אפילו בסטנדרטים של מדינת ישראל. ואתה לא יכול לסבן אותי ב"חלילה הגורמים המאיימים עלינו יראו כי יש מחלוקת בינינו". יש מחלוקת בינינו, וגרוע מזה. והגורמים המאיימים עליך יכולים לראות מה שבא להם. זה מעניין אותי כקליפת השום. כי הגורם שמאיים עלי הוא אתה. לא נסראללה.

ברשעות ובזדון, בשקר וברמייה, גנבת את הקול שלי, כמו ספסר הקולות הכי גרוע ברפובליקת הבננות הכי עלובה. שר ביטחון רצית להיות, לשחק קצת בטנקים ביחד עם החבר שלך, הקונסיליירי שקורא לעצמו ראש הממשלה. כל ההבטחות לשינוי סדר עדיפויות ולאג'נדה כלכלית חברתית הוכחו כמילים ריקות, מהסוג הכי גרוע – כזה שמזלזל באינטליגנציה של הבוחרים, עם כל ה"הירשזון הבטיח" ושאר העליבויות של החודשים האחרונים.

ועכשיו, כדי להוסיף חטא על פשע, בשלומיאליות מבחילה, המשחק שלך בטנקים הפך למלחמה. שבמסגרתה אתה, בשמי, עם הקול שלי, בכספי המסים שלי – רוצח ילדים – hell, משפחות שלמות, מה שבא, מפוצץ תחנות חשמל ושדות תעופה, ועושה במו ידיך אסונות הומניטרים. ואתה עוד מעז בחוצפה מדהימה לומר שזמן המבצע תלוי בעמידות הציבור? קשה לי אפילו לכתוב מרוב כעס. אם היית עומד מולי עכשיו, הייתי עושה לך את מה שעשה זידאן למטראצי. הרבה יותר מהכבוד של אמא שלי ואחותי עומד כאן על הכף.

אני לא אשלח לך את המכתב הזה. ממילא לא סביר שתקרא, כי מה חשובים דבריהם של ניירות הטואלט המשומשים. אני גם לא אכבד אותך בנגיחה שבטח תעלה לי הרבה ולא תשנה שום דבר. אבל אם כבר אמרת שזה תלוי בציבור, אז זה אולי המקום לומר כמה דברים לגבי הציבור הזה.

הציבור לא בחר בך כדי שתעשה "מבצעים". וגם לא באולמרט. לפני ארבעה חודשים, הציבור בחר באולמרט כדי שיבצע התכנסות, ובך כדי שתבצע רפורמות סוציאל-דמוקרטיות. הציבור גם בחר בכם, באופן כללי יותר, כדי שתפתרו בעיות נקודתיות באופן שתואם את האינטרס של הציבור, שהוא להמשיך את שגרת חייו בביטחה. זה פשוט כל הקטע הזה של הדמוקרטיה, חברה, כלכלה וכו', הדברים הטריוויאלים האלו שאנחנו קוראים להם חיים. גם כשהציבור, או החלקים הקולניים וחסרי החיים שבו, צועק "דם דם", הציבור לא רוצה שמנהיגיו יקשיבו לזה. בשביל הדברים האלו לא צריך מנהיגים, מוסדות או מדינה. מספיק חבורות של אנשים שמתרוצצים ועושים לינצ'ים. וזה כבר נוסה, ולא עבד משהו.

הציבור גם רוצה שלא תערב אותו בהחלטות החשובות שאתה צריך לקבל. הן לא מתפקידו של הציבור לקבל, ולא הציבור אחראי עליהן. אתה אחראי. שום סקר דעת קהל ושום אויב לא ימחק את הדם מהידיים שלך, או את המצוקה שאתה יצרת. והציבור רוצה שתיקח על עצמך את האחריות הזאת ושתפעל בהתאם, בשיקול דעת, ורצוי ששיקול הדעת הזה יתבצע לפני המעשה. הציבור לא רוצה לראות מבצעים בביירות שמשדרים אך ורק היסטריה וחוסר אונים, אפילו אם זה כן נותן לחלקים ממנו קצת פורקן בטווח המיידי. והציבור גם יעמוד בשחרור אסירים, כמו שעמד בזה תמיד, אפילו כשזה התבצע בשביל חלאה קטנה כמו טננבאום ושלוש גופות. וגם הממשלה תעמוד בזה, אפילו אם זה יעצבן כמה אנשי ימין קיצוני צווחנים, שמשמעות החיים בעיניהם זה שאנשים אחרים מהעם שלהם מתים כדי לחזק את הזיקפה הלאומית שאף אחד אף פעם לא ראה.

הציבור הזה הוא חסר עמידות לחלוטין, אחרי שנים שבהן רוסק על ידי השלטון שלו עצמו. הציבור הזה הוא לא מי שאתה רואה צווח בטלוויזיה או קורא את ציטוטיו בעיתון. וגם לא המספרים שאתה רואה בסקרי דעת קהל. הציבור הזה הוא האנשים שיושבים עכשיו בבית ובוכים. שמרגישים במדינה שלהם כמו בבית כלא אחד גדול, שכל מגע שלהם עם המדינה ומוסדותיה הוא מקור למפח נפש וכאב לב, וששום מלחמה שתעשה לא תשנה את זה.

מאחר ואני נאבקת בציניות, אני אגיד גם את זה: עוד לא מאוחר מדי, מר פרץ, לא לתת לאויב האמיתי לנצח, להפסיק את הכל, להחזיר את הטנקים והמטוסים, לעשות חילופי שבויים ולהתחיל לדבר. עוד לא מאוחר מדי לעשות את כל מה שהבטחת לעשות, בכל האומץ שבו ידעת לדבר על זה לפני הבחירות. ואם נותרה בך טיפה אחת של הגינות אנושית, טיפה אחת של כבוד לעצמך, למילה שלך, לבוחרים שלך, לעם שלך – זה בדיוק מה שתעשה. והציבור יעמוד בזה, למרות שזה נראה לך אולי קשה אפילו יותר ממלחמה.

בכבוד מועט ביותר,

יונית