תכננתי להתעלם לחלוטין מהפיאסקו של חגיגות המאה לתל-אביב (ללא יפו, שהיא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם וגילה מגיע לכמה אלפי שנים). לא השתתפתי בוויכוחים ולא הגעתי לחגיגות. אפילו לא חיפשתי איזשהו גג כדי לראות את הזיקוקים. אבל אז אטילה כתב משהו שהצליח להרגיז אותי מספיק כדי לטרוח להביע את דעתי (אם כי יש לציין שמדובר בכעס שמעורב בסימפטיה טבעית שיש לי כלפי מהגרים באופן כללי ואוסטרו-הונגרים באופן ספציפי).
תל-אביב בשבילי היא הרבה דברים. מאחר ואבא שלי גדל בה וסבתא שלי התגוררה בה כל ימי חיי ועד למותה, היא חלק ממני כבר מימי העריסה, ואפילו יש הוכחות מצולמות. אני לא זוכרת את ימי גן החיות, אבל אני בהחלט זוכרת את הימים של החול שלפני גן העיר. אני לקוחה של פיצה פצה בערך מהיום שבו נפתח המקום (זה פשוט האזור שבו סבתא שלי גרה). כשסוף סוף הרשו לי לצאת לבד עם חברים, זה היה לתל-אביב. שירתתי שם. וכשהגיע זמני לרכוש השכלה, האוניברסיטה התל-אביבית היתה האופציה היחידה ששקלתי. ואני גרה בעיר הזאת כאדם עצמאי מאז שהפכתי לאדם עצמאי. כל מקום אחר בארץ, כולל המקום שבו גדלתי (בואך קריית אונו), נראה לי כמו חו"ל. יש ערים בחו"ל שקרובות לי יותר, אבל את זה למדתי כמובן בשלב הרבה יותר מאוחר.
הדירה הראשונה ששכרתי בעיר, במחיר שהיה לי קשה מאוד לעמוד בו אז, כסטודנטית לתואר ראשון ומתרגמת מנוצלת – ושהיום נראה ממש מגוחך – היתה ברחוב אוסישקין, ליד סופר באבא הפתוח תמיד פרט ליום השואה, ליד קולנוע פאר, ליד הירקון, ליד אולם אוסישקין, ליד הנמל וליד חוף מציצים. אח"כ גרתי ברחוב זכריה. באבן גבירול צפון עשיתי ניסיון לגור לבד, ואחרי שגיליתי שהדבר לא מתאים לי, עברתי לגור עם שותף בשדרות מוצקין. כמובן שאז כבר התקדמתי מקצועית, למדתי לתואר שני והשתכרתי משכורת סבירה שאיפשרה לי לגור בדירה הגדולה ההיא באזור הנפלא ההוא ולעמוד בתשלומים בכבוד. התפוצצות בועת הדוט קום, המיתון שבא בעקבותיה והחלטה מוזרה שלי לנסות וללמוד משהו פרקטי הביאו למצב שבו גרנו במשך שנה שלושה בדירה אחת, שהיתה כמובן מספיק גדולה כדי להכיל את כולנו, וכל זאת תמורת תשלום של 850 דולר בתקופה שבה הדולר היה חזק. פחות מ-4,000 שקלים. בערך 1,300 לבן אדם. ואז הגיעה 2002, בועת הנדל"ן הקטנה שנוצרה שנה קודם לכן התפוצצה, אנשים עזבו את העיר, והמחירים ירדו. שוקי ואני מצאנו דירה נחמדה באזור נחמד מאוד, לא רחוק מכיכר המדינה (אם כי קצת רטנתי בגלל שזה היה דרומה מדי בשבילי ויותר מחמש דקות הליכה לקיוסק הקרוב), וגרנו בה שש שנים, רוב תקופת כהונתו של חולדאי.
שש שנים מאוחר יותר, בעלי הדירה המצויינים שלנו החליטו למכור אותה, מסיבות טובות שהן עניינם בלבד. חשבנו שאנחנו יודעים איך לחפש דירה ואיך למצוא אותה. חשבנו שלנוכח העובדה שמצבנו הכספי רק השתפר בתקופה האמורה, ושיש ביכולתנו בסך הכל לשלם משמעותית יותר ממה ששילמנו עד כה, ולנוכח העובדה שבשש השנים שגרנו שם יצרנו קשרים מקשרים שונים עם כמה מוותיקי השכונה (שהודיעו לנו שאינם מוכנים שנעזוב), לא תהיה שום בעיה למצוא דירה במקום סמוך במחיר סביר. ברוח אופטימית יצאנו החוצה אל השוק, ונתקלנו בגיהנום. מרתפים חשוכים וחנוקים ב-4,200 שקלים לחודש, קומות קרקע מסורגות למחצה, פרקט שהתגלה כלינוליאום מתקלף, כוכים מסריחים שמישהו שם עליהם סיד וקרא להם "משופצת", והשיא היה קליניקה של מנתח פלסטי עם "חצר" (כלומר, ריבוע בטון עם דלת) ומטבח בגודל של מטבחון במשרד קטן במיוחד, שהוצגה כדירת פאר להשכרה לטווח ארוך במחיר של 4,500 שקלים לחודש. ממש מציאה. אחרי חודשיים מזוויעים במיוחד, הצלחנו למצוא, כשבוע לפני התאריך הקבוע והבלתי ניתן לשינוי של המעבר, דירה סבירה בפלורנטין, וגם זה רק באמצעות קשרים משפחתיים. להזכירכם, אני אשת הצפון הישן, ומבחינתי כיכר המדינה היתה דרומית מדי.
אני אוהבת את הדירה שבה אני גרה, ומסתבר שפלורנטין היא שכונה באמת מקסימה מבחינה אנושית. בסך הכל, השינוי לא היה לרעה, ואפילו לחתולים שהצלחנו להעביר ממש טוב כאן. זאת למרות שהרחובות צרים, שאין חצרות ושיש לכלוך רב שנובע מהיעדר מוחלט כמעט של פחי אשפה. אבל הסיפור הנדל"ני הקטן שלי מקפל בתוכו את הסיבה שבגללה הייתי כל כך מעורבת בקמפיין הבחירות האחרון, ושבגללה אני לא חוגגת עכשיו.
אם תל-אביב היתה אי פעם בועה, אזי שהיא היתה בועה של שפיות. בועה שבה ניתן היה עדיין להניח כמובן מאליו שבן אדם יכול לקיים חיים עם משמעות פנימית, מתוך עצמם – לעבוד, ללמוד, להתקדם בחיים בקריטריונים המקובלים, לגדול, לצמוח, להיחשף לתרבות מסוגים כאלו ואחרים, להקים משפחה אולי, לתת לילדיו יותר ממה שהיה לו וכו' וכו' וכו'. לתרום למדינה, לקבל מהמדינה, לתרום לעיר, לקבל מהעיר. להיות מעורב יותר או פחות, לקיים גבול ברור בין הפרטי לבין הכללי, ושהוא יהיה מבחירה. החומרים הקטנים שמרכיבים את ההיסטוריה הרבה יותר מהאידיאולוגיות הגדולות, הדבר השביר הזה שאינו משהו למות עבורו, אלא חשוב מזה – משהו לחיות עבורו. בתוך זה נמצאת גם היכולת לראות את היופי, להעריך את ההשקעה, לראות את האנשים, להיות מסוגל לדבר איתם ולהקשיב להם. משהו שאנחנו מכנים בשם "חירות".
אם פעם הייתי הולכת לחפש דירה, ומצליחה למצוא אנשים שאפשר לדבר איתם ושאין חשש לתת בהם אמון – וכל בעלי הדירה שלי בעיר הזאת היו אנשים סבירים עד מצויינים, שמעולם לא היו לי בעיות איתם – זה למשל נעלם. לגמרי. לא נתקלתי בזה פעם אחת בכל שלושים עד ארבעים הדירות שראיתי. סטטיסטית, זה נשמע בלתי אפשרי. מעשית, זה משקף בדיוק את מה שקרה לעיר הזאת בתקופת כהונתו של חולדאי, ואת השפעתו עליה. העיר הפכה לעיר אוכלת יושביה. היא דוחקת את רוח החיים שלה, אנשים שחשבו לבנות בה עתיד, לשוליים ואחר כך החוצה. היא הורסת את הלב העירוני המתפתח שלה. היא מתנגדת בתוקף, באופן מעשי ותוך קביעת עובדות בשטח, למגמות רווחות בעולם, שאפשר אפילו לכנות אותן בשם "קידמה" או חשיבה לטווח רחוק. היא הולכת ושוחקת את ה"חירות" הזו.
בועת השפיות התפוצצה מזמן, ותל-אביב נדבקה בכל הרעות החולות שמאפיינות את מדינת ישראל, במקום להיות חוד החנית של ההתקדמות והשינוי לטובה. שום המצאה מחדש של ההיסטוריה, אקסטרווגנצה ב-4 מיליון שקלים (שאם מזכירה היום משהו, בעיקר לנוכח התקציב, שהועבר לאחרונה על ידי חולדאי ומלחכי פנכתו, אזי שזה בעיקר את הבונוסים ב-AIG) או שיפוצי חזיתות לא ישנו את זה. אבל לאנשים קשה עדיין להיפטר מהאשליה של תל-אביב, או מהאשליה של מה שבוש כינה בשם "חירות" (תוך כדי השמטה מגמתית ואידיאולוגית של הבסיס החומרי שנחוץ לקיומה).
אמרו לי הטוקבקיסטים של חולדאי בתקופת מערכת הבחירות שאם לא טוב לי, אני מוזמנת לעזוב. ובכן, זה בהחלט עשוי לקרות. אני, ורבים כמותי, הרבה יותר פתוחים לרעיון הזה היום מאשר בעבר. יש גבול לכמות הזמן שאדם צעיר יכול לבזבז בלדפוק את ראשו בקיר בלי שהקיר אפילו ייסדק. ואם אעשה זאת, זה בוודאי ייעשה בעצב, אבל גם באנחת רווחה. תל-אביב יכולה לעצור, לכבות את הזיקוקים ולהקשיב למי שעשה אותה למה שהיא כדי לחזור להיות כזו. כמובן, שהיא יכולה גם להמשיך לשים זין ולחגוג את עצמה לדעת, במיטב המסורת של אימפריות דועכות אחרות.
ועוד חומר קריאה חשוב אפשר למצוא כאן.
פוסט מצויין על תופעת ג'נטרפקציה. האם הפאן האישי שלך נוגע ללב? כמובן. בראייה גלובלית עדיף לעיר שתגורי בפלורנטין והאנשים שגרו בפלורנטין (ואגב, את עם הכסף שלך זרקת אותם משם) יאלצו לעזוב לשכנות אחרות ולפתח אותן. ככה זה. זה טוב. קשה לך? לא נורא. תתגברי. תהליך הג'נטרפקציה שהתחיל בשנות השישים בווילג' של מנהטן כבר עזב מזמן את האי, הוא עכשיו איפשהו בברוקלין אם אני זוכר נכון. ככה זה.
לגבי בניית דירות קטנות – האם באמת מישהו מאמין שניתן לבנות כמויות גדולות של יחידות דיור (מסוג כולשהו) במרכז העיר? פשוט אין מקום. גם ככה המאבק יהיה על בנייה במקומות שרוב תושבי מרכז תל אביב אינם מחשיבים כתל אביב (דרום העיר).
אלוהים, אני מכיר מספיק אנשים שגרים במרכז תל אביב ולא מחשיבים את פלורנטין כחלק ממרכז העיר. נו שוין. לא צריך להתרגש.
יש תהליכים גלובליים של האמרת מחירים אבל יש גם תהליכים מקומיים שעליהם אפשר לשלוט.
בתל אביב לא בונים יותר דירות קטנות. היזמים רוצים למכור כמה שיותר בבת אחת ובכמה שיותר כסף, והעירייה מעודדת אותם עם הקלות ואחוזי בנייה (ואני עוד לא מדברת על המגדלים – סתם בניינים תל-אביביים טיפוסיים שהיו 3 או 4 דירות בקומה ועכשיו הם מקסימום 2 אם לא דירה אחת על כמה קומות).
לעומתם יש ביקוש של אנשים פחות עשירים לדיור, ואין דירות בשוק. אז בעל דירת באוהאוס, שצריך לשפץ את הדירה מפאת בלאי, מעדיף להשקיע את אותו הכסף ולחלק את הדירה לכמה קטנות (בניגוד לחוק כמובן), ויש כ"כ הרבה קופצים שהוא מרשה לעצמו להעלות מחירים בטירוף.
אם היו בונים פה אחוז מסוים של דירות קטנות (רגולציה רגולציה רגולציה), ובהתחלה הן לא יהיו זולות אבל הן יהיו אפשריות, אז מאזן ההיצע ביקוש יתאזן, ואולי יהיה פה יותר נורמלי.
יונית, בועות הנדלן בארץ ובארצות הברית לא לגמרי זהות, כי בארצות הברית הבועה נופחה ע"י ריביות נמוכות, מענקים, והלוואות בנקאיות מסוג שלא ניתנו בארץ. גם כל הסחר בבטחונות על הלוואות לא היה קיים בארץ.
העלייה במחירי הנדלן בערים הגדולות לא נובעת רק מספקולציות. היא נובעת מהפופולאריות הגוברת של חיים במטרופולין, מסיבות כלכליות ותרבותיות שונות, וגם מסיבות אופנה (למשל, בשנות ה-80 רוב סדרות הטלויזיה המשפחתיות עסקו בפרברים, ובשנות ה-2000 הרוב לדעתי עוסק בערים גדולות).
הסיבה שאנשים גוזלים את כספך היא דווקא בגלל שתל אביב עיר שהמוני אנשים רוצים לחיות בה. והמוני אנשים לא טועים. מה שיפה בכל התהליך, זה שבגלל האמרת המחירים וכל הדברים הנוראיים שאת מתארת, תוך זמן מסויים, להרבה אנשים ימאס מתל אביב. ואז מחירי הדירות לא יוכלו להשאר בשמיים, וירדו.
אבל התחושה החביבה של תל אביב שכונתית ומוכרת לא תחזור – כי העיר התבגרה, וגם העולם התבגר.
פינגבאק: איפה איפה איפה איפה תל אביב? » כותבים
מיכאל, אני אחכה לארוך מהבית, כי לא ממש הבנתי את הטיעון או את הדוגמה.
פינגבאק: יהונתן קלינגר | עיר עם קיוסקים שלא מוכרים אלכוהול, זאת לא העיר שלי. :: Intellect or Insanity
(קצר, מהעבודה).
יונית, אי התרסקותה של בועת הנדל"ן אופיינית לת"א בלבד, או שהיא תופעה שקשורה למדינה כולה?
כשפרסמתי מודעה להשכרת הבית שלי במקום שהוא לא ת"א, ואפילו לא שייך לגוש דן, קיבלתי 40 טלפונים על הבוקר. זה היה באזור השרון, וחולדאי לא קשור לזה.
(שיט, זה נשמע כאילו אני מגן על חולדאי? לא יכול להיוץ נכון?)
מיכאל:
א. התהליך הגלובלי שגרם להאמרת המחירים כמעט בכל מקום שאתה מכיר? אתה מדבר על זה שגרם עכשיו לקריסת המחירים ביותר מ-50% בכל רחבי ארה"ב, ולהתפוצצות בועות דומות גם בבריטניה, ספרד ומקומות רבים נוספים? אולי אתה יכול להסביר לי את הקשר בינו לבין היצע וביקוש? (ובאותו זמן אתה מוזמן גם להתייחס לתהליך מקביל ודומה שקרה בבורסת הסחורות של ניו יורק).
ב. עוד דבר שאני תוהה לגביו לפחות פעם בשנה כשמתפרסם סקר הערים היקרות בעולם הוא מדוע אין פרופורציה או בכלל איזשהו קשר בין יוקר המחיה בתל אביב לבין, נגיד, השכר הממוצע במשק (ואני אפילו לא מדברת על החציוני). תל אביב בשנת 2008 היתה במקום ה-14 מתוך 143 ערים ברחבי העולם במונחי יוקר מחיה. עלייה של 3 מקומות לעומת 2007. אני אשמח גם לדעת מדוע הקשר בין יוקר המחיה בעיר לבין רמת השירותים שהיא מספקת לתושביה נמצא כל הזמן במגמת ירידה. למעשה, לא היתה פעם אחת שהתקשרתי למוקד 106 ושמעתי שאכן הבעיה שלי נמצאת באחריותם והם שמחים לסייע לי במהירות. כך שגם כאן ענייני ההיצע והביקוש לא ממש משחקים תפקיד.
הנה לינק לסקר של 2008, רק שתראה את מי אנחנו מקדימים:
http://www.mercer.com/summary.htm?idContent=1095320&siteLanguage=100#Cost_of_living_top_50_cities
ג. אני באופן אישי מכירה ויודעת שגם בערים קפיטליסטיות ממדרגה ראשונה יש חקיקה שלא מאפשרת לאנשים להשכיר מאורות מטונפות במחירים דרקוניים. היום אנחנו רואים יותר מתמיד שאין שום דבר רע, ואפילו להיפך, בפיקוח.
לחגוג זה טוב, ומותר להוציא על זה כסף (לא יודע אם ארבעים מיליון, אבל מותר). רק שלי ברור שאפשר היה ברבע כסף לעשות חגיגות פי שמונים יותר כיף, אם רק היו חושבים קצת פחות רוק-עצמאות בראשל"צ, ויותר רחובות. פחות אמרגנות על, ויותר ביזור של פעילויות. פחות הפקה מבחוץ, ויותר הישענות על תועפות האנרגיה היצירתית שיש בתל אביב עצמה. כאילו, הכי מדהים היה להגיד "מי רוצה את שדרות רוטשילד, מאלנבי עד יבנה, ומה אתם צריכים בשביל להרים את הדבר הזה שאתם רוצים להרים?". ככה, מלא רחובות (כולל בדרום. הרבה בדרום). אני בטוח שאנשים היו מרימים דברים שהמוח היה עף.
חולדאי רחוק מאד בעיני מלהיות ראש העיר האידאלי, וחולצת ה I Dov TA בארון שלנו תעיד על כך, אבל אני לא בטוח שהוא האחראי הבלעדי לטירוף הנדל"ני. מחירי הנדל"ן קפצו בכל העולם ללא פרופורציה, מה שהפך את רוב הערים הגדולות בעולם ליקרות פי שתיים לפחות ממצבן עשר שנים לפני כן. תאוות הבצע ותנופת הבנייה שנראו בכל העולם לא פסחו על תל אביב, ומה לעשות – הביקוש עלה על היצע הדירות, מה שגרם לבעלי המאורות המטונפות ביותר בת"א לדרוש מחירים אסטרונומים. ראיתי את זה בת"א, בניו ג'רזי, בבוקרסט וגם בערים אחרות בארץ. במקום מגורי למשל, (קרית אונו, אני מתנצל מראש), השכירות עלתה ב-50% בפרק זמן של שנתיים.
אשמח אם תסבירי (באמת אשמח), למה תל אביב מיוחדת בכך, ולא מהווה רק עוד חוליה בתהליך הגלובלי שגרם להאמרת המחירים כמעט בכל מקום שאני מכיר.
תל אביב היא עיר מדהימה, מלאה באנשים שנעים מסבבה לבינוניות, והיא מנוהלת ע"י מקבלי החלטות חסרי יכולת חשיבה.
העיר הלבנה משמידה את עצמה במהירות, וחבל, כי מדובר בעיר יפה, עם זכרונות רבים ומתוקים שנרמסים תחת גלגלים דמיוניים ואמיתיים.
וכן, מהגרים הם לרוב הכוח הטוב, ואולי זה מכיוון שמי שגר במקום מסויים במשך תקופה מסויימת פשוט מפסיק להתרגש ממנו.
כן, מאוד סמלי – וגם זה שלא הייתי יכולה להרשות לעצמי את הדירה הזאת עכשיו. אגב, סופר באבא גם הוא היה סגור כמה שנים, ואח"כ נפתח שוב, ואז התפצל והשתלט גם על הקולנוע. בכל מקרה, הוא כבר לא אותו הסופר שהיה אז.
תל-אביב ממש לא צריכה אירועים שמסתירים באמצעות פירוטכניקה ולוליינים את מה שקורה באמת. מה שתל-אביב כן צריכה זה יותר אירועים המוניים ללא פירוטכניקה במרכז עינב פעם בחודש בזמן ישיבות המועצה.
מורן – אין בעד מה. עוד לא ויתרתי לגמרי, אבל אם ירצה ההוא שם, בשנה הבאה אהיה במקום נורמלי יותר.
כמה סימלי – שהדירה הראשונה שלך הייתה ליד אולם אושיסקין שאיננו, קולנוע פאר שנסגר, והנמל שהפך למעוז שופינג.
לפחות סופר באבא עודנו פתוח, כמו תמיד.
אני שותף לכל מילת ביקורת שיש לך על העיריה, על התקציב ועל סדר העדיפות הקלוקל. ראיתי את המופע ואני באמת לא מבין על מה הלך הכסף. אבל בכל זאת אני אגיד שלחגוג זה בסדר. ודווקא בגלל שאנחנו מנסים שתל אביב תהיה נורמלית, היא צריכה אירועים כאלה מדי פעם.
אולי לא היה מזיק פחות פירוטכניקה ויותר תוכן.
תודה על פוסט מצוין ומאיר עיניים. בתור ירושלמית (לא מלידה) יש בי תיעוב ארוך שנים כלפי תל אביב. אבל האהבה שלך אליה מדבקת וגם האכזבה.
אני עדיין אופטימית, לא הייתי מוותרת עליה כל כך מהר. ימים יגידו איך יסתיימו המאבקים על שפיותן של שתי הערים המרכזיות בישראל.