אזהרה: הטקסט כולל השוואות לשואה. מדיניותי בעניין היא – אם אי אפשר להשוות, אי אפשר ללמוד, ואם אי אפשר ללמוד, אי אפשר למנוע. תגובות אוטומטיות, גורפות וחסרות בינה נגד השוואות לשואה או כל כינוי גנאי שנובע מכך יתקבלו בהתעלמות מוחלטת.

באוקטובר 1943 נשא היינריך הימלר, שאני מניחה שאני לא צריכה לספר לאף אחד כאן מיהו, נאום בפני קצינים בכירים ב-SS בפוזן שבפולין. הנאום נחשב לנאום מכונן, מאחר והיתה בו התייחסות להשמדת היהודים ואיך צריך ה-SS להתמודד איתה, וגם למידת הדאגה והחמלה שצריך להפגין כלפי האויב במלחמה. טקסט מצמרר למדי.

בין השאר, טען הימלר שזה "פשע כנגד הדם שלנו לדאוג לאויב". לטענתו, אחד מהחוקים הקדושים ביותר של העתיד הוא שהדאגה שלנו, החובה שלנו, היא כלפי העם שלנו והדם שלנו. זה כל מה שצריך להיות לנו אכפת לגביו, כל מה שאנחנו צריכים לחשוב עליו, לעבוד למענו ולהילחם עבורו. לגבי כל השאר, אנחנו צריכים להיות אדישים. כל דבר אחר הוא הונאה כנגד העם שלנו, מכשול בפני ניצחוננו במלחמה.

תבינו משהו – לא משנה אם המלחמה היא מוצדקת או לא, אם פתחנו בה או לא או אם היא אין ברירה או לא. אין שום חשיבות לעניין הזה. כשאנחנו מסתכלים על תמונה של ילד לבנוני מרוטש כתוצאה מהפצצות צה"ל, להגיד "לא אכפת לי" או לרמוז שילד יהודי שווה 1,000 ילדים לבנונים כאלו, זה להפנים את האינדוקטרינציה הזאת שהימלר מדבר עליה בנאום הנוראי הזה. הוא לא המציא אותה אמנם, אבל אין ספק שהוא לקח אותה מאוד רחוק, והראה לנו מצויין לאן בדיוק היא יכולה להגיע. יש הבדלים של דרגות, אולי, אבל אין הבדלים של מהות. זוועות חסרות פרופורציה מתאפשרות רק כי מישהו מאפשר אותן. ומי שמאפשר אותן זה אותו אחד שמקשיח את ליבו אל ה"אויב" בכללותו.

הימלר טוען שם שהקשחת הלב הזאת היא הכרחיות מוסרית במצב של מלחמה. גם כאן, שמעתי את הטענה הזאת לא פעם אחת. ולמה, תגידו לי? זו שאלה שאני שואלת את עצמי בייאוש שהולך וגובר. אם אפילו הקורבנות האולטימטיביים של הפשע הנוראי ההוא לא מצליחים ללמוד שום דבר מההיסטוריה, לא מצליחים לראות את העקרונות הבסיסיים שאפשרו אותו ולהימנע מהם, אז מי כן? אז איזו תקווה יש בכלל לאנושות?

"If coldness were not a fundamental trait of anthropology, that is, the constitution of people as they in fact exist in our society, if people were not profoundly indifferent toward whatever happens to everyone else…then Auschwitz would never been possible, people would not have accepted it”.

כך אומר אדורנו, בחיבורו "חינוך אחרי אושוויץ". חינוך אחרי אושוויץ. פחחח. העיקר שאמרנו שלא נשכח.

***

כל מיני אנשים מטיחים כל מיני דברים בעם הגרמני, ש"לא עשה שום דבר" נגד ההשמדה. לא רוצים לנסוע לגרמניה, לא רוצים לרכוש מוצרים גרמניים, אפילו היום, שרוב העם הגרמני שחיי אז כבר מת, ואלו שעדיין חיים היו אז בני 10 או משהו כזה. זה מצחיק אותי. מדינה כל כך אדישה וחסרת כל אמפתיה לאף אחד, ולא רק לפלסטינים או לבנונים, אלא גם לעניים, חולי נפש, חולי סרטן, קשישים וניצולי שואה שחיים בתוכה (אופס, איך אפשר בכלל לדבר עליהם עכשיו. יש מלחמה), באיזו זכות שופט אזרח שלה אדם גרמני שעשה בסך הכל את מה שכולנו עושים – נאבק בכל כוחו להמשיך בשיגרה, גם בעיצומה של מלחמת עולם? שום זכות, למעשה, פרט לזכות להיות מגוחך וצבוע. וזו אכן זכות חשובה מאוד. בדרך לגיהנום.

למה בעצם שאדם שחי אז בגרמניה היה צריך לרצות בכלל לדעת משהו על השמדת היהודים, לא כל כשכן לעשות משהו לגביה? למה, מישהו כאן רוצה לראות תמונות של ילדים מרוטשים בלבנון? וההשמדה היתה דבר הרבה יותר גרוע, הרבה יותר קשה לצפייה. גישת ה"לא ידעתי לא ראיתי לא שמעתי" טובה תמיד, בכל מקרה, לאזרחים הפשוטים. הרבה יותר טובה מלאבד דקה של שיגרה.

ועוד יותר טובה מזו היא "מי שמרחם על אכזרים" וגו'. כן, אין ספק, הילדים האלו הם האכזרים. להכניס אותם למשוואה, להתייחס אליהם בכלל, להעז לרצות לשמור על צלם אנוש גם כשיש מלחמה, זו באמת בגידה שאין כמותה. יפות נפש. אין מה לדבר. הרי במלחמה צריך להקשיח את הלב, לאטום את הנפש, להתעלם מהעובדה שיש דבר כזה "לבנונים הגונים", שאולי לא צריך להפיל עליהם פצצות, ולא להטיל ספק לרגע שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. לרוע המזל, גם את הדבר הזה ניסח הימלר בצורה מפורשת מאוד בנאום המצמרר המוזכר כאן למעלה. ושום מטרה לא מצדיקה כריתת ברית עם השטן. או קבלה בהיסח הדעת של העקרונות הבסיסיים שאפשרו לו להיות מה שהיה, ולעשות את מה שעשה.

ולא, אני לא טוענת לרגע שאנחנו שם. אנחנו עדיין רחוקים משם מרחק גדול. אבל תמיד יש לזכור לאן זה יכול להגיע. ולהגיד את זה. מפורשות. זה חייב להיות חלק מה"לא נשכח". אחרת, כבר שכחנו. יש לנו זכות להגן על עצמנו. אין לנו זכות להשתמש בהגנה העצמית הזאת כדי לוותר לעצמנו בעניין הזה. גם אם האויב הוא כזה. בייחוד אם האויב הוא כזה. אחרת, לא נשאר כלום חוץ מזה.

***

וחוץ מזה, לא כל הגרמנים היו כאלו. זה לא משהו שמלמדים אותנו כאן במסגרת זיכרון השואה שלנו, שמרדד את הזוועה האנושית הזאת לסכסוך גרמני-יהודי ומצמצם את מסקנותיה להצדקת קיומה של מדינת ישראל והצדקת כל פעולה שהמדינה עושה מאז ועד בכלל, ושום דבר חוץ מזה.

היום לפני 62 שנה, ב-20 ביולי 1944, הגיע לשיאו קשר שקשרו קבוצה של אנשים, חלקם בכירים למדי, כנגד המשטר הנאצי, בניסיון התנקשות כושל בחייו של היטלר. אם אכן קיים אלוהים, היה אפשר לחשוב שהוא הגן על האיש המתועב הזה. שלושה ניסיונות התנקשות נעשו, מכולם הוא יצא בפוקס. בראשון הוא נשא, בניגוד למנהגו, נאום קצר מהרגיל, ופספס את הפצצה בעשר דקות. בשני, הפצצה פשוט לא התפוצצה. ובשלישי, זה שהיה ב-20 ביולי, הוא ניצל בגלל רגל של שולחן.

הצלתו הפלאית ריסקה לגמרי את התוכנית המקיפה להפלת המשטר הנאצי, והובילה לגל של הוצאות להורג ומעצרים. כ-200 איש הוצאו להורג, כמה אלפים נעצרו ונשלחו למחנות, ביניהם משפחותיהם של אלו שהיו מעורבים או נחשדו כמעורבים בקשר.

עוד תנועת התנגדות שלא מלמדים עליה אצלנו בבתי הספר היא תנועת "הוורד הלבן", תנועה שהקימו סטודנטים ומרצים מאוניברסיטת מינכן. הם עסקו באופן עקרוני בהפצת כרוזים כנגד המשטר הנאצי. נשמע קטן, אבל זה נגמר בזה שתפסו את כולם וערפו את ראשם.

והיו עוד רבים אחרים. בשום שלב זה לא הצליח להפוך לתנועת התקוממות עממית מספיק רחבת היקף ומאורגנת. האויב, השלטון שלהם עצמם, היה הרבה יותר מאורגן, בעיקר בתחום השלטת הטרור. ויש להניח שרובם העדיפו ללכת בבוקר לעבודה ובערב לפאב מאשר להתעסק עם הגסטאפו. חוץ מפעם אחת, שהעניין הגיע לביתן של כמה אלפי נשים גרמניות, והן יצאו לרחוב בהתנגדות גלויה לשלטון הנאצי כדי להציל את בעליהן היהודים. והצליחו.

יש שיחשבו שלהתעניין ולהתייחס לדברים האלו זה סוג של הכחשת שואה. בעיני, לא להתייחס אליהם זה סוג של הכחשת שואה, וזה כל מה שיש לי לומר בנוגע לטענה הזאת.

לינקים רלוונטיים:

נאום פוזן – הקטעים מתוך הנאום שעוסקים בנושא השמדת היהודים

ויקי-לינקים:

ההתנגדות הגרמנית לנאצים

קשר ה-20 ביולי

תנועת הוורד הלבן (כולל לינקים לטקסטים של הכרוזים שהפיצו)

מחאת רוזנשטרסה

ועוד לינק להשכלה כללית: הקורבנות הלא-יהודים של השואה