קשה, קשה לי עם התבוסתנות של החברה האזרחית בישראל. מילא היו לאנשים טיעונים רציונליים והגיוניים ומבוססים שמסבירים את תמיכתם במדיניות המטורפת של הממשלה חדלת האישים שלנו, או איזשהו טיעון מנצח שנותן איזשהו תוקף להתנהלות הבלתי מוסרית ובעלת הנטייה הקשה להרס עצמי שלה. אבל טרם הצלחתי להיתקל בטיעון כזה באף אחד מאינספור הדיונים שניהלתי בנושא בתקופה האחרונה. ההסברים נעו מציניות דרך אימפוטנציה אישית ועד לטיעון המשכנע ביותר – כינויי גנאי. ומילא שזה יבוא מאנשי ה-wartime president בעלי האישיות הסמכותנית – מהם באמת קשה לצפות ליותר מדי. אבל גם אנשים שלא מסכימים עם הטיעונים המגוחכים האלו יורדים לרמות קשות של אי-רציונליות ורציונליזציות בניסיון להסביר למה הם לא מוכנים להזיז את התחת שלהם. באופן ספציפי, בניסיון להסביר למה הפגנות זה בעצם בזבוז זמן. ובכן, זה לא. ואני אסביר.
אזרח שחי במדינה דמוקרטית, משתתף בבחירות, משלם מסים, שומר חוק וכל השאר, קם בוקר אחד ומגלה שהממשלה שלו מיישמת מדיניות שמנוגדת לעמדותיו, אמונותיו ותפיסותיו – מנוגדת בצורה עמוקה מאוד, שבעיניו מאיימת על המדינה שלו באורח קריטי. והוא לא האזרח היחיד. זו לא שנת בחירות. למעשה, זה קורה ארבעה חודשים בלבד אחרי שהתקיימו בחירות.
האזרח מנצל את חופש הביטוי שלו, המוקנה לו מעצם היותה של המדינה דמוקרטית, בכל פורום אפשרי כדי להביע את התנגדותו למדיניות האמורה ולנסות לשכנע אחרים שיש להתנגד למדיניות זו. האזרח לא עושה את כל זה בגלל שהוא רוצה לשחרר קיטור. האזרח חי במדינה שבה הממשלה אינה ישות מיסטית בעלת סמכות מאגית ומוחלטת, שהוענק לה בידי אלוהים או משהו כזה, אלא מכשיר פונקציונלי בידי העם למימוש רצונו. וכך מתגבשת לה קבוצת אזרחים, שמעוניינת לתבוע מהממשלה לשנות את מדיניותה, וליישם מדיניות אחרת. הדרך היחידה שיש בידי קבוצת האזרחים הזאת לעשות כך היא להראות לממשלה כי קיימת התנגדות, ולדרוש ממנה את הדרישה הזאת בגלוי. להדגים לממשלה את זה. בצורה פיזית ומוחשית. כלומר – להפגין.
הפגנה, demonstration (גם – הדגמה), היא אחד הכלים החשובים ביותר שיש בידי אזרחים במדינה דמוקרטית לממש את מעורבותם הפעילה בחיי המדינה. אפשר אולי להתווכח לגבי יעילותה, אבל אי אפשר להתווכח לגבי חשיבותה העקרונית. לי באופן אישי נראה שגם אי אפשר להתווכח לגבי יעילותה, בעיקר בעולם שתחום יחסי הציבור בו רק הולך ומתחזק מבחינת השפעתו על תהליכי קבלת ההחלטות (לפעמים קוראים לזה "תעמולה". זה די old fashioned בעיני). אני חושבת שאירועים כמו צעדת המלח של המהטמה בזירה ההיסטורית, ההפגנות בצרפת נגד חוקי העבודה בזירה האקטואלית, או ההפגנה נגד אירועי סברה ושתילה בזירה המקומית, השיגו את מה שרצו מארגניהן להשיג. ויש עוד דוגמאות רבות נוספות לפעולה של חברה אזרחית שהיה לה אפקט. אפילו מהתקופה הנוכחית.
כדאי לזכור – כשהחברה האזרחית מתה, מתה גם הדמוקרטיה. וכשהדמוקרטיה מתה, לפחות על סמך ההיסטוריה, לא קורה שום דבר טוב, אם לנסח את הדברים באנדרסטייטמנט מטורף. אין כל דרך אחרת לעצור את ההתנהלות המטורפת הזאת, או לפחות לרסן אותה ולהחזיר אותה לשפיות, חוץ מהפגנות, כמה שיותר המוניות. ההתנהלות הזאת מתאפשרת על ידי הסכמה שבשתיקה. ואזרח שאכפת לו מהמדינה שבה הוא חי, משרידותה ומצורתה, אסור שישתוק.
אני לא לגמרי מסכים. הפגנה מצליחה להשיג את מה שרוצים המפגינים רק אם היא מלווה בפעילות פוליטית. ההפגנות נגד סברה ושתילה היו אדירות וחשפו מכל בחינה אפשרית את הפוטנציאל האדיר של העובדים הישראלים, אבל בסופו של דבר, בגלל שההפגנות האלו לא היו מלוות בפעילות פוליטית, כל ההתנגדות למלחמה השיגה אך ורק את החלפת בגין בשמיר ואת החלפת שרון במשה ארנס, שמבחינה פוליטית הוא אם כבר יותר גרוע. יש אינספור דוגמאות דומות בהיסטוריה – למשל, האפרטהייד בדרום אפריקה הופל ע"י פעולות באמת הירואיות של העובדים השחורים, אבל בגלל שמפלגות העובדים בגדו במאבק הזה הקפיטליזם נשאר ועדיין המעמד הגבוה מורכב בעיקר מלבנים, ורוב השחורים עוד חיים בעוני מחפיר.
כדי שהמחאה נגד המלחמה תהיה אפקטיבית, צריך לעבוד במפלגות עובדים כמו מפלגת העובדה מבפנים כדי להציע אלטרנטיבה שמאלית לחברי השורה שלהן. זה מה שאנחנו עושים בימים אלה.
אני חושב שהאמת הפשוטה היא שלאנשים לא באמת אכפת. יכול להיות שהם אומרים שאכפת להם, אבל כנראה שלא באמת אכפת להם. בנאדם שאכפת לו- קם ועושה. אם אין עשייה- כנראה שמלכתחילה אין עניין.
בשביל שבנאדם ילך להפגין, בשביל שהוא ילך לריב עם חיילים ושוטרים ויוותר על עבודה וזמן אישי ויסתכן במעצר ומשפט- זה חייב לבעור לו בבטן. הוא חייב להגיע למצב שהוא מוכן לזרוק הכל ולהתעצבן לכעוס ולהקריב בשביל המטרה שהוא רוצה. וכנראה שזה עדיין לא קיים כאן.
חבל שאין לי כתובת המייל של האזרחים הדוגלים בזכותם הדמוקרטית לנסות להרביץ לי רק בגלל שאני משתתפת בהפגנה.
הפוסט שלך לפחות, עזר לי לכעוס קצת פחות ולהזכר שעוד נותרו כאן עשרה אנשים שאפשר לדבר אתם.
למה שאנשים יצאו להפגנה נגד ממשלה שהם מסכימים איתה ? על פי התמונה שאת מציירת, המוני אזרחים מתנגדים לתנהלות הממשלה ורק מהפחד והבורות הם מתחבאים בבתים ולא יוצאים להפגנות. מיעוט ההפגנות נגד הממשלה מייצג את המצב האמיתי בשטח ומוכיח אחרת.
על פי המודל של מלחמת לבנון לוקח לישראלים זמן לעבור מפאזה של מלחמה לפאזה של שלום. לפני שאנשים יוצאים לרחובות, הם צריכים קודם לשנות את דעתם על המלחמה.
אני לא בטוח שההשוואה לנאצים כפי שעשית בפוסט הקודם דוחפת לכיוון הזה.
צודקת. הבעיה היא שכדמוקרטיה צעירה, גם מוסד ההפגנה מהצדדים היותר אליטיסטים-נאורים-בשקל-תשעים פה לא ממש בא לידי ביטוי. ההפגנה, בדיוק כמו השירות הציבורי, נכבשה בידי העדר החמום.
נתראה בהפגנה הבאה.
בלי קשר להפגנה הנוכחית, את ממש צודקת. יש למצב הנוכחי כל כך הרבה סיבות, ש-1000 תווים ממש לא יספיקו בשבילם. החל מאפטיות, ממשיך בחוסר הבנה בכח האזרחי לשינוי, ונגמר ברצון של הממסד למנוע כל דרך לרצון אמונה ויכולת לשינוי בעיני האזרח.
הפוסט שלך ממש משקף את דלותה של החברה האזרחית בארץ.