יש כל מיני דברים שהופכים את האדם למשהו שונה משאר הטבע, ל"נזר הבריאה". זה מצד אחד. מהצד השני, האדם הוא לא רק שונה משאר הטבע, אלא גם חלק ממנו, כלומר, בעל חי, שמכיל בתוכו גם אינסטינקטים ודחפים של החיה שהוא. הקיום האנושי בעולם הוא מורכב מאין כמוהו.

המוסר, למשל, או האידיאולוגיה והמושגים והרעיונות המופשטים, הם משהו שייחודי לאדם, ועוד יותר ייחודי מזה היא נכונותו של אדם למות למען דברים אלו, להרוג למען דברים אלו, ולעיתים נדירות יותר – לחיות למען דברים אלו ולפיהם. זה מצד אחד. מהצד השני, טוענים אנשים שהאלימות, השנאה, הטריטוריאליות, דחיית השונה וכו' הם "טבעיים", כלומר – חלק מהטבע שאליו שייך האדם. מהצד השלישי, עוד לא ראינו בעל חיי שמפתח כלי נשק הרסניים ומשמיד באמצעותם קבוצות גדלות והולכות של בעלי חיים אחרים מאותו מין. זה לגמרי ייחודי לאדם. מי שטוען שזה "טבעי", שלא לומר מוצדק, להשתמש באמצעים לא טבעיים אלו כדי להביא לידי ביטוי את התכונות ה"טבעיות" שציינתי לעיל, סותר את עצמו בצורה עמוקה ביותר, שלא לומר – מספק תירוצים ולא הסברים, ותירוצים בלתי משכנעים בעליל. את הקטגוריות וההגדרות והמושגים והחלוקות ביצענו בצורה לא "טבעית". את הטכנולוגיה פיתחנו בצורה לא "טבעית". אבל את החובה לאחריות, הלא "טבעית", את המוסר הלא "טבעי", אנחנו דוחים למען סיפוק דחפים "טבעיים"? קצת קלוש, הייתי אומרת. קצת נוח מדי.

רגשות – ברמה מסוימת – הם דבר טבעי. לכל יצור חי כמעט יש מערכת לימבית – רגשית. רמת ההתפתחות המוחית יכולה ללמד אותנו הרבה לגבי יכולתו הרגשית של היצור החי. ולא פעם ולא פעמיים, אני לפחות נדהמת מהיכולות הרגשיות של בעלי חיים שחיים איתי בבית. מצד שני, יש אופציה רצינית שזו האנשה. כשאני חושבת שהחתול נבוך או כועס או בדיכאון, למשל, רוב הסיכויים הם שאני מחילה עליו תפיסה אנושית שלא ממש מתאימה לו. מצד שלישי, אלו המושגים שנתונים בידי, ואני באמת עושה את מירב המאמצים לתפוס את החתול בחתוליותו, ולא לנסות ולהפוך אותו לאדם. חתול אינו כפוף לכללי ה"טוב" וה"רע" האנושיים, ולעיתים קרובות פועל על סמך אינסטינקטים לא מתווכים. כשחתול הורג ציפור, או גור, או שורט את היד שמאכילה אותו, הוא לא "רצח" או "בגד". כשחתול מגלה כלפיך חיבה, או "אוהב" אותך, כפי שהיינו רוצים לחשוב, יש בזה משהו כל כך "טהור", בדיוק מאותה סיבה.

אצל האדם אין כבר דבר כזה, אינסטינקט לא מתווך. אפילו הרעב שלנו מתווך. וגם זה הופך אותנו למיוחדים. גם זה "מותר האדם". היכולת שלנו לאהבה היא בעיני הביטוי הנעלה ביותר של העניין הזה. תצרפו לזה את היכולת שלנו להתפתחות מחשבתית מבחינת ההפשטה וההשפעה הממשית שלה על העולם ה"טבעי", ותקבלו אולי את הצד היפה ביותר שלנו. גם זה, כמו כל דבר אנושי, יכול ללכת לכאן או לכאן, ל"טוב" או ל"רע". אהבה היא מניע חזק ביותר. גם תשוקה. והיא מניע בלתי צפוי וכל כך אינדיבידואלי, שדי ברור למה כל השיטות המאחידות התנגדו כל כך לתת לה חירות במשך כל השנים – עד היום.

ברומן 1984, למשל, הקטע המשמעותי ביותר בעיני, מה שמחזיק את כל המשטר הטוטליטרי ההוא על כנו, הוא לא "האח הגדול", אלא "הליגה האנטי מינית". תוציא את השליטה הזאת, והכל יתפורר. ה"רמז" העמוק ביותר לכך הוא הדרישה "לאהוב את האח הגדול" ולבגוד באהבתך האמיתית ("תעשו את זה לג'וליה…). לא לכבד, לא לציית – לאהוב. בשיטות המאחידות הגדולות מופיעים ניצוצות כאלו, דווקא מהכיוון החיובי, אך הם שוליים ולרוב נבעטים למען הצדקות של שנאה ודיכוי. מצד אחד, אנו נתבעים "לאהוב את הגר" – לא רק "לכבד את זכויותיו", ואחד מגדולי חכמנו אומר ש"ואהבת לרעך כמוך" זו כל התורה כולה על רגל אחת. מהצד השני, הדיכוי של מיניות האישה, והדיכוי של מיניות האדם באופן כללי, האיסורים החמורים על אהבות מסוגים שאינם גבר ואישה לצורך הולדת ילדים, הם חלק מהותי מהשיטה החברתית הממשטרת, המאחידה. וזו יכולה להשתנות, ואף משתנה, עם הזמנים, עם הרעיונות השונים, עם ההתפתחויות המדעיות, עם הגילויים האנושיים. לפעמים היא נעלמת, לפעמים היא משמרת את הגרעין שלה אבל הופכת למשהו אחר – אם היא רוצה לשרוד.

אנחנו דווקא היינו די טובים בלשרוד, למורת רוחם של רבים. תמיד השכלנו להשתנות עם הזמנים ועם הסביבה, ותוך כדי כך לשמור על הליבה שלנו – שכוללת גם הפשטה, גם מוסר וגם מבנה חברתי בסיסי ומגן בשלושה איסורים "קטנים" – על עבודה זרה, על שפיכות דמים ועל גילוי עריות. את הליבה המצומצמת הזאת והרעיונות הכל כך גדולים ואנושיים שעומדים מאחוריה נשאנו עימנו לכל מקום לכל אורך הדורות. ורק כאן, ב"מדינת היהודים", שאננותנו גברה, ובעטנו במה שנותן לנו חיים, במחשבה ובהתפלפלות ובפשרה האינסופית שנתנה לנו חיים אפילו כשעצם החיים האלו היו תחת איום ממשי. אבל עכשיו, נראה שאנחנו, ככעם וכמדינה מוכנים משום מה לקבל כמובנת מאליה וכאופציה ממשית את האפשרות של חורבננו ושל היעלמותנו, ולפעול במרץ לכיוון הזה. האם זה באמת הדבר היחיד שאנחנו ממש טובים בו, לנוכח ניסיון העבר? ואולי הגיע הזמן להתחדש?

אנחנו, ולא רק אנחנו, מפחדים פחד מוות מלתת חירות לרגשותינו ולתשוקותינו. נראה לנו שהדבר יחריב את העולם הנאור והרציונלי שבנינו לעצמנו, שבו לכל דבר יש תירוץ. מה שלא מובן לנו לא יכול להסתובב חופשי. המצב הוא כמובן יותר מורכב מזה. אנשים מתנגדים התנגדות עזה לרעיון שאפשר גם ללמוד בתחום הרגשי, שאפשר גם ללמוד איך להיות חופשי, איך להתמודד עם החירות. מה זה אפשר – צריך. ההיסטוריה מלמדת שחירות היא דחף. כל חיית בר לכודה יכולה ללמד אותנו את זה. אבל חיות בר כלואות גם כשהן אינן לכודות, על ידי הטבע שלהן, הלא מתווך. כשוויתרנו על זה עם אכילת התפוח, ויתרנו גם על הפשטות.

כל אלו היו הגיגים מופשטים למדי, אבל יש להם גם הקשר קונקרטי, והוא שהיכולת שלנו לבחור גם באהבה היא חלק בלתי נפרד מ"מותר האדם". אם אני מסתכלת בצורה קצת פחות שטחית על הוויכוח בנושא ההומוסקסואליות, למשל, האם היא "טבעית" או "בחירה", אני חושבת שבכל אחד מהמקרים, אין בטיעוני הנגד שום בסיס לפסילה. יכול להיות, וסביר להניח, שהנטייה היא "טבעית", לפי ההגדרה השבלונית ביותר של טבעי. בכל מקרה, בכל סוג של אהבה, כרגש או כתשוקה, יש אלמנט של בחירה. ומה יכול להיות יותר אנושי מלאהוב את האדם שמולך, בלי קשר לשום מושג שקשור אליו, אלא רק למי שהוא? ומה יכול להיות יותר טבעי מלנסות ולשבור את החומה המושגית הניצבת בינינו לבין כל אדם אחר באמצעי הלא בלתי מתווך, אך לכאורה הפחות מתווך מכל השאר, פחות מתווך מושגית, דהיינו – הקרבה הפיזית הפשוטה, ההתמזגות הפיזית הפשוטה? כמובן שזה אף פעם לא פשוט. אנשים השתמשו במושגים רבים, כמו כבוד, משפחה, לאום, גזע, דת ומין, כמו פוליטיקה ואידיאולוגיה ודיפלומטיה ומה לא, כדי לתווך עוד ועוד את החיבורים ביניהם. לא טיעון של "טבעי" ולא טיעון של "בחירה" מחזיקים מים כאן, לא לכאן ולא לכאן.

הוויכוח העמוק יותר הוא ויכוח של הפתיחות מול ההסתגרות, המגוון מול האחיד, התקווה מול הפחד, הארוס מול התנאטוס. והבחירה נמצאת, לרוע המזל – אבל כמו תמיד, בידינו. וזה הרבה יותר מפחיד מלירות – בכדורים או במילים.