ראשית, אני רוצה לפתוח ולומר שאני מוצאת את רוב הדיונים (אם אפשר לקרוא לתחרויות השלכת הבוץ והגמדים האלו בשם הזה בלי להתבזות, כמובן) שמתקיימים בעניין בימים (או השבועות, זה מרגיש כמו נצח…) משעממים כמעט יותר מכל דבר אחר שנתקלתי בו כבר שנים, ולצערי נתקלתי בשעמומונים רבים בחיי. בימים כתיקונם הייתי מעדיפה לצפות בטיח מתקלף מאשר להיחשף אליהם, אלא שלרוע המזל, כמה מחבריי הטובים ביותר מאוד מתרגשים מהעניין.

בכל מקרה, פור דה רקורד, הייתי רוצה לנסח בצורה נחרצת את עמדתי בעניין, ולבקש מכל מי שחושב שהוא עלול לדבר איתי על זה לקרוא את הפוסט הזה ולעזוב אותי במנוחה. בחיי, אתמול העדפתי לנהל שיחה על הפילוסופיה של האסתטיקה, אחד מהנושאים השנואים עלי בתחום האהוב עלי, מאשר לדוש שוב ושוב ביתרונות ובחסרונות של טוויטר ככלי שיווקי.

שנית, הציבור לא מטומטם. נקודה. או יותר נכון לימים אלו – לרוב הציבור לא אכפת, ולשאר הציבור אין סבלנות. יש ציטוט של איזה הוליוודי אחד שחביב עלי מאוד, שטוען שאפשר לעבוד על כולם כל הזמן, בהנחה שהפרסום נכון ושהתקציב גדול מספיק (דהיינו, בלתי מוגבל). למרבה המזל, שני התנאים האלו אינם מתקיימים ביחד כמעט אף פעם. כשכבר מושקע תקציב גדול, זה נעשה בדרך מטומטמת לחלוטין, וכשעושים כבר משהו חכם, אז אין תקציב כדי להעיף אותו למעלה. ורשימת הדוגמאות ארוכה כאורך הגלות.

לפעמים, אפשר לעבוד על הציבור לא בגלל שהציבור לא רואה שזו עבודה בעיניים, אלא בגלל שאין לו ממש כוח או חשק להתמודד עם המצב. בישראל נהוג לנצל את המצב הזה, המכונה בלשון העם בשם "ייאוש". אבל גם זה קצר טווח, והתופעה הזאת טובה אולי רק כדי למנוע פעולה, אבל ממש לא כדי להניע לפעולה. כלשהי. כולל הפעולה הפשוטה של גיהוץ כרטיס האשראי.

שלישית – יש לזכור ולשנן את האקסיומה שתמיד, תמיד, תמיד – מוכחת כנכונה. אין דבר כזה, קיצורי דרך. פשוט אין. גם אם השיווק מושלם והתקציב לא קטן, כשהמוצר מחורבן כל העסק נופל. כשהמסר לא משכנע, גם סיסמאות נהדרות לא ירימו אותו מגובה הדשא ויהפכו אותו לתנועת המונים. אפילו הרגע היפה ביותר של טוויטר, ההתקוממות העממית באיראן, לא הפך את הכלי הזה למשהו שעושה מהפכות. האיראנים ממשיכים וימשיכו לעבוד קשה, מי יתן שיצליחו – אבל אין שום וודאות – כדי להשיג את שחרורם מעול העריצות. הם נדרשים ויידרשו להמשיך להקריב ולסכן ולהילחם ולמות בשביל זה – כמו שהיה תמיד בהיסטוריה, עם או בלי טוויטר. כמה מהם עלו לרגע לתודעה כגיבורים שנלחמים בעריצות על חירותם דרך מכשיר הפצת האינפורמציה הזה. חלקם אינם עוד בחיים, חלקם עברו עינויים, חלקם נשברו ברוחם, וחלקם אולי עוד יצליחו, אבל המהפכה will not be twitterized, אלא תתבצע, או שלא, בחיים האמיתיים, שבהם הכאב והפחד וההקרבה והניצחון או ההפסד הם אמיתיים לגמרי, ונחווים ונקנים בעבודה קשה וממושכת. כמו תמיד. הכלים השתנו אולי. המהות – ממש לא.

טוויטר, לעניות דעתי, הוא כלי עזר חדשותי. וגם כאן, הוא לא מייתר את העבודה הקשה והמפרכת של אנשי החדשות (לפחות כפי שהיא אמורה להתבצע). כמו שיחות עם מקורות בברים אפלים או מגרשי חנייה נטושים, כמו "האימייל האדום", גם כאן, הנתונים מגיעים, וצריך להפוך אותם למידע מהימן. פחות או יותר. עד כמה שאפשר. פלאי הטכנולוגיה יכולים לסייע, אבל לא לעשות את העבודה במקומנו. בנוסף לכך, טוויטר הוא שירות צ'אט, ולא מהטובים שבהם. רוב מה שקורה שם משעמם ברמות בלתי נתפסות. ובכל מקרה, אם מישהו רוצה להתחיל שם איזה משחק מטופש, ויש אנשים שרוצים להשתתף בו, מסיבותיהם שלהם יהיו אשר יהיו (שעמום זו בהחלט סיבה מאוד חזקה לעשות דברים כאלו, ואין בכך כל פסול…), שיבושם לשני הצדדים. כל הפסיכולוגיה בגרוש עם חור שמתלווה לזה לא מוסיפה שום דבר לרמת העניין שהעניין הזה מעורר. אבל כמובן אם יש משועממים שזה מה שהם רוצים לעשות – שיבושם גם להם.

המסקנה האישית והסופית שלי מכל הסיפורים האלו היא שהסחות דעת זה נחמד ונחוץ לפרקים, אבל אין תחליף לחיים, ולניסיונות האינסופיים להבנתם. ומי שמנסה למלא את החלל הזה שלא באמצעות דיונים כנים ואמיתיים בין בני אדם, אלא דווקא באמצעות מסעות הטלת רפש ואיומים וסתם טפשות מבזה, שלא יתפלא שהוא מוצא את עצמו בעוד זמן לא כל כך רב מול שוקת שבורה וללא כלום. ומצד שני, למי אכפת.

למען הגילוי הנאות, אני חייבת לומר שהחודשיים האחרונים בחיי היו בין האינטנסיביים, אם לא האינטנסיביים ביותר – שחוויתי אי פעם. הם היו כל כך אינטנסיביים שאני אפילו עוד לא מסוגלת לכתוב על שום דבר ממה שקרה בהם, ולכן אני נטפלת לשטויות כמו טוויטר, כי בכל זאת, צריך לכתוב משהו. אני מקווה שבקרוב אוכל להתחיל לעבד בצורה סבירה שתגיע לכלל כתיבה לפחות את הנסיעה שלי לסרביה באמצע יוני, לביקור אצל משפחה (שפגשתי בפעם הראשונה) ולסוג של טיול שורשים חלקי, חוויה נפלאה ומטלטלת משהו, שמילאה אותי בצורות שאני כאמור עוד לא מצליחה להתחיל להבין. בינתיים, אסתפק בשתי תמונות, של העיר שבה הייתי עשויה להיוולד, ושל רגע אישי עם אנדרטה.