בורות, התלהמות, פרובינציאליות וסתם טיפשות הם מה שהביאו אתמול לניפוח סיפור קרן הנפט (אני ממש לא יכולה להתרגל לשמה החדש, סורי) של נורבגיה לממדי "חרם על ישראל" ופאקינ נזיפה ממשרד החוץ. הצביעות העיקרית היא לא מצידה של נורבגיה, או מועצת האתיקה הלאומית שלה, או הקרן. הצביעות העיקרית היא מצידה של ישראל. בישראל, הניאו ליברליזם זה אחלה ולכסף אין ריח, ואפשר להיות בעשיריה הפותחת של סוחרי הנשק העולמיים (כולל נשק שמגיע לכל מיני מקומות שאפילו נורבגיה לא מגיעה אליהם) או לייצא ידע צבאי לכל מיני רפובליקות בננות, עד שזה מגיע למשהו שמדינה אחרת עושה ושאפשר לעשות מזה "שואה ביזנס". למרבה המזל שלנו, שר החוץ שלנו מספיק בור בענייני שואה (או, בעצם, בונה על הבורות של הציבור) כדי לעשות מכל דבר "שואה ביזנס" בלי להתבייש.

אבל מילא הצביעות שלנו – הגיחוך שלנו אפילו יותר כואב. הסיפור זה הביא לתודעה הלאומית הישראלית משהו, שאם היינו קצת פחות אידיוטים היינו עושים ממנו מחאה ציבורית רחבת היקף. לא נגד נורבגיה. נגד הממשלה שלנו, סדר העדיפויות שלה, האופן שבו היא מתייחסת אלינו כאל מטומטמים גמורים, ולצערנו כי רב בדרך כלל צודקת, האופן שבו היא רומסת אותנו, זורקת אותנו לכלבים, משתמשת בכספנו שהורווח בעמל למלחמות האגו שלה בעולם, ומייצרת מסכי עשן בלי סוף כדי להמשיך ולהחזיק אותנו בשעבודנו לטפשות הזאת.

שמה החדש של קרן הנפט הוא משמעותי לעניין זה: קרן הפנסיה הממשלתית של נורבגיה (על שני חלקיה – הגלובלי והמקומי). מבחינת הנורבגים, אולי שינוי השם בשנת 2006 הוא קצת יופמיזם צבוע שנובע מכך שלא נעים להם כל כך שכל הכסף הזה מגיע מנפט, אבל זה לא כל כך משנה, כי המהות של הקרן הזאת נשארה בעינה מאז הקמתה בשנות התשעים ועד היום – לעשות כסף בשוק החופשי, ולהשתמש בו לרווחת התושבים.

ביותר ממובן אחד, האופן שבו הנורבגים מנהלים את עצמם, את המדינה שלהם ואת כלכלתם הוא ראוי להערכה, שלא לומר – ראוי לחיקוי, עם התאמות, כמובן. הם סוציאל דמוקרטיה כמו שסוציאל דמוקרטיה צריכה להיות – מצד אחד, הם נמצאים במקומות טובים בדירוגי החופש הכלכלי הסופר ליברליים. מצד שני, הם במקום השני בעולם מבחינת תוצר לנפש (יעני, איכות חיים). מצד שלישי, המדינה הנורבגית מספקת לאזרחיה שירותים ברמות גבוהות ביותר. מצד רביעי, הם גם מיישמים, בהדרגה ותוך בחינה אינסופית, כל מיני רעיונות נעלים כמו למשל שוויון בין גברים לנשים – דה פקטו, ולא באמצעות תירוצים. לא ידוע לי על מדינה אחרת שחוקקה בחוק חיוב חברות להחזיק שיעור מסויים של נשים בדירקטוריונים – או שהחברה תיסגר. ברור שהם לא מושלמים, כמו שהקריטריונים האתיים עצמם, וכמו שהדיון במוסר עצמו, אינם מושלמים בעולם שאין בו שחור לבן. אבל הם לפחות מנסים, מה שלא ניתן להגיד כמעט על שום מדינה אחרת בעולם.

ואחת הדוגמאות היפות והבולטות לכך היא קרן הנפט האמורה. בנורבגיה התגלה נפט – לא הרבה נפט, אגב. בסך הכל 1% מהעתודות העולמיות. הם פעלו בחריצות נורבגית אופיינית, והפכו ליצואני הנפט השלישים בגודלם בעולם, מכיוון ששיטות הפקת הנפט שלהם הן היעילות בעולם. בשקט ובלי צעדי ראווה, החליטו הנורבגים שאם כבר יש מזל מהסוג שעושה כסף, אז בואו נשתמש בו לטובת כולם. אז הם הקימו את הקרן. בשנים האחרונות, כשקרנות ההון הממשלתיות העצומות של מדינות כמו סעודיה הסתובבו בעולם וקנו ארמונות מעופפים, קרן הנפט הנורבגית בחרה באסטרטגיית השקעה סולידית. גם כשהפיתוי היה גדול מאוד, וכשסיכונים גדולים הניבו רווחים דימיוניים, הנורבגים, משעממים שכמותם, המשיכו להפעיל מדיניות השקעה של פיזור סיכונים מקסימלי – כלומר – השקעות קטנות בהרבה חברות.

משום מה בתוך כל הסערה אתמול שכחנו לציין את הנתון החשוב ביותר – ההשקעה של הקרן באלביט, ששווי השוק שלה הוא כמה מיליארדי שקלים טובים (כ-10, למען הדיוק), היא בקושי חמישה מיליון דולר. מתוך השקעה כוללת של 244 מיליון דולר שהקרן הנורבגית משקיעה בישראל. ויותר מזה. הקרן השקיעה בישראל – נכון לתחילת 2008 – בסך הכל 1,474 מיליון קרונות נורבגיות (כמעט בסדר הגודל של השקעתה של הקרן בהודו). לעומת זאת, היא השקיעה באותו זמן במספר מדינות ערביות (קטאר, עומאן, סעודיה ומצרים, ליתר דיוק) סך כולל של 670 מיליון קרונות נורבגיות. קצת פחות מחצי. ההשקעות, אגב, הן אגרגציה של השקעות בחברות בודדות. הקרן לא משקיעה במדינות.

בחברות סיניות, אגב, השקיעה הקרן באותו זמן בערך מיליארד דולר. בקושי ההשקעה שמשקיעה וול מארט במדינה בשנה. וכשבוחנים את הנתונים לפי נתחים מהפורטפוליו, רואים שהמדינות שזוכות לנתחים הגדולים ביותר הן, באופן טבעי, בריטניה, ארה"ב, יפן, גרמניה, צרפת, איטליה ושוויץ. ורק במקרה של ארה"ב ובריטניה מדובר בנתח של יותר מ-10% (בארה"ב, אגב, הם השקיעו לרוע המזל יותר מדי, מאחר והתשואות שלהם על ההשקעה בשנה שעברה היו שליליות).

בכל מקרה, האופן שבו הנורבגים משקיעים את רווחי הנפט שלהם אינם מעניינו בשום צורה שהיא. אז הם מנסים, מאז שנת 2004, ליישם מדיניות של השקעה אתית (בצורה אינטליגנטית ומרתקת, שאפשר רק ללמוד ממנה, כולל בחינה מחודשת תמידית של הקריטריונים, כולל מועצת אתיקה שמכילה חמישה אנשי מקצוע – פילוסופים, משפטנים, מומחים לבטיחות וכדומה, כולל התייעצות ציבורית מפעם לפעם). שיבושם להם. אין לנו יותר זכות להגיד להם מה לעשות שם, או לנזוף בהם, או להפוך את זה ל"חרם", מאשר יש לנו זכות להגיד למשקיע פרטי מה לעשות עם כספו. אני אישית חושבת שזה נפלא שמישהו מנסה, בעולם הצבוע, השטחי והעצוב הזה, אבל זה לא כל כך רלוונטי לעניין.

כישראלים, שנתונים למדיניות כלכלית (ובכלל) כל כך מזלזלת מצד הממשלה שלהם, מה שאמור לעניין אותנו יותר זה האופן שבו הנורבגים משתמשים ברווחים האלו כדי לשפר את איכות החיים של התושבים שלהם. ובכל הנוגע לכך, מי שצריך להיקרא לנזיפה זה ראש הממשלה שלנו. על ידינו. וכמה שיותר מהר.