אני לא בן אדם דתי במיוחד. יש בי אמונה, אך לא בכוח חיצוני, ומטבעה של אמונה כזו היא שקשה מאוד להחזיק בה, שמדובר במאבק. כמעט יומיומי. ה"רגש האוקיאני" שפרויד מדבר עליו די חמק ממני. המקום היחיד שבו אני מוצאת משהו שדומה לתיאור הוא במוזיקה באופן כללי, ובשיריו של לאונרד כהן באופן ספציפי יותר. אם יש לי משהו שדומה לסידור תפילה, הרי שאלו הם הדיסקים שלו שרכשתי במהלך השנים. לרוע המזל, לא תמיד לאדם יש מספיק כסף כדי לקנות את המושב הטוב ביותר בבית הכנסת ביום כיפור. למרבה המזל, בסוף, הוא בא לארץ, ו-1,200 שקלים היה באמת כסף קטן לעומת החישוב שעשיתי שיעלה לי לנסוע לראות אותו במקום אחר בעולם. ואני מתעבת הופעות המוניות. אין אף אדם אחר בעולם שהיה גורם לי לשלם כסף כלשהו כדי לצאת מהבית שלוש שעות לפני הזמן, לעמוד בפקקים, תחבורתיים ואנושיים, ולשבת בצפיפות חולנית עקב חמדנות חולנית במגרש כדורגל עם עוד 50 אלף בני אדם. אף אדם אחר פרט לכהן הגדול של בית התפילה הפרטי שלי.

גם משורה 43, כיסא 145, הוא נראה קטן וכמעט לא אמיתי. ובהתחלה חשבתי לעצמי, שבשביל לראות אותו על מסך הייתי יכולה להישאר בבית. אבל מחשבות הכפירה האלו נגוזו במהירות, וכנס המאמינים התנהל בצורה טובה ביותר, בניצוחו של הכהן הגדול, שאין מה לעשות, יודע איך עושים את זה. הדרשה היתה טובה, הביצוע מהוקצע, והאקוסטיקה, לפחות במקום שבו עמדתי – אלוהית. אבל הרוב היה פירוטכניקה, עד להללויה. כן, אני יודעת, שיר די קיטשי ונדוש. הוא אף פעם לא היה אחד מהשירים האהובים עלי. אבל אי אפשר היה שלא להתרגש מדבקות התפילה של המאמינים. ומאותו רגע שבו הכהן הגדול נדבק בהתרגשות הזאת, הערב הפך לאקסטטי. הקול העמוק, הלחנים המופלאים, המילים החותכות, הלהקה המושלמת, הכל התמזג לכדי הרמוניה אחת. והאיש עצמו – הענווה, הג'נטלמניות, ההבעות – the whole act – הביא אותי לתחושה הכי דתית שאני יכולה להגיע אליה, אותו ורד שפורח בערבות השלג של השקט, כפי שהגדיר קונדרה את המוזיקה של באך, אבל במאה ה-21, שבה הרעש הוא המאפיין העיקרי.

בכל פעם כשאני חושבת על זה לעומק, נראה לי שבאמת, המוזיקה היא התשובה. ולא משנה בכלל מהי השאלה.

עד כה דיברתי בעיקר על עצמי, אבל יש דבר אחד או שניים שיש לומר בנוגע למחלוקת הפוליטית שסבבה את ההופעה הזאת. קריאת תגובות של כל מיני אנשים לגבי החלטתו של כהן לתרום את ההכנסות מהמופע לקבוצת הורים שכולים משני הצדדים הביאה אותי להבין שוב שאין גבול לשפל שאליו יכולה להגיע האנושיות כאן, או לגובה שאליה יכולה להגיע הדמוניזציה של הצד השני. או לעומק ההכחשה. מהצד השני, תנועת החרם התרבותי והאקדמי נגד ישראל גורמת לי להיזכר בעיקר במשפט האלמותי ההוא של איינשטיין, ששני דברים בעולם הם אינסופיים – היקום והטמטום האנושי, והוא לא כל כך בטוח לגבי היקום. חרם בדיוק על אותם מקומות שבהם קיימת כבר, ויכולה לצמוח ולהתפתח, ההתנגדות האמיתית שתביא לשינוי? אולי תעשו חרם על תחומים שיוצרים את הבעיות ומנציחים את הצביעות, כמו פוליטיקה וכלכלה? מה, זה יותר קשה? באמת? כמה עצוב.

מישהו, יתכן שדילן, אמר פעם שהעולם ממילא נשלט על ידי אנשים שאינם מאזינים למוזיקה. אבל למה לעזאזל שניתן להם לעשות את זה? לא נמאס כבר?

פוסטים נוספים בסדרה:

הימים הנוראים – חלק ראשון – אובמה באו"ם

הימים הנוראים – 3 ו-4 – השמאל בישראל, ויום כיפור

הימים הנוראים – חלק חמישי – נובי סאד, אהובתי