• השמאל בישראל

חשבתי שהבחירות שהתקיימו בפברואר, שבהן התרסקנו לתהום הנשייה, ילמדו אותנו משהו. אז חשבתי. חשבתי שהשמאל הישראלי יבין סוף סוף שמנהגיו וטיעוניו הישנים שווים לתחת, והגיע הזמן להיפטר מהם ולנסות משהו "חדש" ו"מהפכני", כמו איחוד גאה תחת הערכים המשותפים שלנו – שמשותפים לא רק לנו, אלא לרבים מאזרחי ישראל המיואשים – ודחיפה עיקשת שלהם ללב הקונצנזוס, לבנייה של אלטרנטיבה שלטונית אמיתית – תוך סירוב מוחלט להיכנע לדמגוגיה, לפלגנות ולפחדנות, ליהירות ולטפשות ולניתוק מהמציאות – שמופעלים עלינו מבחוץ, אבל בעיקר מבפנים. אז חשבתי.

הרטוריקה וצורת הפעולה שאני שומעת ורואה בהתארגנויות השמאל שפרחו אחרי הבחירות כפטריות אחרי הגשם הן זהות לחלוטין למה שהיה קודם לבחירות. אנחנו עדיין עסוקים בינינו לבין עצמנו בלהתווכח האם כדאי או לא כדאי להשתמש במילה "שמאל", פור גודס סייק, או לדבר על הכיבוש, או האם לקרוא לעצמנו בשם שהוכיח יכולת שיווקית, אך עלול להוות "בעייה פוליטית" עם אחת או שתיים מתנועות הפיצול העצמי לדעת. ובל נשכח את הדיון המופלא וה"מרתק", שבו אנשים שחושבים אותו דבר בדיוק על הלאומיות הישראלית הנוכחית ותפקודה של הציונות בתוכה מכנים את עצמם "ציונים" ו"אנטי ציונים", וממשיכים לנהל באלימות מיותרת דו שיח של חרשים, מתוך דבקות בעקרונות סמנטיים לוהטים וחשובים כל כך, ושכולם ירדו ביגון שאולה, העיקר שהמילה תנצח. ובתוך כך נכנסים גם הציניקנים המוכרים, ומחברים מסמכים חוצבי להבות שמציעים פתרונות "חדשים" כל כך ישנים וכל כך עלובים, שבא לבכות.

ויש לנו המון רעיונות יפים וטובים, ולפעמים אנחנו גם דוחפים אחד או שניים מהם והופכים אותו לפעילות – שזה נחמד, ראוי וחיובי, אבל למה לעזאזל זה ממשיך להתנהל בצורה אד הוקית, בלי שום מסגרת מארגנת שלא מתביישת בעצמה, ושקוראת בקול גדול – first we take ג'יסר א-זרקא, then we take  ירושלים? לי אישית נמאס מזה. אין לי סבלנות כי אין לנו זמן, וכי דון קישוט הוא אולי דמות ספרותית משובחת, אבל במציאות אין בחיקוי שלו כל טעם. הרבה יותר יעיל לחקות את אובמה, ולהתחיל כבר עכשיו לעבוד על הבחירות. כן, אני יודעת שזו חשיבה לטווח הרבה יותר רחוק ממה שרובנו מכירים בכלל. ולרוע המזל, אני לא מרגישה שמישהו מסובבי משוכנע בכך. אי לכך, מבחינתי האישית בלבד, אני חוזרת לריבוע הראשון – התבוננות, חיפוש ובדיקת האופציות. צר לי. התעייפתי מבזבוז הזמן.

• יום כיפור

אני לעולם לא מבקשת סליחה מאנשים שעימם אני בקשר, ושחשובים לי, ושאולי פגעתי בהם ללא ידיעתי וכו'. זו בעיני צביעות ממדרגה ראשונה. מי שפגעתי בו ללא ידיעתי יכול ליידע אותי בעניין, ואז ניתן יהיה לברר את העניין ולבדוק האם יש מקום לסליחה, האם היתה אי הבנה, או שאולי בעצם לא היה שם כלום – מה שבדרך כלל נכון. מי שנפגע ולא טרח ליידע אותי בעניין, מה לעשות, tough luck. אני, ואף אחד שאני מכירה, אינו קורא מחשבות. למרבה המזל, אנו, בני האנוש, ניחנו ביכולת החשיבה ויכולת הדיבור. ואלוהים המטאפורי אף פעם לא הפסיק לעזור למי שעוזר לעצמו. או לפחות מנסה.

לגבי טיעוני "פגיעה ברגשות" של ציבור אנונימי כזה או אחר, זה לא מעסיק אותי במיוחד, ואת עמדותיי לגביהם ביטאתי יותר מפעם אחת בכל מקום שבו נשמעתי. אף אחד אינו מושלם, ומי שלא מנסה 365 (או יותר, או פחות) ימים בשנה להיות נאמן למה שהוא מאמין בו, גם בפה וגם בלב, תוך כדי ההכרה, ההבנה וההתייחסות לכך שהוא חי בחברה של בני אדם שאינם הוא, שלא יצפה שביום האחד הזה שמכונה יום כיפור כפרתו תשנה משהו. גם חשבונות נפש כדאי לעשות יותר מפעם אחת בשנה, ולו רק לצורך התחזוקה. משום מה כל הרעיון של יום כיפור הפך במרוצת הזמן כאן למשהו דומה מדי לרעיון המחילות הקתולי הפרימיטיבי. לפחות יש להודות למי שזה לא יהיה שלא מעורבים בזה מזומנים. עדיין. בכל זאת, היתה שואה, לא?

ובכל זאת, זה זמן טוב לעצור לחשוב ולכתוב את אשר על ליבי, שהצטבר שם כבר הרבה זמן. השקט מאוד עוזר לזה.

פוסטים נוספים בסדרה:

הימים הנוראים – חלק ראשון – אובמה באו"ם

הימים הנוראים – חלק שני – לאונרד כהן ברמת גן

הימים הנוראים – חלק חמישי – נובי סאד, אהובתי