האמת, אני מרגישה שדווקא יצא לי טוב, השם של הבלוג. במיוחד בימים טרופים אלו כשהוא עוסק במה שהוא עוסק, שאיך לומר – זה לא בדיוק מה שתכננתי לעסוק בו ב-1 ביוני. לנוכח העובדה שהפכו אותי במקום אחד לכ. עם אובססיית שואה, חשבתי שאולי, אם כבר יש הפסקת הפצצות אוויריות של 48 שעות, לעשות גם כאן הפוגה קלה, ולעסוק ברפלקסיה אקסהיביציוניסטית. (ובכל זאת מילה על המצב – התחייבנו, אבל אנחנו שמים על זה זין? מה לעזאזל??)

אני אוהבת דיסוננסים. אני בעיקר אוהבת להיות דיסוננס. להכניס את הדיסוננסים החביבים עלי לתוך ההוויה הגלויה שלי, שכמטריאליסטית אדוקה, אני לפחות אוהבת לנסות לצמצם כל הזמן את הפער בינה לבין ה"ערים הסמויות מן העין" שבפנים. החיים בעולם הנוכחי הם בעיני דיסוננס אחד מתמשך, ולעיתים נראה לי שהדבר הנכון לעשות, בכל מישורי החיים, הוא לאו דווקא לחתור להשגת הרמוניה והחלקת הדיסוננס, אלא להיפך. ללמוד לחיות איתו, ללמוד לעבוד איתו. זה גם מה שאני מחפשת בדרך הפילוסופית-אקדמית שלי, אבל לא רק.

הבחירה בשם המופרך, "כוסית עם אובססיית שואה", היא ביטוי של דבר כזה. כוסית זו מילה לא יפה, וגם שואה זה לא משהו, והאמת, גם אובססיה. לאף אחת מהמילים האלו אין משמעות חיובית על פניו, אבל כל אחת מהן לוקחת את השליליות הזאת לכיוון אחר לגמרי. וזה יוצר דיסוננס.

ה"כוסית" לוקח את העניין למרחבים של שטחיות, קלות דעת, הקשר מיני גס, ויש שיאמרו אף שת"פ עם ההגמוניה הגברית הדכאנית שמתייחסת אל האישה כאל חפץ, אבר מין בלבד. האובססיה מרמזת על תקיעות. השואה, טוב, נו, אני לא חושבת שצריך לפרט. אבל ענייני האובססיה והשואה לא יוצרים בעייתיות. אלו הם דברים רציניים, כבדי משקל, שמתאימים לסגנון הכתיבה הכבד ובעל המשפטים הארוכים (בהשראת קריאה רבה של תרגומים לועזיים של ספרות ופילוסופיה גרמנית), שמצליחים לקיים איזושהי הרמוניה בין התוכן לצורה. רק ה"כוסית" תקוע, כמו עצם בגרון.

***

אז למה כוסית? מאחר ודי ברור כאן שאני לא מחפשת שידוך, אז גם די ברור שזה לא ניסיון לתאר את תכונותיי הפיזיות בצורה מושכת – את האופציה הזאת אפשר למחוק. ובלי האופציה הזאת, נשארת איזושהי אמירה, שאכן נוגעת לעניין הנשי – גברי. או הפמיניסטי, לצורך העניין. כי כן, אני בהחלט פמיניסטית. מסוג מאוד מסוים, אבל פמיניסטית nonetheless. בתקופה האחרונה מצאתי סוף-סוף את השם של הז'אנר שאליו אני יכולה לשייך את עצמי, והוא נקרא "lipstick feminism" (אם כי אני לא נמצאת בקצה שלו, אלא במקום מתון יותר).

ברמה האינטואיטיבית, ובלי לעסוק ב"כתבי" הז'אנר, אני יכולה לומר עליו את הדברים הבאים: אני אישה, אני אדם מסוים בעל תכונות מסוימות ותחומי עניין מסוימים, ואני גם יצור מיני. אני חיה בחברה שעובדת בצורה מסוימת. כאישה, יש לי דווקא כוח במקומות שבדרך כלל נתפסים כחולשה. אין שום סיבה הגיונית בעיני להטיל וטו אוטומטי על כל שימוש בסוג הכוח הזה כדי להשיג את שאיפותיי בחיים (וחוץ מזה, אני גם אוהבת אסתטיקה שימושית, איפור ונעלי עקב, וחושבת באופן עקרוני שעדיף להרחיב את העניין הזה גם לגברים מאשר לבטל אותו אצל נשים).

אם אפשר לפעמים להפעיל מניפולציות על השיטה באופן שמקדם אותי למקומות שבהם אני רוצה להיות – שאותם אני קובעת מתוך שיקול דעת ורפלקסיה עצמית מתמשכת, כמובן, בעיקר במצבים שבהם מבחינה חברתית לא נמצאים בידי (אפריורית) הכלים המתאימים לעשות את זה, אז למה לא. וזאת, כמובן, תוך הצבת גבולות ברורים עד כמה שאפשר, והחצנתם. וזה אגב, ברמה הכללית יותר, בהחלט יכול לאפשר סוג מסוים של "שינוי השיטה מבפנים".

בינתיים, אגב, זה עובד לי לא רע בחיים. אני לא רוצה להשתחצן או משהו כזה, אבל בתחומים שמעניינים אותי ובדברים שאני רוצה לעשות, אני לא חשה שום נחיתות, אינטלקטואלית או אחרת, כלפי שום גבר, שנובעת מהיותי אישה. הייתי אומרת פעם בהתרסה שאין דבר שגבר (שדומה לי בתכונותיו ורצונותיו) יכול לעשות שאני לא יכולה לעשות יותר טוב. ככה זה, כששייכים ל"מיעוט" מדוכא. אבל יש דברים שאני לא מוכנה לעשות, כאישה, הקשורים לאימוץ של כל מיני נורמות התנהגות כוחניות וגבריות (סטריאוטיפית), בין אם זה לצורך קידום עצמי או כל מה שלא יהיה. יש לי עניין בשוויון הזדמנויות. אין לי עניין בחברה חד-מינית.

***

ומה בין זה לבין ה"כוסית"? את הקשר אני רואה בתגובות לשם הזה, שמעורר אי נוחות. איך יתכן שבחורה אינטליגנטית שיש לה מה לומר מקדמת את השימוש במילה המבזה הזאת? איך יתכן של"כוסית" יש אינטליגנציה ויש מה לומר? לראשונים אני אומרת – זה מוכיח עד כמה ההתעסקות במילים באה על חשבון ההתעסקות בדברים, בסובסטנציה. לאחרונים – טוב, נו, די ברור מה זה מוכיח.

ואחרי שהוכחתי את כל זה (אם לא לאחרים, אז לפחות לעצמי), אם למישהו יש רעיונות טובים יותר לשם שתופס את מהות הבלוג הזה, אני פתוחה להצעות (עוד בעיה קשה שיש לי – אני נוטה להשתעמם מהר מהדברים האלו).