בחיי, כל מילה שכותב הבניוביץ' הזה מקפיצה אצלי איזה שניים שלושה פיוזים. אני פשוט חייבת להפסיק לקרוא אותו, זה מזיק לבריאותי. ואני באמת לא יודעת מאיפה זה בא לו, האטימות המתנשאת הזאת, אבל אני מעדיפה לחשוב שזה מרדיפת רייטינג (ככה אני יכולה לתעב אותו פחות). בכל מקרה, עכשיו הוא "מתנצל", מסוג ההתנצלויות שמאפשרות להכשיר את הדרך להרבה דברים טובים. אני ממש מרגישה צורך להתנצל בפני העולם על ההתנצלות הזאת. אבל יתכן שהוא סתם לא מבין כמה דברים, ולכן אולי כדאי לנסות ולפנות לטוב שבאדם, ולהעמיד אותו על טעותו.

אז תבין, בניוביץ', שגופתו הקטנה של עומר פסחוב אינה מצדקת את 37 הילדים הטבוחים בכפר כנא. תבין גם שתחושת חמלה ואהדה כלפי הילד פסחוב, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ומשפחתו שנותרה אחריו, אינה מייתרת את תחושת החמלה והאהדה כלפי הילד ממשפחת שלהוב או חאשם – שאת שמו הפרטי ושיוכו המשפחתי המדויק לא הצלחתי למצוא – ילד שהועף מהבניין ונפגע קשות ברגליו, או אחותו שנהרגה, או המשפחה שנותרה אחריהם (שתי המשפחות הללו, כמו רבות אחרות שהיו שם, היו שם מסיבות יומיומיות לגמרי – לא היה להן את היכולת הכלכלית לברוח למקום בטוח יותר ולעזוב את מקור פרנסתם היחיד, שבלעדיו אין להם כלום).

אם אכן אתה רוצה לדבר על סבל וכאב, ולא מתוך צביעות או אינטרס, אז תבין שהסיבות לרצח הדו צדדי הזה אינן מעניינות במיוחד. משפחה שאיבדה ילד, אדם שאיבד את אהובו או אהובתו, ילד שאיבד את הוריו – לא באמת משנה להם למה קרה האובדן הזה. הם יודעים יותר טוב מכולם ששום דבר שייעשה לא ישיב את האבידה או יסגור את התהום הזאת שנפערה באמצע המציאות. מי שאיבד יכול לומר הרבה דברים כלפי חוץ. הוא יכול לקרוא לנקמה או לקרוא לשלום. בסוף היום הוא נשאר לבד עם האובדן שלו, לבנוני, ישראלי, סיני או קנדי. ושום דבר לא ישנה את זה.

אדם, שמסתכל על האובדן הזה מהצד, ורוצה בכל מאודו לסייע, ראוי שיפעל רק לכיוון אחד – אותו כיוון שבאופק האוטופי שלו אין יותר אובדנים מיותרים כאלו, ובפרקסיס שלו יש צמצום מתמיד שלהם, הימנעות מקסימלית מיצירתם, ואמפתיה אנושית בסיסית כלפי מי שחווה אותם. אפילו אם הוא סתם חקלאי לבנוני שהתחבא במקלט בכנא. והסליחה שצריך לבקש, למרות שאין לה שום משמעות אמיתית, היא לא מאף אחד מאלו שהזכרת. רק מהמשפחות.

רוצה לדבר על הצביעות העולמית? זה נושא חשוב ולגיטימי מאין כמוהו (אבל כמובן רק אם אנחנו מבינים שאנחנו שקועים בה עד צוואר גם מבפנים). אבל לא על גופתו של פסחוב, ולא על גופותיהם של נרצחי כפר כנא. אלו צריכים לעמוד לנגד עינינו כסמל וסימן של כאב מיותר, שיש למנוע. לא כשום דבר אחר.

ותבין גם את זה – דבריך רק הופכים אותך לזהה מהותית לחיזבאללה. כמוהם, גם אתה מרגיש צורך להיאבק בצורך האנושי אם לא למנוע יצירה של סבל כזה בקרב אזרחים, אז לפחות להתנצל עליו באמת, מתוך ליבך, בפנייה למשפחות. הרגש האנושי הבסיסי של האמפתיה לזולת. כן, יש דבר כזה. לא רק שנאה, קנאה, נקמה וכו'. כמו החיזבאללה, גם ליבך גס ותגובותיך ציניות, לא אנושיות. אולי כדאי לך לקרוא את מה שכתבתי כאן לא כל כך מזמן על נאום פוזן של הימלר. אולי זה יעורר אצלך ואצל התומכים בדבריך קצת מחשבה (ולא, אני לא חושבת שיש יותר מדי תקווה כאן, אבל עדיין, לעולם לא אתעייף מלנסות).

***

ראיתי כאן שהציבור רוצה שהתקשורת תהיה "יותר פטריוטית". ואכן, טורו (ולמעשה, טוריו) של בניוביץ' הוא דוגמא יפה לסיפוק "רצון" הציבור הזה. אם אין לחם, לפחות שיהיו שעשועים. וכמקובל ברומא הדקדנטית, שיהיו נוטפי דם ושטנה ככל הניתן. אני רק מקווה שעיתונאים אמיתיים, אם עוד נשאר דבר כזה, זוכרים שהעיתונות לא נועדה לספק לציבור את מה שהוא רוצה, אלא את מה שהוא זקוק לו כדי להיות אזרח מתפקד במדינה דמוקרטית. דהיינו, מידע חופשי, כמה שיותר שלם, וכמה שפחות מוטה. וזה לא משנה שום דבר ש"יש מלחמה".

סיפורי ההרוגים של הצד השני לא יזיקו לזה, אגב. גם להם יש שמות, חיים ואנשים שאוהבים אותם ושמתאבלים על אובדנם. למוות, למרבה הצער, אין משמעות לאומית אמיתית. רק משמעות אישית. ואם היינו מכירים גם את כל מי שאנחנו הורגים, לא רק את כל מי שנהרג לנו, ההחלטות שהיינו מקבלים ברמה המערכתית היו נראות אחרת. והפעולות היו נראות כאילו שהיה מאחוריהן איזשהו תהליך מושכל של קבלת החלטות וקביעת מטרות. אומרים שהרבה יותר קל להפיל פצצה מהאוויר מאשר להסתכל לזה שאתה עומד להרוג בלבן של העיניים, בעיקר כשהוא פליט לא חמוש. וגם ללבנונים לא היה מזיק לדעת שאנחנו תופסים אותם, בניגוד לחיזבאללה, כבני אדם ולא כבשר תותחים. וגם ה"מטרה הלאומית" היתה יוצאת נשכרת.

ואין יותר פטריוטי מזה, מלרצות שהמדינה שלך אכן תהיה יותר טובה, פחות צבועה, יותר אנושית, ויותר חזקה מבחינה אנושית מכל ארגוני הטרור שמסביב. ולהיאבק על כך שזה אכן יקרה.

***

אגב, ממאמרה של זוהר שביט הגעתי למסקנה שאכן אהוד ברק הצליח במשימתו האמיתית, ולא נשאר יותר שמאל בארץ, לא כתנועה (אגב, פתאום שמתי לב ששביט היא חברת מועצת העיר ת"א. כתושבת העיר ת"א, זה מסביר לי המון דברים). רוב חבריה נכנעו לצורך "להיות רוב". ולנוכח כל זה, היום בפעם הראשונה, התחלתי לחשוב שאולי טעיתי שאמרתי בעבר שלא יתכן שיהיה כאן משטר פאשיסטי. כזאת "תמימות דעים" של רצייה חברתית על כזה טירוף חסר כל הגיון, חסר כל מטרות וחסר כל פואנטה לא ראיתי בשום מקום מחוץ לספרי ההיסטוריה. ולהגיד לכם את האמת, זה די מפחיד.