את אוגוסט אני פותחת בקינה. קינה על "ימי התום", הימים שעוד אפשר היה לקיים במדינה הזאת שיחה אמיתית בין בני אדם, שכוללת חילוקי דעות, אפילו עמוקים. קינה על השרידים האחרונים של התרבותיות, החום והאנושיות שפינו את מקומם לקור וברוטליות, אי רציונליות תהומית ושום יכולת ליצור איזשהו גשר על פני התהום הזאת.

לו הייתי סופיסטית, הייתי דווקא מאושרת בימים האלו. מעולם לא היה קל יותר לנצח בוויכוח כמו היום. כל דיון שמסתיים בזה שהצד השני לא עונה על אף שאלה, לא מספק שום רציונל ולא מסוגל להסביר שום דבר, ובתגובותיו הוא מתדרדר למטח של כינויי גנאי וקביעות פסאודו-אקסיומטיות מגוחכות וחסרות בסיס, הוא ניצחון בנוקאאוט. אבל אני לא סופיסטית. ושונאת ניצחונות שבאים בקלות רבה מדי ובפועל אין להם שום משמעות.

זה גם דבר מפחיד מאוד בעיני, האילמות הרועשת והטמטום מרצון של הצד השני של הוויכוח, שרק הולך וגדל. זה כאילו שהצד השני אומר – התייאשתי מלחשוב. התייאשתי מלנסות להבין. אני מקבל אוטומטית את מה שמאכילים אותי כל בעלי האינטרסים, לא מטיל ספק, לא שואל שאלות. אין שיחה, אין מגוון של דעות, אין ניסיונות לשכנע. יש רק בוגדים ופטריוטים, שחור ולבן, טוב ורע, כמו באגדות. זו מלחמה צודקת (ולמי אכפת מה זה צדק), מלחמת אין ברירה (ולמי אכפת מה זה ברירה), וכל דבר שנעשה במסגרתה מוצדק אוטומטית. המטרה מקדשת את כל האמצעים, אפילו אם אף אחד לא יודע מהי המטרה הזאת בדיוק.

ושאר מילות התואר פומפוזיות בהתאם – סרטן, ציר רשע, איום קיומי על הציביליזציה המערבית (ולמי אכפת מה זה בכלל, הציביליזציה הזאת). אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מאוד מצחיק. אנשים, כולל וולמארט, נשמעים כאילו שהם מקריאים מאיזה ספר של טולקין, מרוב פומפוזיות והסתכלות שטחית על החיים. רק שוולמארט עושה בזה שימוש ציני. והאחרים כנראה באמת התייאשו מחיי האדם הקשים והמורכבים שלתוכם נולדו.

ופעם, בימים קשים אחרים, בשנת 2001, זמן קצר לאחר התקפת הטרור על מגדלי התאומים, הייתי חברה בפורום התנחלויות ב-ynet. היו שם כל מיני אנשים. ממתנחלים משיחיים ועד שמאלנים מגילמן. והיתה שיחה. אנשים דיברו זה עם זה, ניסו לשכנע זה את זה, פירטו, נימקו והסבירו. וגם אם המחלוקות התבררו, לאחר שיחה ממושכת, כמחלוקות ערכיות ובסיסיות, היתה אחווה אנושית כזאת, פשוטה, בין אנשים שאפילו לא נפגשים פיזית (חוץ ממפגש פורום אחד). אף אחד כנראה לא שכנע שם אף אחד לשנות את אמונותיו הבסיסיות, אבל כשיש שיחה, יש התקרבות. אפילו אם לא מסכימים, לפחות יכולים להבין. עד לנקודה שממנה אפשר לנהל משאים ומתנים, להגיע לפשרות ודרכי ביניים.

האנשים האלו נעלמו לי בינתיים. עברו הרבה מים בירקון. ימי טרור אינטנסיביים, "התוכנית להבראת כלכלת ישראל", ההתנתקות כפי שהתבצעה. ימים קשים ושוחקי סולידריות או כל סוג של רציונליות אנושית. המרקם של הפורום הווירטואלי, שגם ככה הוא קשה לתחזוקה, התמוטט די מהר. ומאז, במקום שיחה, רצון להתקרבות, באה הסתגרות קיפודית. במקום משא ומתן – חוסר סובלנות תהומי. במקום הסברים וניסיונות לשכנוע – קללות. ההתבהמות והזוהמה הטוטאליטרית חלחלו לכל מקום. ובעיקר הייאוש.

כי זה מה שאני רואה בכל התמיכה הגורפת והעיוורת הזאת במלחמה המטומטמת והמיותרת הזאת, בכל ההתקפות על התקשורת הלא פטריוטית ובכל ההצדקות חסרות כל ההיגיון לכל הדברים הפסיכיים לגמרי שהממשלה הזאת עושה. ייאוש מטורף. מוטרף. ייאוש טוטאלי וגורף.

***

אף אחד לא באמת יודע למה זה קורה, על מה נלחמים, מה המטרות של המלחמה או איך הצעדים שנעשים משרתים את המטרות שמדי פעם מגמגמים (או צווחים) לנו כל מיני גורמים צבאיים או מדיניים בתקשורת הלא פטריוטית. בין הגמגומים האלו לגבי מטרות ובין מה שקורה בפועל קיימת רק סתירה. אף אחד לא יכול להסביר גם, למשל, לאן בדיוק הולכים 400 מיליון השקלים שהועברו לביטחון, אם ממשיכים לשלוח הוצאה לפועל למילואימניקים וחיילים שנשלחים לקרב מתלוננים על הציוד שניתן להם. ואף אחד לא יכול להסביר מדוע ניצול עסקי ציני של אנשים במצוקה מוצג כמו גל של פטריוטיזם גואה, ולמרבה הזוועה גם משכנע בהצגתו זו.

אף אחד לא יכול להסביר גם איך יתכן שמבחירות חברתיות-כלכליות לפני ארבעה חודשים הגענו למקום שבו אנו עומדים היום, ואיך בדיוק אלו שלא נתנו בהם אמון לפני ארבעה חודשים, עם שיעור ההצבעה הכי נמוך בתולדות המדינה וכנסת שאין בה שום מוקד כוח משמעותי מבחינת מספר המנדטים, פתאום הופכים לגיבורי ישראל ומושאי הערצה עיוורת. עוד לא שמעתי עד לעצם היום הזה, בכל 20 הימים שחלפו, אפילו טיעון אחד שיש בו טיפה אחת של היגיון שנותן תשובה על אף אחד מהדברים האלו.

אבל כולם מתעסקים באיכות ההסברה. ומשבחים את ביבי. האיש שלפני ארבעה חודשים בקושי הצליח לגרד 11 מנדטים מקרב כ-60% מבעלי זכות הבחירה, וזה אחרי קמפיין הפחדה ממושך. כולם, גם אותו ערוץ שלפני ארבעה חודשים עשה עליו סרט תעמולה שכאילו יצא מתוך 1984 (שתי דקות השנאה), כולל מומחים לשפת גוף וכדומה. אז כן, הוא טוב בלסתום פיות של מגישים בריטים על ידי התקפות מגוחכות ולא רלוונטיות, אבל גם הוא לא מצליח להסביר את מה שאי אפשר להבין.

כמה זמן זה יחזיק ככה, הייאוש הזה שמתחזה לפטריוטיזם? ומה יבוא אחריו?