המציאות חזקה מכל דמיון… אני לא קוראת עיתונים בדרך כלל (אינטרנט, רק אינטרנט), אבל אתמול במקרה נתקלתי בעיתון של שלשום ("ידיעות אחרונות"), וברפרוף מהיר נתקלתי בידיעה הבאה של איתן גליקמן, ואני לא נוגעת:

"שלשום בשעות הלילה המאוחרות הגיע כוח של חיילי גולני לנקודת הכניסה ללבנון סמוך למושב זרעית שבגבול הצפון. כמו בימי הלחימה האחרונים, העמיסו החיילים על הלאמות ציוד רב, אמצעי לחימה ומזון, שנועד לחלוקה בקרב החיילים.

אולם בניגוד לפעמים הקודמות, שבהן צייתו הלאמות ויצאו למשימה הארוכה, הפעם נתקלו חיילי גולני בקשיים. בתום הליכה של כמה דקות בתוך שטח לבנון סירבה לפתע אחת הלאמות להמשיך במסע המפרך. החיילים משכו אותה שוב ושוב בניסיון להזיזה, אך היא נותרה בשלה – התעקשה ולא הסכימה לזוז.

בשלב מסויים החליטו החיילים להעביר שתי לאמות אחרות מסוף הטור לקדמתו בתקווה שהן ישדלו את חברתן הסרבנית להמשיך בדרכה. אולם המשכנעות השתכנעו בעצמן, והצטרפו לקבוצת מסרבות הפקודה. כעבור כמה דקות הבינו החיילים שלא ניתן להמשיך לנוע פנימה והחליטו לשוב לאחור".

יוחאי, אתה רוצה לשקול שוב את עמדותיך בנוגע לאינטליגנציה של הלאמה?

***

ריקי כהן שאלה שאלה שקצת מציקה לי (ולא מהסיבות שלה). היא שואלת – "כמה מאלו שחותמים ומפגינים נגד המלחמה הם בעלי ילדים?" אין לי מדגם סטטיסטי, אבל אני בהחלט מכירה לא מעט אנשים שמתנגדים למלחמה והם בעלי ילדים, ושאף נכחו בהפגנות ביחד עם ילדיהם. ועם זאת, השאלה במקומה. כשלאדם יש ילדים, הוא מאבד חלקים מסוימים ברציונליות שלו, חלקים מסוימים בחופש הפעולה המוסרי שלו. השיקולים הופכים למורכבים יותר, והפחדים לעמוקים יותר.

בניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר, ב-20 ביולי 1944, השתתפו די הרבה אנשים עם ילדים, ולאחר הכישלון, גם ילדיהם מצאו את עצמם במחנות ריכוז. נכחתי לפני כמה שנים בהרצאה של בת של אחד מאותם אנשים, שאין לה טענות כנגד החלטתו של אביה, למרות המחיר הכבד שהיא נדרשה לשלם על דבר שלא היתה מעורבת בו. גם חסידי אומות העולם סיכנו, בעצם, את כל משפחתם, ולא רק את עצמם, בהחלטה המוסרית שקיבלו.

אבל זו שאלה מורכבת מאוד. מתי המצב הוא כל כך רע במובן המוסרי, שהפעולה נגדו הופכת לכל כך הכרחית, עד כדי כך ששום תוצאה לא משנה? מתי הכיוון הוא כל כך הרסני, עד כדי כך שהדחף לפעול נגדו מתגבר על הרגש הבסיסי כל כך, של אהבת הורה לילד, על כל השיקולים הקשורים אליה? אנחנו יודעים מההיסטוריה, שגם כשהמצב כן מגיע לנקודות האלו, עדיין, רוב האנשים עם הילדים מעדיפים לא לפעול בעצמם ועל סמך שיקול דעתם המוסרי כדי לשנותו, אלא מעדיפים להסתגר, להאמין, להיצמד לרוב, בתקווה שאולי זה יפסח עליהם ועל ילדיהם.

ויש בכך מן הפרדוקסליות, מאחר וזה בדיוק מה שמאפשר לעולם להמשיך ולהיות כל כך רע, ולהעמיד גם את הילדים האלו בפני אותן דילמות בדיוק כאשר הם הופכים לאנשים מבוגרים. תמיד אומרים שצריך לשנות את העולם או לעשות כל מיני דברים "למען עתיד ילדינו". בפועל, אנחנו לא באמת עושים את זה, ולעיתים קרובות מדי משתמשים בילדים האלו כתירוץ למה אנחנו לא עושים את זה.

ולגבי המלחמה בלבנון, השאלה אינה הוגנת. כי אם אני חושבת שהמלחמה הזאת הולכת בדרך ההפוכה מהדרך שתאפשר לילדיי העתידיים לחיות במדינה בטוחה יותר וטובה יותר, אם אני לא מסכימה עם הטענה שזו "מלחמת אין ברירה" למען עתיד ילדיי העתידיים האלו, מכל הסיבות והשיקולים המוסריים והפרקטיים שכבר ציינתי כאן, וחושבת, למעשה, שהמצב בדיוק הפוך, אז קיומם או אי קיומם של ילדים בחיי לא היה אמור לשנות בעצם את עמדתי כלפי המלחמה הזאת, חוץ מאשר במישורים הלא רציונליים והא-מוסריים של הפחד. השאלה הזאת לא מתייחסת לעניין הזה, ועושה מניפולציה לצורך הצדקת טיעון באמצעות העלאה של רגשות שאינם קשורים אליו. אני לא שופטת לחומרה את ההחלטות שמקבל אדם עם ילדים, גם אם איני מסכימה איתן. אבל קצת יותר יושרה בעניין הזה לא היתה מזיקה.