פוליטיקה זה לפעמים דבר מסריח. פוליטיקה, למעשה, זה בדרך כלל דבר שיש בו מידה מסוימת של סירחון. בעיקר, באופן טבעי, בפוליטיקה פרלמנטרית, "אמנות האפשרי" וכו'. אבל כמו בכל דבר, גם כאן – יש ויש. יש מדרג, ויש מידות. לפעמים, אנו נתקלים בבריתות פוליטיות שסרחונן עולה לשמים, שעצם קיומן מעורר כל כך הרבה תהיות, ובעיקר את השאלה עד כמה אפשר לקדש את האמצעים מבלי להרוג את המטרה. כל ברית בין פמיניסטיות אולטרה-רדיקליות לבין הגרועים שבשמרנים החרדים, למשל, היא ברית כזו. בריתות בין קומוניסטים מתנגדי הפרטה לבין הקיצוניים שבמתנחלים גם כן עונות על ההגדרה.

הברית האחרונה בין אנשים כדוד רותם, יואל חסון וגדעון עזרא מצד אחד ואנשים כאחמד טיבי ודב חנין מצד שני – בנוגע לשינויים בחוק פקודת העיתונות – היא ברית כזו, אם כי כשאני קוראת את רשימת השמות אני תוהה בעיקר מי של נמרודי, מי של שוקן ומי של מוזס. לא מפתיע אותי בכלל לראות שם רק את מירי רגב מהליכוד, לנוכח העובדה שהעיתון שאותו הם מנסים לסגור ידוע ברחוב בשמו הבלתי רשמי "הביביתון".

קלינגר כתב את דבריו בנוגע להצעת החוק העצובה הזאת. דברים טובים וחשובים. אני רוצה להתעכב קצת על דברי ההסבר, שכנהוג בכנסת ישראל, הם מאירי עיניים בצורה בלתי רגילה.

"עיתון עלול להוות מוקד כוח ואף לשמש ככלי בידי גורמים שמניעיהם אינם ברורים, לרבות גורמים עוינים למדינה. הניסיון מלמד שלבעל השליטה בעיתון עשויה להיות השפעה מכרעת על טיב העיתון ותכניו, לרבות אפשרות להשפעה מתמדת ומשמעותית על מדיניות העיתון, בין היתר על ידי מימון פעילות העיתון באמצעות מינוי בעלי תפקידים בכירים. פועל יוצא מכך שבידי בעל השליטה בעיתון ובידי עורך עיתון יש היכולת להשפיע, בין היתר, על סדר היום המדיני, הכלכלי והחברתי במדינה, כמו גם על תחומים אחרים הנוגעים לכלל אזרחי ותושבי המדינה".

שלדון אדלסון אכן יכול לשנות את פני העיתונות בישראל. לשלדון אדלסון כיסים עמוקים ביותר, במונחים שלא מוכרים כאן. האיש מחזיק באחת מחברות בתי הקזינו הגדולות בעולם, לאס וגאס סנדס. אמנם, עברה עליו תקופה לא קלה לאחרונה, והוא ירד מהמקום ה-3 ברשימת האמריקנים העשירים בעולם של פורבס ב-2006 למקום ה-26 השנה. הונו האישי מוערך כיום ב-9 מיליארד דולר בלבד, צניחה די משמעותית לעומת 20 מיליארד שהיו בכיסו לפני שלוש שנים. לפי מה שנראה, לא רק בתחום העיתונות הוא יצטרך לחשוב ברצינות על מעבר לאינטרנט. ועדיין, הון אישי של יותר מ-30 מיליארד שקל זה לא משהו שכיח במיוחד במחוזותינו.

הייתם חושבים שזה אומר שמניעיו ב"ישראל היום" הם פחות ברורים, מאחר וכל כסף ש"ישראל היום" יפסיד לא ממש מגרד לו, ודי ברור שעניינו בעיתון אינו הרווח שהוא עשוי להפיק לו. משך הזמן שאדלסון יכול להמשיך ולהפעיל עיתון מפסיד, אם הכל ילך כשורה בסינגפור ודברים יתחילו להסתדר במקאו, הוא ממושך מאוד. מצד שני, ראיתי (ואני ממשיכה לראות) כבר מספיק דברים דומים בקבוצות מדיה אחרות בישראל, גם בלי 30 מיליארד שקל.

שיקולי רווח הם דבר לא מבוטל בתעשיית התקשורת כיום, אבל הם ממש לא חזות הכל, ולעיתים אינם נוגעים לרווח שבעל העיתון מפיק מהעיתון עצמו, אלא לרווח שהחזקת העיתון תביא לו ממקומות אחרים. אכן, כנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק, "בידי עורך עיתון יש היכולת להשפיע, בין היתר, על סדר היום המדיני, הכלכלי והחברתי במדינה, כמו גם על תחומים אחרים הנוגעים לכלל אזרחי ותושבי המדינה".

בדיוק בגלל זה, בהצעת החוק הזאת יש צביעות רבה. אם מסתכלים על השקעות ותרומות, מניעיו של אדלסון הרבה יותר ברורים לי מאשר מניעיהם של מוזס, שוקן או נמרודי. אלדסון, יהודי טוב הנשוי לישראלית, אינו פחות (או יותר) ראוי לנהל עיתון מאשר כל אחד משלושת אלו, ואינו יותר (או פחות) עוין למדינה מאשר שלושתם.

ואם כבר החלטנו שלתושבי חוץ לא תהיה אפשרות להשפיע על "סדר היום המדיני, הכלכלי והחברתי במדינה", אז למה לעצור בעיתון? תרומות עתק לארגונים כאלו או אחרים אינן משפיעות פחות על דברים אלו מאשר החזקה בעיתון. למעשה, הן אפילו משפיעות יותר, מאחר והן גלויות פחות ומפוקחות פחות. האם אותה קבוצה בדיוק של חברי כנסת נמרצים תהיה מוכנה לחוקק חוק דומה שיאסור על גורמים אלו להעביר בכלל כספים למקומות שונים במדינת ישראל?

ובאמת, למה לעצור בעיתון? לבעלות על בזק או לבעלות על בנק דיסקונט אין השפעה רבה מאוד על "סדר היום המדיני, הכלכלי והחברתי במדינה?" עד כמה רחוק מוכנים חברי הכנסת הנמרצים, שמניעיהם, אגב, הם בערך הדבר העיקרי כאן שאינו שקוף וברור, ללכת עם מגמת הפרוטקציוניזם ההרסנית הזאת, המנוגדת לדרך שבה הולך העולם כולו? לי נראה, שסוג כזה של חקיקה וסוג כזה של מנטליות זה בדיוק מה שעוין למדינת ישראל כיום, ולא ההיפך. לנוכח המציאות, גם קשה לי מאוד לקנות את הטענה שמניעיהם של אנשים שמה שמייחד אותם כאן הוא היותם אזרחים תושבי ישראל הם בהכרח טובים יותר ועוינים פחות לאינטרסים של "מדינת ישראל".

דבר חיובי בכיסיו העמוקים ובשיקולי הרווח המופחתים מעצם הפעלת העיתון שנוגע לאדלסון הוא יכולתו לפרוח ולנצח בשוק באמצעות מכירת מוצר טוב יותר. כלומר – יכולתו להשיג ולשמור על עובדים מוכשרים וטובים.

מבלי לפגוע באף אחד מהאנשים המצויינים שעבדתי איתם או מולם בעשר השנים האחרונות, העיתונות בישראל נמצאת בהידרדרות מתמדת בתחום זה. למעשה, להיות עיתונאי – כתב או עורך –  בישראל היום (חחח…) זה בערך כמו להיות מלצר. זה לא נחשב למקצוע. לא לומדים את זה. אין דרישות סף ואין התמחות. אני, ורבים כמותי, נכנסנו לתחום הזה כסטודנטים שחיפשו עבודה נלווית ללימודים ולא רצו למלצר. המשכורות ואפשרויות הקידום וההתפתחות המקצועית הן בהתאם, כפי שגיליתי אחרי שהחלטתי לנסות בכל זאת להתייחס לזה כאל מקצוע. רוב האנשים המוכשרים באמת שעבדתי איתם או מולם במהלך השנים לא רואים את עצמם במקצוע הזה "כשיהיו גדולים". גם אני לא. אדלסון יכול לשנות את זה.

ממה שאני רואה, לדבר הזה יש תרומה מכרעת למצב העיתונות הישראלית כיום. כשמי שעושה לך את המוצר אינו איש מקצוע, קל לך מאוד לעשות במוצר ככל העולה על רוחך. אף עיתונאי בישראל לא היה מתארגן, עולה על בריקדות וכמעט מטרפד עסקה בהיקף של 5 מיליארד דולר לרכישת העיתון שלו – מסיבות מקצועיות – כפי שעשו ב"וול סטריט ג'ורנל" לפני כמה שנים. אף אחד לא היה חושב אפילו על שביתה, כפי שקרה במקרה דומה בצרפת גם כן בשנים האחרונות. אפשר להיות ציניים גם לגבי זה. אי אפשר להתעלם מהמצב הקשה של העיתונות בכל העולם. אבל ניסיונות לעשות מעשה, בעיקר בתחום כל כך קריטי לעצם קיומה של הדמוקרטיה, הם עדיפים בהרבה על ויתור מראש. ודגש על מקצועיות של התחום מסייע, לא משנה בכמה מעט, במאבק נגד גל ההזנייה הטוטאלי ששוטף אותו.

אני יכולה להציע לאדלסון רעיון, מתוך הפוסט האחרון של אבא של שוקי על סילופי ההיסטוריה של "ידיעות אחרונות", בקטע שמתאר איך ידיעות חיסל את "חדשות". קודם כל, כמובן, הוא צריך למנות עורך ראשי בסדר גודל של יודקובסקי, או לפחות משהו קרוב, ואחר כך: "הכישלון העיקרי של "חדשות" מבחינה עיתונאית היה בעמודי החדשות.  בחלקים המגזיניים היו לעיתון הישגים לא מעטים ונחשפו בו הרבה כישרונות מבריקים, אך אלה לא יכלו לסרב להצעות שהוצעו להם לעבור ל"ידיעות". על עובדים אלה שערקו לעיתון המתחרה אמר עמוס שוקן לירון לונדון: "…דב יודקובסקי , עורך ידיעות, הזמין אותם לסוויטת המנהלים בעיתונו עם השטיח מקיר אל קיר, והם הלכו אליו… דב הוא איש אינטליגנטי מאוד שהתחיל את השיחה במחמאות לכתיבתו הנהדרת של המחוזר ואחר כך, אחרי שהחניף לאגו שלו, אמר את המשפט "לא חשוב כמה אתה משתכר, אשלם לך כפליים , או פי שלושה או ארבעה". ואכן, אט אט עברו הכשרונות הגדולים של "חדשות" ל"ידיעות אחרונות".

אני, אגב, לידיעה, הייתי מסתפקת בפי 1.5. אבל הייתי מעדיפה הצעות עבודה מחוץ לתחום העיתונות.

*גילוי נאות: ביני לבין משפחת מוזס המוזכרת למעלה אין שום קרבה משפחתית. אבל עבדתי אצלם כשבע שנים.