ברוב העולם לא ממש מכנים את ערב השנה החדשה בשם "סילבסטר". השימוש בכינוי הזה בישראל של היום, כשהוא מתבצע תוך הדגשת ההקשר הדתי שלו (האפיפיור המרושע סילבסטר), הוא קצת מציק לנוכח הזהות ההולכת וגדלה בין זרמים חשוכים ביהדות ובנצרות, כפי שמתבטאת ביחסם לכל מיני דברים, כמו איקונות וקמעות, הומוסקסואלים או הפלות. אבל אני לא פוסלת את האפשרות שהשם נדבק כי הוא פשוט שם מסחרי טוב ונוצץ יותר מסתם "ערב השנה החדשה" לשיווק של חבילות מזון ואלכוהול במחירים מופרכים עד בחילה.

בכל מקרה, ברוב העולם, וגם אצלנו, חגגו אתמול את ערב השנה החדשה (New Year's Eve). במקומות שבהם קיימת אופציה אלטרנטיבית לספירה וציון של ימות השנה, כמו אצלנו, או כמו בסין למשל, אפשר להוסיף לצירוף הזה את המילה "אזרחית" או משהו בסגנון. להתנגד לציון היום הזה נראה לי קצת מגוחך. אף אחד מאיתנו לא נוהג לקבוע את פגישותיו לפי לוח השנה העברי. רובנו מציינים את יום הולדתם, יום הנישואים שלהם, יום השנה לדבר כזה או אחר וכו' במספרים, ולא באותיות. מהבחינה הכי טריוויאלית ויומיומית, ב-31 לחודש ה-12 משהו נגמר, ויום אחרי זה מתחיל משהו אחר, במספרים 1.1.

לציין סופים והתחלות זה משהו נחמד, שלא לומר חיוני. בחיי היום יום שלנו הזמן לא עניין פשוט וטריוויאלי, אלא משהו שצריך ללמוד איך להתמודד איתו. הוא לא עוצר אף פעם, הוא אוכל את ילדיו, והוא לא באמת מתחיל או מפסיק איפשהו, בניגוד אלינו. כיצורים שמתחילים ומפסיקים איפשהו (נולדים ומתים, אם זה לא מספיק ברור…), אנחנו זקוקים לתחושה של רצף והפסקה, של התחלה וסוף, של שינוי ושבירת מונוטוניות, של תקווה. אנחנו זקוקים לזה כל הזמן. אנחנו עושים את זה כל הזמן. יש לנו תאריכים שלנו לבד, שלנו עם עוד אדם אחד או מספר קטן של אנשים, שלנו עם קבוצה גדולה יותר, ושלנו עם שאר העולם. ואין בזה שום דבר רע או בעייתי. למעשה, בניסיון ההתנגדות הסימבולי לתאריכים שהפכו לנורמה הגלובלית יש משהו מגוחך, שמזכיר קצת את ה-struggle against reality של הבחור הזה מלייף אוף בריאן, או ניסיונות פאתטיים קודמים, כמו למשל "לוח השנה המהפכני" שהתקיים 13 שנים בצרפת החל מ-1793. אם כבר להילחם בטחנות רוח, אני יכולה לחשוב על כמה טחנות ראויות יותר מבחינה אנושית. ומצד שני, כל הסיפור הזה מסתדר לא רע עם כל מדיניות החוץ (והפנים) הישראלית של העשור האחרון, שנראה כאילו היא שואבת את השראתה מסיפור מצדה העלוב (כן, התאבדות המונית מכל סיבה שהיא נראית לי כמו דבר עלוב שלא יכול להיות לו כל הישג. אני מעדיפה דברים שראוי לחיות בשבילם).

Having said all that, אולי מישהו יכול להסביר לי את התופעה הביזארית שבה נתקלתי אתמול ברחובות תל אביב, בדרך לביתו של חבר ובחזרה, והיא המוני ערסים ופרחות חבושי מצנפות סנטה קלאוס. חג המולד הוא חג נוצרי לגמרי, וגם אם אתם מתייחסים אליו באיזושהי צורה כי אתם אוהבים (כמוני למשל) את הקישוטים הכדוריים החמודים ששמים על העץ (למעשה, בביקורי האחרון בגרמניה קניתי אחד כזה. בצבע אדום. תקעתי אותו בתוך אדנית), או את האורות הנוצצים או את האוכל הטעים (נגיד, הסופגניות הגרמניות הקטנות המסורתיות. תשאלו את שוקי), להכניס את הקדוש הנוצרי סנטה קלאוס לחגיגה זה קצת מוגזם. וחוץ מזה, חבר'ה, כריסמס נגמר כבר לפני שישה ימים. האם המוני הערסים והפרחות האמורים לקחו קצת יותר מדי רחוק את המיזוג בין הזרמים החשוכים יותר של היהדות ושל הנצרות שציינתי למעלה? או שאולי איזה סוחר ממולח מיפו מצא דרך מקורית להיפטר מעודפי סחורה? מה לעזאזל זה היה?

(ובנימה אופטימית זו אני פונה להיערכות הקשה לפרידה מאהובי הסקוטי הכחוש, הדוקטור העשירי. מצחיק, האירוע הטלוויזיוני שלו אני מצפה כבר זמן לא מועט (וכאן יש מקום לתהות האם יש משהו בביקורת נגד גופי תקשורת ממשלתיים. גוף מסחרי לא היה מעז לעשות את מה שעשה ה-BBC, או ה-DTC, עם הסדרה הזאת בשנה האחרונה), שחלקו הראשון שודר ביום של חג המולד ושהסיום האפי שלו מתרחש ביום הראשון של השנה החדשה, מכונה The End of Time. עודף סימבוליקה מדאיג…).