"זהו חלום בתוך חלום, שפרטיו משתנים, אך מהותו אחת. אני יושב ואוכל עם המשפחה, או עם ידידים, בעבודה או בשדה ירוק: בקיצור, בסביבה שלווה ורגועה, לכאורה נטולת מתח וכאב; ועל אף זאת אני חש חרדה דקה ועמוקה, תחושה מוגדרת של איום ממשמש ובא. ואכן, בהתקדם החלום, לאט לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכל מסביבי נופל ומתפורר. התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכל נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר (המחנה), ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום: המשפחה, הטבע בפריחתו, הבית. כעת החלום הפנימי הזה, חלום השקט, הסתיים, ובחלום החיצוני, הנמשך קפוא, אני שומע קול מצטלצל, קול מוכר היטב: מילה אחת בלבד, לא שתלטנית, להיפך, קצרה וחרישית; אני שומע את פקודת השחר באושוויץ, מילה זרה, שמתייראים ממנה ומצפים לה: לקום, Wstawac".

פרימו לוי, "ההפוגה", עמוד 190