למה באמת לא קנה? ולמה לא עשה שורטים על המעו"ף?

עיתונאים במדינה הזאת, זה משהו מדהים. במקום שאנחנו רוצים להיות הוא, whistle blowers (חושפי שחיתויות, דהיינו) נחשבים לאנשים אמיצים שזוכים להיות אנשי השנה של ה"טיים". כאן, החבר'ה עושים עליהם את העליהום. מוטי קירשנבאום בכלל הרג אותי. בזמן האחרון האמת שהם די מעצבנים אותי, זוג החטייארים האלו, אבל במקרה עברתי בסביבה, ושמעתי אותו אומר משהו כמו שתום ליבו של חלוץ מובן מאליו, הרי הוא היה בטוח שננצח במלחמה, ובכל זאת מכר ולא קנה, אבל מה שחשוב כאן זה ההדלפה. מוטי? הקשבת לעצמך? זה פשוט ממש מביך, הטענה הזאת. ואחר כך אתם מדברים על התקשורת בסוריה? להם לפחות יש תירוץ – הם דיקטטורה. איזה תירוץ יש לכם להיות הפודלים של כל בעל שררה? אתם חיים בדמוקרטיה, אחרי הכל.

האמת, הטענה הזאת של קירשנבאום גרמה לי לחשוב. עד עכשיו חשבתי שאמנם לפי החוק זה לא מוגדר כ"סחר במידע פנימי", אבל בכל קנה מידה יש כאן עבירה אתית, וכמובן, בעייתיות בכך שהרמטכ"ל דקה לפני מלחמה מוצא זמן לשיחות נפש עם בנקאי ההשקעות שלו ולעשייה לביתו. אבל אחרי ששמעתי בחדשות את השתלשלות העניינים המפורטת, שאלתי את עצמי מה לעזאזל היה כל כך דחוף לחלוץ לצאת באמצע ישיבת מטכ"ל, אחרי שחטפו את שני החיילים, וכאמור, דקה לפני פריצת המלחמה, ולמכור תיק מניות בשווי של 120 אלף שקל? פתאום הוא היה צריך מזומנים? לא נראה לי.

אז מה עבר לו בראש? הרי אם הוא אכן היה בטוח שאפשר לגמור את הסיפור תוך מספר ימים באמצעות התקפות אוויריות, כפי שטוענים אנשים במטכ"ל שהוא היה בטוח, ואם הוא היה בטוח שאכן בעקבות ההצלחה הצפויה, לפי תחזיותיו, המצב באזור ישתפר לטובתנו ללא הכר, ואם הוא משקיע הגיוני ולא ספקולנט, אז הוא היה גם מעריך שהירידות של הימים הראשונים הם התגובה ההיסטרית הרגילה של המשקיעים למצב של אי יציבות, והתוצאות שהוא מתכוון להביא יביאו לעליות ניכרות בהמשך. במצב כזה, לפי הערכות כאלו, למכור זה אקט של טירוף. אז אולי הוא ידע שזה לא יגמר תוך כמה ימים ושהסיום לא יביא יציבות גדולה יותר לאזור? ואם אכן כך הוא הדבר, לא צריך לכלול את העניין הזה תחת ה"סחר במידע פנימי"? ואולי לדבר שוב על אחריותו על מותם המיותר של כ-150 בני אדם, במסגרת מבצע חסר מטרות וחסר הישגים, שבנוסף לכל הצרות, בוצע בשלומיאליות שקשה בכלל להאמין?

לעניות דעתי לא מדובר כאן רק בתיק מניות, אלא במשהו עמוק וחמור הרבה יותר. והאמת, אם זה היה רק תיק המניות, זה לא היה מזיז לי עד כדי כך. בכל זאת, כאן זה לא יפן, שבה נטפלים לנגיד הבנק המרכזי על השקעה שהוא ביצע לפני שנים רבות, כשהוא לא היה נגיד, בהתאם לחוק אבל עם בעייתיות אתית קלה, אפילו שהוא כבר מכר, ואפילו שהוא תרם הכל לצדקה. אבל זה לא רק תיק המניות, אלא בעיקר השלומיאליות, והדברים שאומרים היום המילואימניקים, והדברים שאומרים בתוך הצבא. והמכתב הראשון שהוא שלח לקצינים, לפי מה שנכתב בעיתון, שבו לא הופיע שום זכר הנופלים או תודה ללוחמים, אלא רק "אל תדברו עם התקשורת על המהלכים הצבאיים בלי אישור" או משהו כזה. חסימת הביקורת הפנימית, לדבריהם.

***

בארה"ב, על כל פגמיה, נהוגה שיטת checks and balances, שמהווה מחסום כלשהו לסחף לא דמוקרטי, לא משנה כמה לא דמוקרטי הוא הנשיא או כמה פגומים שיקוליו של הקונגרס. בין השאר, נהוגים שם בחוק כמה סוגים של disclosure. חשיפה פיננסית, חשיפת הפרטים הבריאותיים וכו'. מתוך עקרון זכותו של הציבור לדעת. זכות הציבור לדעת, לא רצונו של הציבור לדעת. אין לבלבל בין השניים.

אפשר לשאול את עצמנו למה זה מעניין מישהו, מצב הפוליפים של בוש, ואפשר גם לענות – זה לא מעניין. מצד אחד. ומצד שני, אם ראש הממשלה סובל מהפרעה בי-פולרית ובזמן מלחמה מסתגר בביתו בעיצומו של התקף דיכאון ולא מתפקד, אנחנו צריכים לדעת את זה? נדמה לי שכן. אותו הדבר לגבי הכספים. זה לא כל כך מעניין אותי לדעת מה שווי המתנות שקיבל בוש אשתקד מבונו או מאחרים, וכמה בדיוק הוא מרוויח בתפקידו כנשיא. אבל אם נכנסו או יצאו מחשבונו של ראש הממשלה סכומי כסף גדולים לחברות או אישים מסוימים, אנחנו צריכים לדעת את זה. זהו אמצעי של פיקוח, הרתעה, שנמצא בידי הציבור, שאמור להיות מי ששולט במדינה. בכל זאת, דמוס-קרטוס. אם הם ממש רוצים להיות מושחתים, סביר להניח שיצליחו בזה. אבל לפחות שיתאמצו קצת.

אבל אנחנו כנראה כל כך התרגלנו לנורמות של השחיתות, עד כדי כך שנראה לנו שככה זה צריך להיות, ושמי שצריך לצאת נגדו הוא דווקא זה שחולק על זה שככה זה צריך להיות. אם הרמטכ"ל שמוכר מניות בבוקר של פריצת מלחמה מנסה להסתתר מאחורי הטיעון של "אדם פרטי", ויש כאן עוד מישהו שקונה את זה, זה סימן רע מאוד. עוד סימן לגסיסה המתמשכת של החברה האזרחית בישראל.

***

אגב, אני רואה עכשיו ב-ynet שהמחסור בציוד ובמזון לחיילים בזמן המלחמה נבע מ"חוסר תקציב". מעניין מאוד, הטענה הזאת. חוסר תקציב? אין כמעט אדם אחד שנתקל במערכת הזאת שלא יודע לספר על מספר הקצינים הבכירים ושאר הפונקציונרים שיושבים כל היום בקריה ומשחקים בסוליטר, הולכים הביתה בארבע, ויוצאים לפנסיה מרופדת בגיל 40. וזו רק דוגמא אחת מיני רבות להוכחה הניצחת שלא חסר כסף במערכת הביטחון ובצה"ל. אין שום מחסור בתקציב. מפלגת העבודה אמרה בימים שבהם עוד היתה סוציאל דמוקרטית לרגע קצר, לפחות בתיאוריה, שבאמצעות התייעלות במערכת הביטחון ניתן לחסוך 2 מיליארד שקל בשנה. השאלה היא לא כמה כסף יש, אלא רק לאן הוא הולך. אז בבקשה ממך, מר ראש אגף לוגיסטיקה שדבריו על ביזת החנויות בלבנון הוצאו מהקשרם (לא שהציטוט השני היה יותר טוב, מותק), אם אין לך מה לומר, עדיף שתסתום את הפה.